הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 3
פרק יפה שחשף בזה אחר זה רבים מפניו של דון דרייפר. מן הרכבת בהתחלה והמכר שפונה אליו כדיק וויטמן ומעלה את עברו הצבאי, דרך פיט שחוזה בו לראשונה מדליק את הצד שעליו רק שמע עד כה; כל הסצינות של דון עם רייצ'ל מנקן היו כתובות למופת ("אל תנסי לשכנע אותי שאי פעם לא היית אהובה"); איש המשפחה הפרברי ששותה חמש בירות – לפחות, כמובן, זה רק מה שהראו לנו – רק כדי להתמודד עם יומו ("יש לנו הכל, אה?", "כן, זהו זה" בקול רם מדי); הגבר היפה שנשים עורגות אליו, שלא לומר משליכות את עצמן לרגליו; האיש האבוד והאנוכי שיוצא להביא עוגה מהחנות ובדיעבד לא חוזר הביתה אלא מתבודד למשך שעות.
הסצינה שבה הוא צילם את המסיבה הייתה שימוש בכלי הכל כך מוכר מסדרות נוסטלגיות – "שנות הקסם" עשתה את זה המון – זליגה ורדרדה ומיופה אל הפיכחון של העולם האמיתי. כולל בפרק הזה, דקות לפני כן, עם פרנסין ההרה ששותה ומעשנת. מבעד למצלמה של דון, בלי פסקול כי אין הקלטה, ראינו את הילדים רצים בסלון, מאושרים. אחד מהם חטף סטירה מחבר של אביו בגלל שהפיל כוס במהלך ריצתו החופשית וחסרת הדאגות. בעלה של פרנסין התחיל עם הלן בישופ סמוך לגרם המדרגות. מבעד למצלמה של דון זה נראה כמו שיחה תמימה בין שני ידידים, שניהם חיוו שלום נלהב למצלמה. משם הוא עבר אל זוג חבריהם ברגע אמיתי של אהבה, כך נדמה, קרובים אחד אל השני, מתנשקים. הדבר הזה – שנראה מול המצלמה כשם שנראה בלעדיה – ערער את דון מאיזושהי סיבה, דמעות עמדו בעיניו. הוא יצא אל החצר האחורית וצפה בילדים משחקים. הלן נעמדה לצדו ואמרה, "קהל מעניין שם בפנים". לשון צחה ודיפלומטית. "אותו הקהל כאן בחוץ", ענה לה דון. אני חלק מאותו חרא בדיוק. הוא נאלץ להימלט מזה.
לפרק קוראים "נישואי פיגארו", אופרה ששמה המלא וההולם את הפרק הוא "נישואי פיגארו או היום המשוגע". זוהי היצירה של מוצרט שדון משמיע מהרדיו לפני שהוא מתחיל לצלם. פיגארו, כך מספרת לי ויקיפדיה, הוא משרתו של הרוזן באופרה, ובעבר היה הספר מסביליה באופרה באותו שם. אולי זהו הדהוד לעברו של דון, או דיק, שהזכיר חברו מהרכבת. מקבילה לאופן שבו דון התקדם בחיים? כשבעלה של פרנסין אמר לדון "יש לנו הכל, אה?", נזכרתי במה שאמר דון למאהבתו מידג' בפרק הקודם: "אני לא יודע אם יש לך הכל או אין לך כלום". השאלה הזו כמובן חלה גם עליו עצמו.
בתאריך 13/11/2010
ספוילרים, כרגיל, בלבן בגוף הטקסט.
אז מי זה דיק ויטמן? ולמה דון דרייפר נראה כל כך מוטרד למשמע שמו?
גם הפרק, אני עדיין מרגישה שמנסים להראות לי בכח כמה התקופה הזו שונה מהיום, וכמה ההתרחשויות האחרות רק רק תירוץ לזה, ולא להפך, שהתקופה היא רק תפאורה ברקע. נשים בהריון שותות ומעשנות, הגזענות הגלויה והלא PC, זרותה ומוזרותה של אישה גרושה, נשים שקוראות ספרים מסוימים בסתר. אבל זה הרי לא מדויק, כי היה הרבה שקרה בפרק, פשוט לאט ובשקט. פיט חזר, ומיד מודיע לפגי ששום דבר לא קרה. הוא מוקסם מאישתו, לא רוצה לפגוע בה, אבל בסוף היום הוא כן מגניב מחמאה לפגי. אגב החלק הזה, לא זכרתי שאליסון היתה שם כבר מהפרק השלישי. היא היתה פקידת הקבלה שמקבלת את פניו של פיט, ואז היא מנסה לשכנע אותו לבוא עם הבנות לשתות. עכשיו אני מניחה שהיא היתה המזכירה שהחליפה את ג'יין אחרי שזו התחתנה עם רוג'ר, אבל לא זכרתי אותה אפילו משם.
חוץ ממנו היה דון. בניו יורק, בעבודה, הוא איש אחד, הגבר השרמנטי שמקסים את רייצ'ל מנקן (ומיד מספר לה שהוא נשוי, והיא דוחה אותו). מאוחר יותר רואים את בטי והעתקיה, נשות הפרברים, ומבינים כמה חלשות (מוחלשות) הן, וכמה חזקה היא. ההבדל הוא כנראה שהיא גדלה לתוך זה. מעניין היה לשמוע את רייצ'ל מספרת שאמה מתה בלידה, ושאחותה הייתה החברה היחידה שלה, ואת דון מגיב "אל תנסי לשכנע אותי שאי פעם היית לא אהובה". זה מעניין כי זה בדיוק דון דרייפר (דיק ויטמן), איש אהוב מאוד שמתנהג כאילו הוא לא, כי הילדות שלו והעבר שלו, המשיקים בכמה מקומות לאלו של רייצ'ל, הפכו אותו לכזה. בבית דון הוא הגבר המושלם. נאה, עוזר, ולא מקלקל את הסידור המושלם של השירותים. היה כמעט גרוטסקי לראות את מסיבת יום ההולדת של סאלי. מצד אחד כולם יפים ושנונים, מתורגלים במסיבות ובנימוס מעושה. מצד שני, מיד עם הגעתה של הלן בישופ (במכנסיים!), הם מורידים את הכפפות ותוקפים. קודם הנשים, נחמדות לכאורה, אחר כך הגברים, שרק רוצים לעזור. בסוף אנחנו רואים שגם הילדים במסלול להפוך להוריהם, עם 'משחק' הבית שלהם (כמובן שאנחנו יודעים שהם לא יהיו בדיוק כמוהם, אבל לא רחוקים מהם כפי שהיו רוצים).
לא קשה לראות שדון לא מרגיש שם בנוח. הוא בורח בהזדמנות הראשונה שיש לו, ומביא איתו כלב, למורת רוחה של אשתו (שתצטרך לטפל בו, כמובן). אבל כמה שדון אולי לא מרגיש במקום שם, קל לראות שגם לבטי החיים הם לא דבש. בעלה נראה מושלם, אבל היא לא יכולה להיות בטוחה שהוא יחזור, כשהיא שולחת אותו לסידורים.
חשובה מאין כמוה בפרק, ובסדרה בכלל. הפרקים הראשונים ב"מד מן" ניחנו בדגש רב על כמה שהעולם הזה מהעבר אינו נוצץ כפי שחלקנו היה מעדיף לזכור. בזמנו נתקלתי באלבום של אבא שלי משנות השישים ובו תמונות של אבי הצעיר כחייל משוחרר, בין השאר היו שם שלל של תמונות מחייו הסטודנטיאליים ומיזוגם בחבורה יקרה עם צבי שיסל וגיחות לעולמם של חבורת לול. כששאלתי את אבא שלי האם הימים במחציתם של החבורה האלמותית היו טובים כפי שזכו צופי הסרטים לראות, הוא אמר בקצרה "היה בסדר, לפעמים גם טוב".
כמו האלבום של אבי, גם סצינת המסיבה, בה דון מצלם את באי הבית היא סוג של נוסטלגיה ופיכחון, נושא שהיה מוטיב חוזר בעונה הראשונה, כפי שכותבי ובמאי הסדרה הקפידו להראות. בכל פעם שאנחנו עדים לרופא שמעשן במשרדו, או אדם מבוגר המכה את בן השכנים כי העז לרוץ שלא ברשות. בכל פעם שאתה רואה נער מעלית שחור או הטרדה מינית במשרד אנו עדים גם לכל הרעות שנעלמו משולי המסגרת שהמצלמה לכדה. לא תמיד היה נחמד שם בשנות השישים.
נוסטלגיה, כפי שצופי "מד מן" יודעים היטב, פירושה מלטינית הוא "כאב של פצע ישן". ומי שמכיר את הציטוט הזה, מבין היטב את משמעותה של סצינת המצלמה הביתית, כמעט כמו שניתן להבין (ולהיות מוקסמים) מהקרוסלה.
גם אני חשבתי את זה בזמן סצינת המצלמה. מצלמת הווידאו היא הדרך בה זוכרים: במקוטע, בלי קול, רגעים ולא סיטואציות. הכל גם יוצא מהקשרו בזיכרון. מישהו מעצבן הופך להיות יקר בגלל שיוכו לתקופה מסוימת, רגע קשה הופך להיות מחשל בראי הזמן. וכמה שהתקופה מחורבנת, וכמה שכולם כלואים בתוך תפקידים הקטנים ממידותיהם, הם יסתכלו אחורה באהבה על הוריהם, על ילדיהם, על הלילות המטורפים בניו יורק, על היהודיה המשונה שאהבה יותר מכל את הכלבים שלה. אבל אני לא חושבת שזה בהכרח רע. בבגרותה, תזכור פגי את חבורת הבנות המסתודדת בחדר המנוחה, מצחקקות על ספר מטופש. היא תזכור את נעוריה המחשלים ולא את ההטרדות המיניות ואת האפליה. וזה בסדר, כי זה הוא אופיו של זיכרון (כמובן שהיא תזכור את שניהם, אך תקשר את הטובים לעברה, ואת הרעים לדברים שהתגברה עליהם).
בתאריך 18/11/2010
לכן, כשהאמת על העבר של דון התגלתה, מאחר שהיא לא התאימה לי לפירוש שנתתי לסצינה, הנחתי שהיא היתה בפיילוט, עוד לפני שמר וויינר החליט על העבר הסודי של גיבור הסדרה שלו.כמובן שעכשיו, בדיעבד, מתברר לי שהסצינה הזאת שונה לחלוטין, והיא מתרכזת בכלל באיש מבולבל שניסה להעמיד פנים שהוא מי שהוא לא, ומה קורה לו כשהעבר שלו קופץ להגיד שלום. הוא לא מסתכל מסביב בתקווה לגלות שם את דיק וויטמן, הוא מסתכל בבעתה שעוד מישהו יגלה שדיק וויטמן נמצא ברכבת, ושהוא יושב בכסא של דון.
עוד פרק או שניים נראה איך הפסאדה הזאת שלו קורסת לגמרי כשהעבר גם נשאר לקפה.
