מה שאתם מביטים בו הוא העבר

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/12/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Transparent -Season 2-GALLERYכבר בעונה הראשונה שלה "טרנספרנט" היתה סדרה שהעבר נוכח בה באופן תמידי, צל עיקש המלווה כל התרחשות, כל ממד פסיכולוגי. הבת-מצווה האבודה של אלי, אובדן הבתולים של ג'וש בן ה-13 על ידי הבייביסיטר, פרק שלם של פלאשבק לשנות התשעים שבו מורט/מורה (ג'פרי טמבור) יצא לסופ"ש של קרוס-דרסרים / טרנסג'נדרים; ואולי הכי משקף – הפתיח היפהפה של הסדרה הוא צילומי וידאו משפחתיים משנות התשעים, שבעונה החדשה שזורים בו פוטג'ים נוספים עתיקים עוד יותר, בשחור לבן.

נראה שהממד הזה אפילו גדול יותר בעונה השנייה והחדשה, שעולה היום (א') לשירותי ה-VOD של HOT וסלקוםTV. "כשאנחנו מביטים בשמים", אומר המרצה של אלי (גבי הופמן) בפתח הפרק השני לעונה, "אנחנו לא רואים את היקום כפי שהוא היום, אלא כפי שהיה לפני מאות, אלפי, מיליוני שנים. העבר העצום של כל כוכב שולח פוטונים שעפים מבעד לחלל, כל אחד הוא רמז באשר למקורות שלנו. מה שאתם מביטים בו הוא העבר".

העבר הזה שוב ושוב נדחף פנימה. זה מתבטא בהשלכות של כל בחירה של כל אחת מהדמויות. בנוכחותו המתמדת של קולטון, בנו של ג'וש (ג'יי דופלאס) שנולד לו לפני 18 שנה בלי שידע מריטה, השמרטפית ששמרה עליו. העובדה שהנער גדל עם אמו בקנזס, הרחק מחייהם הטרנדיים של הפפרמנים בסילבר לייק, לוס אנג'לס, הופכת אותו לעד מכמיר לב בתמימותו ובטוב לבו, שמבעד לעיניו אנחנו קולטים את גודל האסונות הרגשיים של האחרים. קולטון הוא חוליה נוספת בדינמיקה המשפחתית הדפוקה של משפחת פפרמן, ונוסף לו גם הדור שמעל הפפרמנים המוכרים לנו – רוז, אמה הקשישה של מורה, שלא יודעת שבנה הוא טרנסג'נדר.

השרשרת לא מתחילה ונגמרת כאן, ממש לא. בפרק הראשון לעונה האחיין של מורה, בן אחותו המתנכרת, רוקד בחתונה ופתאום אנחנו קופצים לקברט עליז ונהנתני בברלין של 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון. אימג'ים דומים צפים בפרק שאחרי כן, כאשר אלי צוללת לבריכה ושוב צפים פלאשבקים של בני משפחה מאז, בריות בעלות מיניות מטושטשת חוגגות בגרמניה הנאצית, אדישות או לא ערות לאלימות שהולכת לגדוע הכל – לא זאת בלבד שהן קוויריות אלא גם יהודיות, היבט שזוכה לתשומת לב גדולה יותר בעונה החדשה.

Transparent s02 (2)בהמשך אנחנו מקבלים פלשבקים מובהקים יותר מהתקופה הזו, משהו בדנ"א, הזיכרון הגנטי של משפחת פפרמן שנוכח שם בדמם ומתחת לתודעתם, מתווה את דרכם בין אם ירצו ובין אם לא. העבר הזה חובר אל ההיסטוריה הפרטית של כל אחת מהדמויות ומגיח מדי פעם בלי התראה – בסצנה החותמת את הפרק הראשון פתאום יושבת במרפסת מאחורי אלי דמות מוזרה שרק הפרקים הבאים חושפים מי היא, בהמשך מופיע במטבח דירתה של שרה אחראי המסדרון שנהג להעניש אותה בתיכון, וכן הלאה. הרגעים הללו מחדירים ממד סוריאליסטי, רוחות רפאים שרודפות את הדמויות, העבר העצום ששולח פוטונים מבעד לחלל.

בניגוד לעונה הקודמת של "טרנספרנט", שבה סיפורי הילדים שרה, ג'וש ואלי היו רוב הזמן הסחת דעת טורדנית מהסיפור הבאמת-מעניין של מורה, הפעם הם מספיק חזקים כדי להוות משקל נגד ראוי ואף יותר מזה. העונה מבססת ביתר שאת את חוסר היכולת של הדמויות שלה לפרוץ ממי שהן, את העובדה שהן לכודות בעצמן, במי שהן; אמירה אירונית וחדה עבור סדרה על משפחה שהפטרון בה יצא מהארון כטרנסג'נדר.

האלמנט הזה מתבטא ביופי רב ומרגש במיוחד בפרק הראשון, החתונה של שרה ותמי (מלורה הרדין עדיין מרשימה במיוחד), שבמהלכה שרה מבינה שאולי איפשרה למשבר אמצע החיים שלה לסחוף אותה אל מקום שלא תכננה להגיע אליו. הניסיון של ג'וש להקים משפחה עם רקל (קת'רין האן הנהדרת) ועם קולטון, ואובדן הדרך המוחלט של שרה, מהווים שניהם את שני הצדדים של אותו מטבע – חתירה להיאחז בעוגן כלשהו. להיאבק בעצמם, בבני זוגם, במשפחתם, במורשת שלהם, בטראומות של אבות אבותיהם, בזהות שלהם.

"טרנספרנט" מתארת את התהליכים האלה במכחול עדין וחומל, מריר אך מלא הומור, מעוטר בפריטת פסנתר יפהפיה ומערסלת (של דסטין או'הלורן), כתוב ומשוחק באופן אמין ומדויק. העונה השנייה שלה מאששת את מקומה כיצירה שבאה לפרק לגורמים מרכיבים בסיסיים כמו אישיות, מיניות, יהדות, התבגרות ומשפחה, ולבנות אותם מחדש באופן עקום, מסקרן, ותכופות נוגע ללב.

פורסם לראשונה בוואלה

תגיות:
© עידו ישעיהו