רומן בלתי נשכח

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 15/10/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

The Affair 3

פורסם לראשונה בוואלה

יש משהו עוכר שלווה ב"הרומן" כבר מתחילתה, וזה קורה למרות שאנחנו בעצם רואים משהו די מושלם. הסדרה החדשה של שואוטיים נפתחת עם דומיניק ווסט – לנצח מקנולטי מ"הסמויה" אבל כאן קרוי נואה סולוויי – קופץ לבריכה, מה שנראה על המסך מאוד אסתטי ומאוד מטהר ומצולם נהדר. שחיינית צעירה ויפה מגיעה ומבקשת לחלוק איתו את המסלול בבריכה, הוא מסכים. השחיינית מפלרטטת איתו ומאוחר יותר גם מתחילה איתו מפורשות, נדמה שכל הסיפור מתחיל ממש שם בדקות הראשונות. אולם הציפיה הזו מיד מושבת ריקם. השחיינית קולטת שהוא מחזיר לאצבעו את טבעת הנישואין שלו ונרתעת. הוא אינו עושה צעד כדי לשכך את מבוכתה בכך שיפלרטט בחזרה או בכל זאת ייעתר לחיזוריה. איזה גבר מושלם הכובש את יצרו, אם יצרו בכלל עשה כאן עבודה כלשהי.

נואה ממשיך להיות מושלם גם בדקות שאחרי כן. מאוהב באשתו ונמשך אליה אחרי כל השנים שחלפו. סובלני ואוהב כלפי בנו המתבגר גם אחרי שעשה מעשה מרתיח, במקום להחטיף לו כאפה מצלצלת ולו מתוך אינסטינקט. מציל את חייה של בתו כאשר היא נחנקת. לא בקטע של לעשן. לא נעתר לבחורה אטרקטיבית נוספת, אליסון ביילי, שמתחילה איתו.

"הרומן" מתרחשת במונטוק, לונג איילנד. אליסון (רות' ווילסון, "לות'ר") היא מלצרית צעירה שעובדת בדיינר מקומי ומנסה לאסוף את השברים של נישואיה לאחר טרגדיה שפקדה אותה. בעלה קול (ג'ושוע ג'קסון, עדיין פייסי מ"דוסון קריק") מתקשה לשמור על היחסים עם עמה. הנישואים המתוחים של השניים עולים על שרטון כשאליסון פוגשת בנואה, סופר ומורה מניו יורק שמבלה את הקיץ בבית הורי אשתו ואם ילדיו הלן (מורה טירני, "ER").

לאורך כמעט חצי שעה של הפרק, המושלמות הכמעט על-אנושית של נואה מלוּוה בצרימה, והצרימה הזו נובעת מעצם שמה של הסדרה. הרי לא ייתכן שהכל באמת כל כך מושלם אם מעל הכל מתנוסס "הרומן" (או 'העניין' או 'הפרשייה' או כל מובן אחר של המילה 'affair'). הוא גורם לנו להידרך ולהיערך לרגע שבו הכל ישתבש. וזה מה שמבריק בפרק הבכורה, התחושה המתמדת של משהו המבעבע מתחת לפני הדברים עד שבכל רגע אנחנו מצפים לקריסה. לאורך חלקו הראשון של הפרק אנחנו מקבלים כמה וכמה הזדמנויות כאלה, שבסופו של דבר נראים כמו נקודות ציון וסמלים לחייו של הגיבור: מצוי בתחושת חנק תמידית ולא מצליח לשכב עם אשתו בלי שיופרעו.

ואז, באמצע הפרק, נחשפת בפנינו עובדה קריטית – כל הזמן הזה נואה הוא זה שתיאר את מה שראינו, ומסיבה כלשהי שלא הובהרה הוא עשה זאת בפני בלש בחדר חקירות. משם מתחלפת נקודת המבט של הסיפור לזו של אליסון, וכאשר היא מתארת את נקודות ההשקה שלה עם נואה שכבר ראינו לפני כן, הם שונים בתכלית. אבל בתכלית. למעשה, נדמה כי אין אפילו אלמנט אחד בכל המפגשים ביניהם שהשניים מתארים באותו אופן, ומאחר שכל מה שאנחנו רואים על המסך מסתמך על דבריהם לאותו בלש בהזדמנויות שונות, עלינו הצופים להטיל ספק בערך בכל דבר שהם אומרים. משתי הגרסאות עלינו למצוא את המשותף שמצייר את מה שקרה באמת, והעובדה שכל זה נובע מחדר חקירות בלי שנדע מדוע, ממשיכה ללבות את תחושת הבעבוע מתחת לפני השטח.

זהו קונספט מרתק מאיש שיודע דבר או שניים על קונספטים, חגי לוי, יוצר "בטיפול". הוא הגה אותה יחד עם שרה טרים, שאיתה עבד בגרסה האמריקאית של "בטיפול" ומאוחר יותר הייתה מועמדת לאמי על חלקה בכתיבת "בית הקלפים". בראיונות איתו מעיד לוי כי הסדרה האהובה עליו אי פעם היא "הסמויה", ומענג לראות את החיבורים אליה בפועל על המסך. לא רק העובדה שהשחקן הראשי בה הוא גם הכוכב כאן, אלא גם אריק אוברמייר, שכתב ב"הסמויה" ומאוחר יותר יצר עם דיוויד סיימון את הסדרה הבאה שלו, "טרמיי", נמצא כאן על תקן כותב ומפיק. את חמיו של ווסט מגלם ג'ון דומן, האיש שהיה הפקד ראולס ב"הסמויה", כלומר המפקד הישיר של מקנולטי. קשה לא להיזכר בדמויותיהם מפעם כאשר השניים חולקים סצינה משותפת ב"הרומן" ומשחזרים בערך את אותם יחסי כוחות מאז. למעשה, קשה היה לא לדמיין את דומן זוקר את שתי אמותיו כלפי ווסט ואומר לו ביובש, "תשומת לבי המלאה, מקנולטי". אם אלה לא מספיקים, ווילסון שמככבת כנגד ווסט ידועה בעיקר מתפקידה ב"לות'ר", שם התרועעה מול יריבו של מקנולטי, סטרינגר בל (או אידריס אלבה, כפי שהוא מתעקש לקרוא לעצמו).

אבל זכרונות מ"הסמויה" הם רק הדובדבן שבקצפת. לא מעט יצירות אחרות שעולות לראש ביתר שאת בעקבות "הרומן". "רשומון" כמובן, שהתבסס על נקודות מבט ואמת יחסית. "נעלמת" של ג'יליאן פלין מהזמן האחרון, שהשתמש אף הוא בשני נראטיבים מקבילים ולא אמינים, הגברי והנשי, כדי לגולל סיפור אחד. "החשוד המיידי", שבו מה שראינו על המסך לא היה בהכרח מה שבאמת קרה. ואף על פי כן מצליחה "הרומן" לרקוח מהאלמנטים האלו משהו חדש ומרתק, הלוקח לשלב הבא את הצפייה הפעילה והמרוכזת של הצופה שסומכת עליו שיבין ויזכור, וירכיב את הפאזל כדי לקבל תמונה אמיתית.

תגיות:
  • Tally S

    אני אגיד גם כאן שאני מתה על ראשומונים. הפער בין הגרסא של נואה והגרסא של אליסון ל(כמעט) אותם אירועים נובע ממה שזוכרים אחרי זמן מה (וגם לזה יש חשיבות, למה שנותר בזיכרון) וגם איך שרוצים להצטייר בפני מי שמספרים לו את הסיפור.
    האמת היא כנראה בין לבין, אם כי איך שקלטתי את נואה בתחילת הפרק, הוא לא רודף שמלות, לא מתפתה בקלות וגם אין לו כל כך סיבה, כי הוא נמשך לאשתו ואוהב את ילדיו. אז למה הוא נמשך לאליסון? אי אפשר לדעת את צפונות לבו. זה כנראה לא רק הרגליים היפות שלה. אולי המפגש עם החם השנוא? אולי איזה זיהוי של טראגיות אצל אליסון?
    ואגב, זה אליסון לוקהארט, כנראה שכשהחקירה נערכת היא כבר נשואה למישהו אחר או חזרה לשם נעוריה (כנראה האפשרות הראשונה כי יש לה ילד).

    • זו בדיוק הנקודה – אני לא בהכרח מאמין שמפגש כזה אכן התקיים בין נואה לבין השחיינית, וגם אם כן, לא באופן שבו תיאר אותו. לאורך כל החלק שלו בפרק הוא היה מושלם מדי, ובדיעבד התברר שהסיבה היא העובדה שהוא עצמו מתאר את הדברים. כמו שלדבריו אליסון היא זו שהתחילה איתו והוא התנהג כמו ילד טוב, כך גם עם השחיינית (בהנחה שהיא אכן קיימת).

      • Tally S

        ז"א שכל הגברים מניאקים בוגדניים P(:

        • לא יודע אם כולם, אבל ייתכן בהחלט שהוא כן. אנחנו אפילו לא יודעים לענות על זה אחרי פרק שלם שבו צפינו בו, וזו בעיניי הגדולה של הפרק ושל הקונספט.

          • ocean

            ברור שהוא מניאק בוגדני, זה מקנולטי!

  • Tally S

    (זה גם נחמד כי מורה טירני היתה אבי לוקהארט ב-ER)

  • Gitit Cohen

    *ספוילרים*
    לא מתתי על הדמויות הראשיות, בדיוק בגלל הקטע הזה שזו נקודת המבט שלהן אז רואים איזה אנשים צבועים/מגעילים הם. מצד אחד יש את נואה שחושב שהוא מתת האל לנשים, הקטע עם ההיא בבריכה והעובדה שאליסון לא ענדה טבעת בגירסה שלו וכו׳ כאילו היא בכוונה התחילה איתו. ומצד שני יש את אליסון שקודם כל אייכ רות ווילסון, ושהיחס שלה לבעלה די מגעיל.
    אהבתי את הקונספט והכל (למרות שהוא קצת מזכיר את בלש אמיתי ואין פה באמת משהו חדשני) ומעניין לראות מה קרה לקול ומי נרצח (אני מהמרת או עליו או על אח שלו).

    • היא שונה מ"בלש אמיתי" בכך ששם מה שראינו על המסך היה הדבר שקרה באמת, ובעיניי זה הופך את הקונספט של "רומן" למסקרן אף יותר.

      • Gitit Cohen

        בגלל זה אמרתי שהוא רק מזכיר. הדבר שהכי אהבתי בפרק היו ההבדלים הקטנים בין שתי הגירסאות, אבל עדיין יש פה סוג של ״השאלת״ רעיון מבלש אמיתי רק שפה הם משחקים עם הפן של הסיפור שלו מול הסיפור שלה. שזה מה שהיה בבלש אמיתי שהם סיפרו להם מה ״קרה״ בבית ההוא, שם זה היה שקר מוחלט וראינו את זה, פה הם פשוט משחקים איתך על הרעיון שכל מה שאתה רואה יכול להיות שקרי.

        וגם בוא נדבר לרגע על איך הם הולכים לסחוט את הסיפור הזה עוד עונה? בהתחלה הייתי בטוחה שזו אנתולוגיה, זה מאוד מאכזב שזה לא.

        • עזבי עוד עונה, רק התחלנו (:

          • Gitit Cohen

            זה בלתי אפשרי, אני לא יכולה להתאהב בסדרה כשאני יודעת שיש מכשול ענקי שיכול להרוס הכל בשנייה 🙂
            זה או שהעונה הראשונה תסתיים בצורה נוראית או שהעונה השנייה תהיה נוראית, או שניהם. אין להם דרך לברוח מזה.
            בגלל זה גם הפסקתי לראות אבודים בתחילת העונה השנייה, פשוט ראו שאין להם מושג לאן הם הולכים עם העלילה.

  • ocean

    הסדרה היחידה מהיבול של עונת הסתיו שהסתקרנתי לגביה והשאירה טעם של עוד. חרף שמה, חרף הידיעה הברורה שיש פה משהו מסריח, חרף היעדר החדשנות והאפשרות ליפול בקלות לנישת "נורה רוברטס בגרסה מתוחכמת", הפרק טס לי והתבאסתי שהוא נגמר.

    גם אני לא מתה על רות' ווילסון – יש לה טייפ-קאסט של פסיכיות, זה נראה כאילו היא תמיד משחקת את אותה הדמות. אבל היא שיחקה פה היטב, וזה ניכר כשהראו את הגרסה שלו מול שלה. כמו כן משעשע לגלות שגם היום, דומיניק ווסט עושה מבטא אמריקאי מחורבן.

    • הו בדיוק באתי לכתוב כמה שרות' ווילסון הפתיע אותי לטובה. אני משלימה בימים אלו את לות'ר, וכבר מתמוגגת ממנה שם. אבל פה היא הצליחה להתנתק לגמרי מאלכס של לות'ר, ולהוכיח לי שהיא שחקנית אפילו יותר טובה משחשבתי.
      ראשית יש לציין יש הבדל בין דמות פסיכיוּת אחת למשנהה (וגם את הניואנסים האלה צריך לדעת לשחק). הפסיכיות של אלכס מלות'ר הפתיעה אותי מאוד והצליחה להתחמק מלא מעט קלישאות נפוצות של פסיכיוּת נשית.
      אבל פה היא בכלל לא פסיכית. לא בגרסה של מקנולטי, ולא בגירסה שלה.
      דיכאונית כן. אבל דיכאונים הם לא אנשים פסיכיים. גם אם הם אוהבים סקס אגרסיבי.

  • Saturn

    לא מבין למה הגעתם למסקנה שגם הסצנות הלא משותפות הן שקריות. זה יהיה אפילו עוד יותר קשה להוכיח וסתם שם עננה מעל סצנות כמו הביקור בבית העלמין.

    תפיסתי היא שרק הסיטואציות שנמצאות בשני הגרסאות הן במחלוקת.

    בכל אופן, על פי היוצרים שניהם משקרים ושניהם מספרים את האמת.

    http://insidetv.ew.com/2014/10/13/the-affair-creator-sarah-treem/

    • כי כל הרעיון של הסדרה היא ששום דבר ממה שאנחנו רואים הוא לא "אובייטיבי" הכל הוא שחזור של אחד משני הצדדים שמספר, וכשמישהו מספר משהו זה אף פעם לא "אובייקטיבי". וזה אפילו לא אומר שמישהו מהםם משקר. זה מה שגאוני לדעתי. אני לגמרי מאמינה ששניהם זוכרים ככה את האירועים, ולמרות שזה נראה אבסורד, נסו פעם לדבר עם מישהו שהיה נוכח באירוע טראומטי עבורכם. תהיו מופתעים לראות איך הוא זוכר את השתלשלות האירועים, איזה דברים הוא זוכר שאתם לא, והפוך. זהה דיי מופרע.

      קחו נגיד את העדות של מקנולטי על שתי הנשים שפלרטטו איתו לטענתו.
      מה שני הדגשים הכי גדולים שהדמות שלו תזכור מהאירועים האלו- את העובדה שהיה פיתוי, ואת העובדה שהוא סרב. במציאות סביר מאוד להניח שהפיתוי נוצר מעצם העובדה שהוא רואה נשים יפות. בזיכרון שלו, כדי להגדיל גם את הפיתוי וגם את הסירוב (ועדיין לשמור על הדעה שלו על עצמו כאדם ובעל טוב)- הנשים פלרטטו. כך הוא יוצא בעיני עצמו כאדם טוב- הפיתוי הופך להיות חיצוני במוח שלו (זה לא הוא שמתפתה ממראה אישה יפה, הוא בכלל לא שם לב, זה הנשים הזרות שיוזמות ומפתות), והעמידה שלו בפיתוי היא גדולה יותר (הוא מסרב להן או רומז להן שהוא לא מעוניין, מאשר פשוט "לא יוזם").
      זה דיי מבריק לטעמי.

  • SHULA

    ראיתי את הפרק ומאוד נהנתי…..מחכה לעוד….מה שכן על פי הבנתי האמת היא איפושהו באמצע. אין אמת מוחלטת ואין שקר מוחלט. אם תשימו לב …..נואה תיאר אותה בים עם שמלה סקסית בעוד שבסצינה מהכיוון שלה היא הייתה עם בגדים פשוטים והתכסתה בג'קט

  • סקרולר

    מישהו זוכר מי המתרגם או איזו חברה תרגמה את זה?

    • דנה הררי, וידאופילם אינטרנשיונל. למה?

  • Michael Ginzburg

    פיילוט חלול למדי. אוברייטד.

    החלק הראשון שלו אכן היה מסקרן וכתוב היטב, מאוד התחברתי אל הכתיבה שהביעה דינמיקה משפחתית מעורערת ומטה לנפול. הייתה שם אילוסטרציה מרשימה של שחיקה: התפקוד של ההורים כבר לא מה שהיה פעם והילדים מורדים בהם בהפגנתיות, במודע או לא במודע. ואלו מטפחים סימנים מוקדמים של כמיהה להשתחרר מהבורגנות מצד נואה, אולי לבגוד ולחוות הרפתקאה שתחזיר לו טעם מחודש בחייו. היה פה תיאור מדוקדק של תהליך לא קל שעלול להוביל לקריסה מוחלטת. מאוד מעניין.

    ואז הגיע החלק השני. בלש אמיתי מאץ'? כלומר, הפיילוט של בלש אמיתי הצליח לשבש בצורה מצוינת נראטיב ולגרום לנו להטיל ספק בנפתולי העלילה, להיחשף לנקודות מבט מעוררות מחשבה וטורדות מנוחה. 'הרומן', לעומת זאת, בוחר להתמקד באליסון, לחבר את חלקי הפאזל באמצעותה, הבעיה טמונה בכך שהיא… משעממת. קווי אופיה מצוירים כדהויים במיוחד ולא הרגשתי שיש לה מה להציע כדמות, לכן מצאתי את הפיילוט חלול.

    אל שאר הסדרה לא אשוב, אני די מתחיל להבין ולצפות לאן כל זה הולך ולאן התסריט חותר. אם כל הכבוד, זה נעשה טוב יותר בסדרות וסרטים אחרים, לא מבין על מה כל השבחים. כלומר, הייתי מבין אלמלא אותו חלק שני רופס ומנומנם.

  • miss bojarsky

    כתבת נהדר ואני מצטרפת לשבחים ולהערכה בנוגע לפרק הראשון. גם אותי מאד מרתק לראות איך כל אחד מהם זוכר את האירועים בצורה אחרת לגמרי, שמתאימה לאופן שבו הם רואים עצמם ובהתאם לנקודת המבט והפרשנות שלהם ומסקרן אותי לדעת מה קרה שם ועל מה החקירה.

  • מספר תגובות בפייסבוק על הפרק.
    https://www.facebook.com/Coffee.Plus.TV/posts/861292500570569

  • Nurith Horak

    ספוילר לפרק הראשון—

    מה שמאד בלט לי בסיפור של נואה היה עניין המוות והילדים. יש כאן אדם שיש לו איזו חרדה מאד בסיסית לגבי הילדים שלו. הבת הגדולה על סף האנורקסיה וההורים שלה מביעים את חששותיהם בקשר לזה, הבן הגדול עושה תעלול ו"כמעט" מתאבד, הבת הקטנה נחנקת והבן האמצעי שואל את נואה במי מהילדים שלו הוא יבחר אם אחד מהם יצטרך למות (ונואה אכן עונה שהוא עצמו היה מתאבד במקרה הזה). זה שם את נואה במקום של מישהו שמרגיש שהקרקע ממש לא יציבה מתחת לרגליו והחרדה הזו מעניינת במיוחד בדמות של גבר אבא לארבעה ואולי משדרת יותר מהכול חוסר ביטחון בחייו. דרך אגב בעניין הגרסאות אני לא ראיתי את זה כאילו נואה בהכרח משקר ואליסון דוברת אמת אלא הבנתי שהאמת היא איפה שהוא באמצע.. לפחות מהפרק הראשון .

© עידו ישעיהו