עשרים שנה ל"חברים"

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 24/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

פורסם לראשונה בוואלה

"עם 'חברים', כשהיינו בתהליך הליהוק התחלנו יותר ויותר להתרגש. לא בגלל שאלה היו שמות של כוכבים סופר-מוכרים, פשוט חשבנו, וואו, זה קאסט כיפי ומושך".
(וורן ליטלפילד, נשיא רשת NBC בשנות התשעים)

קצת קשה להתרפק בערגה על סדרה שנדמה כאילו מעולם לא עזבה, בעיקר כי אכן מעולם לא עזבה והיא ממשיכה לחיות בשידורים חוזרים בלתי נגמרים, אבל יש גם בכך כדי ללמד על גדולתה של "חברים". קומדיה שעקבה אחרי ששה חברים רווקים בני עשרים ומשהו בניו-יורק בניינטיז, וממשיכה להיות נאהבת ונצפית גם עשרים שנה אחרי שהפציעה.

בכל פעם שנדרשת דוגמה לכך כי מבחני דעת קהל לא באמת יכולים לנבא את איכותה או עתידה של תוכנית טלוויזיה מסוימת, נשלפת "חברים" כתשובה הניצחת. הסדרה שהפכה להצלחה אדירה שגם עשרים שנה אחרי כן משודרת בכל רגע נתון איפשהו בעולם (לא באמת בדקנו את זה אבל זה נשמע נכון), התחילה בהקרנת מבחן שבה הפיילוט שלה קיבל ציון 41 מתוך 100 והשורה התחתונה היתה: "לא ממש מבדר, מחוכם או מקורי". זה לא היה קטסטרופה אלא "חלש-גבוה", מסביר וורן ליטלפילד. "'סיינפלד' היתה פשוט אסון, חלש, חלש בכל הקטגוריות. אבל 'חברים' היתה חלש-גבוה, כי היה בעבוע של קהל בוגרים צעירים בגילאי 18-34 שקלט את הנימה שלה… הם מצאו אותה מצחיקה למדי, עם קאסט צעיר ואטרקטיבי".

Friends Rachel Hairהקהל הזה הספיק ל-NBC כאשר החליטה בכל זאת להמשיך עם "חברים", ואף לשבץ אותה בליין-אפ יום חמישי היוקרתי שלה. המבקר של אל איי טיימס קלע היטב בביקורת שלו על הפיילוט לפני ששודר הפרק הראשון: "הקאסט מושך, הדיאלוג הוא 1994 במדויק, משבצת השידור שלה היא בין הסדרות המבוססות 'משתגעים מאהבה' ו'סיינפלד' – 'חברים' נמצאת הכי קרוב למצב מושלם שסדרה חדשה יכולה להתקרב אליו". והיא אכן ניצלה את המצב המושלם. "חברים" התפוצצה על המסך מהרגע הראשון והפכה ללהיט ענק שהשפעתו ניכרת וקיימת גם היום. קורטני קוקס, ג'ניפר אניסטון, ליסה קודרו, מתיו פרי, דיוויד שווימר ומאט לה-בלאנק הפכו לכוכבים בין לילה. כוכבי קולנוע עמדו בתור כדי להתארח בסדרה, התספורת של רייצ'ל הפכה לצו אופנה – מה שלא קרה מאז פארה פוסט ו"המלאכיות של צ'ארלי" בשלהי הסבנטיז – וכמובן, קמו ל"חברים" עשרות חיקויים כושלים שניסו לשחזר את הקונספט שלה, ובעיקר את הצלחתה.

מפתיע אם זה היה קורה אחרת. שנות התשעים של קלינטון היו בסימן של אופטימיות כלכלית ואופטימיות בכלל, בית הקפה הסמוך לביתם של מוניקה, רייצ'ל, צ'נדלר וג'ואי סימל את שובם של האמריקאיים אל הקפה – "היין של הניינטיז", כפי שכינה אותו האטלנטיק בכתבה שלו בתחילת 1994. אם בתי הקולנוע וחנויות התקליטים העבירו מזמן את מרכז הכובד אל הצעירים, באה "חברים" ותרמה משמעותית לתהליך דומה בטלוויזיה. בתחילת דרכה של "חברים" חששה NBC מסדרה המורכבת כולה מקאסט צעיר, וחרף ההצלחה המיידית ביקשה מהיוצרים להכניס דמויות בגילאים מתקדמים יותר כדי לא להרחיק את הצופים המבוגרים. הדרישה הזו היתה שריד אחרון לתקופה שבה עוד היתה משמעות מסחרית לכמות הצופים הכללית, הבדל כה עצום בין ראשית ימיה של הסדרה לבין אחריתה, כאשר הדגש הוא אך ורק על הקהל הצעיר והחמקמק שפנה יותר ויותר אל מסכי המחשב.

אבל ב"חברים" כולם צפו, מבוגרים כצעירים. אמנם "סיינפלד" היתה שם קודם כ'סדרה על כלום', ו"חופשי על הבר" היתה שם עוד עשור קודם לכן כמקום המאגד בו חברים שפשוט מבלים יחד ובמרכזם זוג עם יחסי will they/won't they סבוכים – אבל משהו בכימיה של "חברים", בכל האלמנטים, פשוט עבד. כמו קודמותיה גם "חברים" הפכה להצלחת ענק, וכמו "סיינפלד" היא היתה הדבר הנכון בזמן הנכון – סדרה על ועבור דור האיקס. דור הפוטנציאל המבוזבז, הדור המשכיל והציני והתועה שחיפש את עצמו, לפעמים באמצעות חוסר מעש.

1994 היתה השנה שבה התאבד קורט קוביין, אביר הילדים האבודים. השנה שבה הגיע "מציאות נושכת"', סרט הבכורה של בן סטילר, ושנה לפני "בועטים וצורחים", סרט הבכורה של נואה באומבך – שניהם עסקו בבוגרי קולג' שמנסים להבין איך להתחיל את חייהם כבוגרים. אלה היו חוליות מתקדמות יותר למה שהתחיל כבר בתחילת העשור ההוא עם "בטלנים בטקסס" ("Slacker") של ריצ'רד לינקלייטר וכמובן עם הספר "דור X: מעשיות לתרבות מואצת". רב המכר של דאגלס קופלנד שהחדיר את המושג ללב התרבות הפופולרית, תיאר את מסעם של שלושה בני עשרים ומשהו משכילים ומשועממים שקצו בבהייה בשידורים חוזרים בטלוויזיה, ויצאו למסע אחר משמעות.

בהקשר הזה קשה לא להעלות על הדעת את צ'נדלר בפרק השני של "חברים", יושב על הספה עם פיבי מול הטלוויזיה ואומר בסרקזם, "אני חושב שזה הפרק של 'שלושה בדירה אחת' שבו יש איזשהו חוסר הבנה". אבל יוצרי "חברים" שנאו את השיוך להגדרה הזו. "אנחנו מהססים להתייחס לעצמנו כתוכנית של דור האיקס", אמרה במרץ 1995 מרתה קאופמן, אחת משני יוצרי הסדרה. "אני חושבת שהמיתוג הזה מצער ולא הוגן. הוא מרמז על קבוצת אנשים מסוימת בקרב דור מסוים, וזה לא הדור כולו. לפני שעשינו את התוכנית הזו ראיינו את כל מי שאנחנו מכירים בקבוצת הגיל הזו ולכולם היתה מוטיבציה גדולה. רבים מהם אנשים שעבדו מאז התיכון, פרנסו את עצמם, שילמו לעצמם על הקולג'". ובכל זאת, כמילותיו של שיר הפתיחה, "זה כאילו אתה תמיד תקוע בהילוך שני". אלה בדיוק התחושות שבני שכבת הגיל הזו שייכו לעצמם.

ברור שהתיחום הזה צר עבור "חברים". היא לא הפכה לסנסציה רק בקרב צעירים המזוהים עם הדור הזה, אלא אצל כלל האוכלוסיה. מעבר לכך, העובדה שהיא עדיין פופולרית ומשודרת ברצף זה שנים בכל רחבי העולם, גם כאן בישראל כמובן – בשלב מסוים בשנים האחרונות היא שודרה במקביל גם בערוץ 2, גם ב-yes Comedy וגם ב-HOT Comedy Central – מעידה שהאפיל שלה גדול בהרבה מדור האיקס.

על פי קאופמן "חברים" עסקה באנשים שחייהם עוד לפניהם, שהבחירות שלהם עדיין לא נעשו. "הם רוצים אהבה ומחויבות, (ומנגד) הם מפחדים מאהבה ומחויבות", היא אמרה, "חלקם עשה בחירות קריירה, חלקם לא. הדבר הכי חשוב הוא שהמצבים הרגשיים שלהם הם, אנחנו מקווים, אוניברסליים, לא רק משהו שקורה למישהו או מישהי בשנות העשרים שלהם".

אולי הסיבה לאהבה הגדולה כלפי "חברים" נובעת דווקא מכך שהֵגיחה מאותו דור שקאופמן לא אוהבת את ההגדרה שלו. חיפוש המשמעות קיבל מענה מסוים ב"חברים". כלומר, "סיינפלד" תיארה חוסר תוחלת דומה באופן מצחיק יותר, אבל "חברים" היתה מנוגדת לחלוטין לגישה של סיינפלד: "בלי חיבוקים, בלי מוסר השכל". ב"חברים" היו המון חיבוקים, וזה היה חלק גדול מהקסם שלה. השיבוץ שלה ביום חמישי בארה"ב בין הקומדיה הרומנטית "משתגעים מאהבה" לבין הסיטקום הציני "סיינפלד", היה כל כך הולם כי "חברים" נדמתה כמו שילוב שלהם (מתוקף הקרוס-אוברים ביניהן, כולן אף התרחשו באותו יקום טלוויזיוני).

ששת החברים האלה היוו אז ועודם מהווים תא משפחתי חלופי כמעט אוטופי. זו היתה פנטזיה על צעירים, כולם משום מה לבנים, שנהנים מהחירות שלהם, שיכולים להרשות לעצמם דירות מדהימות במנהטן בלי מאמץ מיוחד. לא זאת בלבד שהם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות אספרסו בבית הקפה הסמוך לביתם על בסיסי יומיומי, אלא הספה במרכזו תמיד ריקה ורק מצפה שיבואו ויניחו עליה את עכוזיהם. אפילו הפיגוע בבנייני התאומים הסמוכים אליהם ב-11 בספטמבר 2001, לא שינה בה דבר.

"העולם האידילי הזה עשוי להתקשר לתחושת הפשטות הדומה שהיוותה מושא ביקורת – או כמיהה – בסדרות משנות החמישים כמו 'Leave it to Beaver' ו-'Father Knows Best'", אומר פרופסור לורנס ליכטי ממחלקת הקולנוע והטלוויזיה של אוניברסיטת נורתווסטרן. "אם מסתכלים עליהן היום הן לא יותר נאיביות מאשר 'חברים', אבל כולנו אוהבים לצבוע בצבעים ורודים את התקופה המסוימת שלנו".

בסופו של דבר סיפקה "חברים" תיאור חיובי ונוצץ לדור האיקס, בניגוד לבני העשרים ומשהו המיואשים ביצירות האחרות, השישיה הזו היתה חמודה, סרקסטית בלי המרירות, והיה כיף לבלות בחברתה, זה בעצם מה שהפך אותה לבעלת אפיל כה רחב. מבוגרים יותר צפו בבני העשרים ומשהו ונזכרו בשנים האלה אצלם, בני עשרה צפו אף הם וקיוו שכך יהיה אצלם. למעשה, אולי חלקם זכו לכך בבוא היום – בראיון עם דאגלס קופלנד ב-Salon לפני מספר חודשים הוא אמר, "כל מה שאמרו על X אומרים עכשיו על דור המילניום. כאילו, הכל". אולי זו הסיבה שלא זאת בלבד שבזמן אמת "חברים" היתה אוניברסלית כפי שקיוותה קאופמן, אלא עובדת גם היום. הגיוני, הרי מההתחלה הם הבטיחו שיהיו שם בשבילנו.

© עידו ישעיהו