גיא ההריגה

פורסם ע"י ‏גיא הרלינג‏
בתאריך 29/07/2013 בקטגוריה ‏כתבות
The Killing

בלתי הריגים

המפקד שלי כאן בבלוג לא מבין מה הקטע של עם "ההריגה". הוא, מבחינתו, כבר סגר את הסדרה הזאת לפני שנתיים, בפרק החמישי של העונה הראשונה. היה לו ברור מי הרוצח, וכל הממד האנושי בכלל לא מעניין אותו. "האנשים האלה," הוא אומר, "הם לא מעניינים אף אחד. שימשיכו בחייהם ויעזבו אותנו בשקט." מבחינתו, זאת עוד סדרת משטרה שצריך לתייק ולשכוח ממנה  (הערת המפקד: סיימתי את העונה הראשונה עד תומה בדי עמל, ואחרי המשיכה הבלתי נלאית באפי לאורך כל הזמן הזה, בהחלט לא היה איכפת לי מהממד האנושי של גלריית דמויות בלתי נסבלות).

אבל אני – יש לי אובססיה. היה בה משהו בסדרה הזאת, מהרגע הראשון, שלא איפשר לי לעזוב אותה. המשכתי לעקוב אחריה גם כשכמעט כולם כבר איבדו עניין, כי הייתי בטוח שיש בה עוד משהו, יותר מכפי שנראה לעין. אפילו כשנגמרה העונה ועברתי לסדרות אחרות, ידעתי שהסדרה הזאת עוד תחזור לרדוף אותי. אפילו שמרתי את הפרקים שלה על הדסקטופ, עד כדי כך הייתי אובססיבי.

ועכשיו – היא חזרה בעונה שלישית. ומה אני אגיד לכם – צדקתי. דברים נפתחו מחדש, שדים מהעבר חזרו לרדוף אותי, ושוב התמכרתי לממתק האסור הזה. והבוס שלי? שיילך לחפש את הדמויות שלו. הרי הוא הראשון שיודה שגם הוא אובססיבי לסדרות משטרה שכבר מזמן נסגרו ונגמרו, אז שלא ינסה לחנך אותי. וחוץ מזה, הוא טעה לגבי זהות הרוצח.

* * *

The Killing

איש הגשם

טוב נו, זה לא בדיוק ככה. אני לא מעריץ את "ההריגה" באותה מידה שיאדו סולד ממנה. אבל בעיניי זו פשוט סדרת הפשע החדשה הטובה ביותר של השנים האחרונות. והעונה השלישית שלה, שעומדת להסתיים בעוד שני פרקים, עמדה בהחלט בציפיות שהציבו שתי הראשונות. נכון, היא לא חפה מפגמים. קודם כל, אף על פי שלא ראיתי את המקור הדני, אני די בטוח שהיא נופלת ממנו. אין מה לעשות, המקור כמעט תמיד טוב יותר, במיוחד כשהוא סקנדינבי. חוץ מזה, ההחלטה האמריקנית למתוח (שלא לומר "למרוח") את הסיפור של העונה המקורית הראשונה על פני שתי עונות היתה מיותרת ומבאסת. באופן כללי, יש הרבה מאוד רגעים מתים ב"ההריגה", פרקים שלמים שלא קורה בהם כלום לעומת פרקים שהעלילה לא מפסיקה לדהור. וכמובן, החורף הקודר והבלתי נסבל של סיאטל הוא תפאורה קצת קלישאתית מדי לכל הדברים הרעים שקורים כאן.

וחייבים גם לציין את הדבר שמעטים מתייחסים אליו: למרות שמה של הסדרה, עלילות הרצח (או במקרה של העונה הנוכחית, הרציחות – וזה לא ספוילר; בכלל, כל מה שאכתוב כאן מתגלה כבר בפרק הראשון) הן די משניות ב"ההריגה". אז כן, יש גופה ואחר כך מתברר שהיא לא היחידה ויש ילדות חסרות בית שנמצאות בסכנה מתמדת ויש גם נדון למוות שאמנם לינדן שלחה אותו בזמנו לכלא אבל עכשיו היא בטוחה בחפותו ויש לה תחושת בטן שהרוצח האמיתי עוד מסתובב ואפילו קשור לתיק הנוכחי… בסדר. כל זה טוב ויפה. אבל מה שמעניין באמת זה הקשר שווינה סוד, היוצרת, רוקמת בין הדמויות, ובתחום הזה היא מצטיינת.

נכון, יש משהו בדבריו של יאדו שטוען שהדמויות לא ממש מעוררות הזדהות. בשתי העונות הראשונות זה בלט במיוחד. משפחת לארסן היתה קצת בלתי נסבלת; כל אחד ממצעד החשודים ברצח רוזי לארסן היה טוב שהתברר בסופו של דבר כרע, או רע שהתברר כעוד יותר רע; וגם צמד הבלשים, שרה לינדן (מירל אנוס) וסטיבן הולדר (ג'ואל קינאמן), הגיעו עם שק כל כך גדול של שלדים ושרצים, שאי אפשר היה באמת לחבב אותם.

אבל בעצם, זהו סוד קסמה של "ההריגה". אף אחד בה לא מושלם. לא בטוח שהיית רוצה להיות חבר של אף אחד מהם, בטח לא לחיות את החיים שלו, אבל כולם נראים כמו בני אדם. ואיכשהו, בעונה השלישית זה ניכר יותר ויותר. לינדן עדיין מעורערת ועושה פרצופים מעצבנים, אבל איכשהו נראה שהשנתיים מחוץ למשטרה החדירו בה קצת פרופורציות (וגם הילד המתיש שלה חזר לאבא שלו). הולדר הוא עדיין וויגֶר קצת מגוחך שמסתבך יותר מדי, אבל יש לו לב ענק, ואם היתה באמי קטגוריית "השחקן הכי קומי בסדרת דרמה", קינאמן היה לוקח אותה בהליכה (באופן כללי, קינאמן משחק את הטריילר-טראש בצורה כל כך מוצלחת, שלפעמים קשה להאמין שהוא בכלל אליל בנות שוודי). ואיכות הקשר בין לינדן והולדר הולכת ומתחזקת בעונה הזאת, ופתאום אתה מבין עד כמה הם לא רק משלימים זה את זו, אלא גם התחילו להיות קצת דומים, כמו שהיה קורה לכל שני אנשים שמבלים יותר מדי זמן באותו אוטו.

The Killing

נערה עם קעקוע דמעה

כל זה לא היה שווה אם הם לא היו מוקפים בחבורה של דמויות-משנה מהפנטות. פיטר סרסגארד, שמתמחה בגילום חנונים צ'ארמרים עתירי-בלורית, קיבל כאן תפקיד אנטי-טייפקאסט מושלם של נידון למוות גלוח-ראש ומקועקע, והוא מסתער על ההזדמנות הזאת עם כל מה שיש לו. העימותים שלו עם סוהריו ועם עמיתיו האסירים, וגם המפגשים הספורים שלו עם לינדן בעצמה, הם מלאי עוצמה. איימי זיימץ, בתפקיד אמהּ של אחת הנערות ההומלסיות, יודעת מצוין איך לא ליפול למלכודת הקלישאה המיוסרת; וגם אליאס קוטיאס הוותיק, בתפקיד מפקח המשטרה, נראה אמנם כמו קריקטורת אייטיז שנשכחה על שולחן העריכה של "בלוז לכחולי המדים", אבל הוא יוצק בדמות הקטנה שלו המון נפח.

אבל מעל כולם, בעיניי – ולפי התגובות בעמוד הפייסבוק של השחקנית, לא רק בעיניי – מתבלטת בעונה הזאת בֶּקס טיילור-קלאוס, ילדה בת 19 שמפליאה לגלם את בּוּלֶט, נערת-רחוב אנדרוגינית קשוחה ונוגעת ללב, שמסייעת להולדר בפענוח התיק. ילדים שמתבלטים כל כך בתפקיד הראשון שלהם, ועוד בדמות עם מאפיינים כל כך מובהקים, מתקשים בדרך כלל להשתלב אחר כך בתפקידים מעניינים אחרים, אבל אם טיילור-קלאוס תצליח, הרווח כולו שלנו. כאמור, אני עוד לא יודע איך תיגמר העונה הנוכחית, אולי הסוף יהיה מבאס ותפור, אבל כאמור – לא בשביל זה באתי. ואם היא תצליח שוב לעשות את הבלתי ייאמן ולהתחדש לעונה רביעית, אני אהיה שם גם הפעם.

תגיות:
© עידו ישעיהו