ספוילר "מד מן" 6.07

הביקורת מפורסמת כשמקדימה אותה תגובה אחת

—

"אין לך בית. זה עצוב".
(הילד דיק וויטמן לנווד שהתארח בביתם)

"לפעמים כשאתה טס אתה חושב שאתה ישר אבל בפועל אתה הפוך".
(טדי שואו לדון)

בדיוק. ומהי האשליה הזו אם לא הדבר שממשיך לקיים את דון דרייפר, איש הפרסום שמכירת שקרים – כפי שניסחו זאת הביטניקים שהתרועע איתם – היא לחם חוקו? שלאחרונה במצגות שלו מוכר עוד ועוד את מה שאינו נראה? הנה הוא, דון, והוא מוצלח. בעבודה הוא מאפיל על טדי שואו, הוא החמאה וטד הוא המרגרינה, החיקוי הזול, האיש שלא מצליח להכיל כמוהו את האלכוהול ולשמור על חדותו. מחוץ למשרד דון מקיים לו חדר במלון שבו יש לו מעין שפחת מין שעושה כדבריו, סרה למרותו ולרצונו, אסור לה אפילו לחשוב ללא אישור. אבל זה לא באמת קיים. זהו סתם ניסיון פאתטי לאפשר מציאות שכבר אינה קיימת, זו שבה דון הוא הגבר שהיה פעם. גבר נחוש, ממוקד מטרה. גבר עם תוכנית. ב-1 ביוני, חמישה ימים לפני רצח בובי קנדי, דון דרייפר ציין יום הולדת (לא דיק, דון), מה שבוודאי תרם לכל ההתנהלות הזו שלו.

מעולם לא הייתה לדון מאהבת ששנאתי כפי שאני שונא את סילביה. זה ללא ספק נובע גם מחוסר אהדתי כלפי לינדה קרדליני, אבל ממש לא רק. הפעם, עם זאת, דון הוא זה שדחה והביך. בעבר כאשר ההעדפות המיניות שלו הגיעו לקיצוניות הן תמיד היו נורא מגעילות. אבל בין אם דון בתפקיד השפוף כי זונה שהזמין סוטרת לו לבקשתו, ובין אם הוא בתפקיד האדון ששולט בכל היבט בהווייתה של האישה, מדובר באיצטלה לנואשות ולתלישות שלו. כאשר סילביה אמרה לו, "אני זקוקה לך ושום דבר אחר לא מספיק", משהו בדון ממש ניעור. הוא רואה בכך הזדמנות ליצור לו בועה משלו שבה הוא תמיד בשליטה, שבה חייו ותפישתו העצמית אינם זולגים בין אצבעותיו, שבה המציאות נותרת מחוץ לדלת. הוא מיד מזנק עליה.

"תתקדם", פגי אמרה לו בנוגע לטדי שואו, אבל זה נכון לכל היבט בחייו. כולל לגביה עצמה – דון מורה לה באגביות לקבוע איזו פגישה, כאילו לא עברה כמעט שנה וחצי מאז שעזבה. יש הבדל כה מהותי בין פגי כפי שהיא עם טדי לבין איך שהיא עם דון, וברור איפה היא יותר פורחת. זה לא רק יחסי העבודה, אין מישהו שכפוף לדון ויכול להיכנס אליו למשרד כדי לנזוף בו. שוב אנחנו רואים שפגי היא משהו אחר עבור דון, אבל לאורך כל הזמן שהיא לא עובדת שם הוא אפילו לא טרח להזמין אותה לצהריים, שום שימור יחסי ידידות. מייגן מזכירה לו את פגי, פגי היא בעצם אנה, אנה עצמה מתה. אין לדון בנות ברית יותר, וזה לגמרי נובע ממנו עצמו. את פגי הוא הותיר מאחור כאשר עזבה, על מייגן הוא לא מניח יד מנחמת כשהיא בוכה מול בובי קנדי המת.

כדרכן של בועות, גם אלה שיצר דון מתנפצות. אותו "זבוב שהוא מנסה לגרש ממנו", כפי שתיאר פעם את טדי שואו, אולי נטול קיבולת משקה כמוהו, הוא אולי אינו מיסתורי או מעניין כמוהו, אבל הוא אדם טוב. אם טדי סמוק מפאת שתייה מרובה, דון אדום ומיוזע עקב טלטלות המטוס. גם בקרבתו של טדי שואו נשים מתבלבלות, הוא ממש לא זבוב אבל גם הוא יודע לטוס, והוא יודע לצאת אל מעל העננים השחורים והגשומים, אל האזור שבו ישנה שמש כאילו היה קיץ. כמו איש הקיץ, האדם שדון כל כך ייחל להיות אבל כל כך מהר הותיר מאחוריו. ערגה כפי שהיא מתוארת בספר שהוא לוקח מסילביה, "הצגת הקולנוע האחרונה" – מבט נוסטלגי לשנות החמישים, תהליך התבגרות וצער על סופה של תקופה. דון כבר לא מריח תירס באוויר. הדבר היחיד שבאמת מהדהד לעבר הוא עוד בן שנרצח למשפחת קנדי. טד הטייס הוא המנצח, החמאה, האיש שהארי למונט יקשיב לו, האיש שזכה עכשיו בקליאו. דון הוא האיש ששוב לא נרדם בלילה.

הסוף בלתי נמנע. סילביה מנפצת את הבועה. לא רק במלון אלא בכלל, השבח לאל. "הייתי רחוקה אבל אני בבית", היא אומרת לו ומזכירה לו בבוטות את האנשים שלהם שנמצאים שם בחוץ, את המציאות. "הגיע הזמן לחזור באמת הביתה". ברגע הזה ממחישה סילביה שהיא זו שחזקה ואחראית. היא לא משאירה את דון והולכת, אלא לוקחת אותו איתה. "בוא נלך", היא אומרת, ודון נותן מבט אחרון על המיטה הסתורה. סילביה, לעומת זאת, יוצאת לבסוף מהמעלית בלי לומר מילה או להביט לאחור. דון מגיע הביתה ועוטה פרצוף קשוב אוטומטי כשמייגן מדברת על נסיעה נוספת להונולולו. אבל הוא לא מקשיב. כלוא בתוך ראשו, אולי הוא טווה לעצמו חדר חדש במלון חדש. כי כזה הוא, איש שתמיד יש לו מזוודה דימיונית כלשהי ביד, שתמיד ישנו חדר דמיוני במלון שמקיים בו משהו. הנווד הנצחי, אין לו בית, זה עצוב.

קטנות לסיום:

* אין כמו אמו של פיט כדי לשקף את התמסמסות האמת, ואין כמו הליבוי של פיט כדי להמחיש את חוסר האונים, את היעדרה של תוכנית – ממציא לה שקרים כלאחר יד כדי לכבות שריפה, מנצל את הטשטוש שלה כדי לשמר את המציאות שהוא רוצה לקיים. אבל כשם שמוחה ימשיך וייתנוון, כך גם אצל כולם הסוף בלתי נמנע. מבין הגברים בפרק בלט דווקא בוב בנסון בהתנהלותו – יציב, אחראי, יודע מה הוא עושה וכיצד להשיג את מטרתו. בדיעבד המסע הקצר שלו עם ג'ואן הציל אותו מפיטורין.

* זאת ההתנקשות הפוליטית השלישית בסדרה, כלומר בשנות השישים. הפעם, בניגוד להשפעה המיידית והישירה שראינו על הדמויות בפעמיים הקודמות לאורך פרק שלם בכל פעם, הרצח זכה לזמן מסך מועט וכאילו-שולי, אבל גם ככה התמונות בטלוויזיה נראו מזעזעות. מדהים לחשוב שבתוך חמש שנים נאלץ העם האמריקאי להתמודד עם זה באמת.

* פגי, שאלה את ג'ואן מה שלום הילד הקטן שלה, וג'ואן שאלה "איך שלך?". אנחנו יודעים שהשאלה הזו נפיצה בכל הנוגע לפגי, אבל היא עצמה לא מקדישה לניסוח מחשבה שנייה לפני שהיא עונה בהתאם למי שג'ואן התייחסה אליו, אייב. אגב כך מתברר שהם רכשו את כל הבניין ולא רק את הדירה (או שזה נאמר בפרק הקודם ולא שמתי לב?).

* ג'ון סלאטרי ביים את הפרק (שאגב, היה נהדר בעיניי), ושוב עשה עבודה נהדרת מבחינת העמדות ובכלל. שני פריימים שאהבתי במיוחד, והם גם די דומים:

* רוג'ר, לעומת זאת, היה שמוק אמיתי. אמנם ברט פיטרסון לא התנהג בחן רב אחרי שפוטר פעם – הוא עזב בקללות, צעקות והשלכת חפצים – אבל אשתו הייתה אז חולה והוא בדיוק איבד את עבודתו. למה לעזאזל להיות כה נבזי כלפיו?

* המצלמה טרחה להתמקד במספר החדר במלון באופן מאוד בולט, 503, כאילו כדי להבהיר שיש למספר משמעות. ניסיתי לחשוב על משהו אבל ללא הועיל. חשבתי שאולי מדובר בתאריך כלשהו, 3 במאי, שרלוונטי לחייו של דון, אולם גם כזה לא הצלחתי למצוא. רעיונות?

* מה בדבר קצת סאלי?