ספוילר "אימפריית הטיילת" 3.12, הפינאלה של העונה השלישית

עוד לפני הצפייה בפינאלה כבר היו חדשות טובות בנוגע לעונה הרביעית: אל צוות הכותבים מצטרפים שני בוגרי "הסמויה" – הסופר דניס ליהיין (בין ספריו "שאטר איילנד" ו"מיסטיק ריבר"), שכתב את אחד הפרקים הכי זכורים מבחינתי של "הסמויה", וגדול מכך – הסופר ג'ורג' פלקאנוס, אחד ממפיקי "הסמויה" שכתב בכל אחת מהעונות את הפרק האחד לפני אחרון. קרי: את הפרקים הכי טובים של "הסמויה".

"על חולות מרגייט
אני יכול לחבר
כלום לכלום
הציפורניים השבורות של ידיים מלוכלכות
האנשים שלי מכניעים אנשים שאינם מצפים
לכלום"
(הפואמה "ארץ הישימון" של ת.ס. אליוט, שנכתבה בחלקה בעיירת הנופש מרגייט, אנגליה)

אני לא בטוח לגבי הקשר בין הפואמה הזו של אליוט לפרק האחרון לעונה של "אימפריית הטיילת", היא כוללת יותר מ-400 שורות לא פשוטות להבנה, אבל אני אוהב את הקטע הזה על חולות מרגייט. אליוט נסע לשם בעצת רופאו אחרי שחווה התמוטטות עצבים, ושם, על פי התיאור, מצב רוחו היה שלו במיוחד. אחרי העצבים של המלחמה שנאקי מצוי בה, אני מניח שניתן לקרוא להלוך רוחו אחרי כן "חולות מרגייט".

החדשות הטובות: הפִּסקה שמעל התמונה. החדשות העוד יותר טובות: ג'יפ רוזטי סוף סוף מת. צפוי אבל כל כך קתרטי, אחרי ששוב ושוב הצליח לחמוק ממוות, כולל בפרק הזה מידיה המסכנות של ג'יליאן. אלוהים, זו הייתה הדמות הכי עלובה השנה בטלוויזיה. אני תוהה אם היוצרים יסתכלו יום אחד לאחור ויקלטו עד כמה כשלו. מה שכן, הסוף שלו היה נהדר, שר לעצמו על ברני גוגל או משהו ופתאום מפסיק, ורק בשוט הרחב אנחנו מגלים מדוע.

הדקות הראשונות של הפרק היו גדולות. המחשה אלימה ואסתטית של הדרך שאליה הוביל חוק היובש, ודי במהירות. האלימות הייתה שם מההתחלה, אבל מלחמות הגנגסטרים, ובכלל עלייתו של הפשע המאורגן, מיוחסת לתקופת היובש ויוצגה באופן מרהיב עם שלל הנרצחים בסיקוונס הזה. כיתת היורים של קאפון שהשיקה את הפרק, כולל שוט פתיחה יפהפה, מזכירה את "טבח יום ולנטיין" הנודע לשמצה שלו, שהגיע חמש ומשהו שנים אחרי כן. כל אלה יחד עם מסע הירי של ריצ'רד – כפרה עליו – הביאו ללא ספק למניין המתים הגבוה ביותר בתולדות "אימפריית הטיילת".

נאקי ניצח את המלחמה באמצעות מבצע עוקץ פקחי. רוטשטיין נחלץ לעזרתו תמורת המחסן באוברהולט, כפי שנאקי צפה שיהיה, ולבסוף נקם בו עם הלשנה נאה. הדבר היחיד שדורש מעט סספונד, אבל גם הוא אפשרי, זה העובדה שאנדרו מלון [1] הסכים לשתף עם זה פעולה. אני מניח שנמכר לו סיפור על כך שהפדרלים גם ככה מרחרחים כך שעדיף לטפול את האשמה על מישהו. גם מזרייה ספג פגיעה קשה – בסופו של דבר כל האנשים ששלח לאטלנטיק סיטי נרצחו, אפילו אלה שיצאו משם.

[1] הסתבר לי עכשיו שגם הוא אדם אמיתי.

הסיפור של ריצ'רד הארו, שהתקיים רוב הזמן במקביל ליתר האירועים, זכה ליופי של שילוב עם הסיפור הראשי. הכניסה שלו אל בית הזונות של ג'יליאן, בד-אס מאי פעם, הייתה גדולה. לא אגיד שלא היה לי חשש מסוים לחייו, אבל שכנעתי את עצמי שלא יהרגו לטומי האומלל גם את שני הוריו, גם את ג'יליאן (כנראה) וגם אותו – לא רק שהילד יישאר לבד, אלא שהם מהווים את החוליות המקשרות הקרובות ביותר לג'ימי, מנוחתו עדן, ולזה אני לא מוכן. הסצינה שבה ריצ'רד צלף כשהרובה על הרצפה בבחור שאיים על טומי ביד אחת – הייתה גדולה. מתחת לעין, כמו שהוא אוהב.

כל הפרטים הקטנים בסיפור שלו, ובכלל בעונה, באו לכדי ביטוי יפה בסופו של דבר. כשפול סגורסקי אמר לג'וליה להעלות את טומי לחדרו של בנו המת, אל אותו חדר שבו טומי נדד אליו בעבר, שיחק במשחקים והוציא את פול מדעתו, זו הייתה סגירת מעגל מזככת.

אחד הדברים שאהבתי בפרק הוא הסופים האמביוולנטיים שהעניק לדמויות שלו, במובן שממש הכל פתוח. האם ריצ'רד יחזור אל ג'וליה ואל טומי? האם ג'יליאן בכל זאת תישאר בחיים? האם מרגרט תחזור (אמן לא!)? מה בדיוק נאקי מתכנן? כל זאת ועוד בפרק הבא של "בועות".

במהלך המלחמה נאקי עושה חשבון נפש כשהוא משוחח עם איליי, מתחרט על רדיפת הבצע, "תמיד מנסים לגנוב בשביל עוד קצת". איליי הביע גם הוא דברי היגיון, שנאקי יוכל להשתקם אם יהיה לו משהו שאחרים רוצים. מאוחר יותר, כשהכל נגמר נאקי אמר לאיליי, "אני לא רוצה שאף אחד יתעסק לי בעניינים, אני לא רוצה שאף אחד יתקרב אלינו אלא אם כן אנחנו כבר בוטחים בו". ומאוחר יותר, אחרי הביקור אצל מרגרט – שדווקא הראה ששוב מדובר באותו נאקי שקונה את דרכו בכסף, סולח בלי לבקש סליחה ("אני לא מחפש סליחה", הוא אמר לג'ימי, כזכור) – הוא מתעלם מאלה שמכירים אותו על הטיילת ומשליך את הפרח ששוכן תמידית על דש מקטורנו. אפילו בפתיח הפרח הזה מופיע. זה אקט סמלי מאוד, רק שאין לי מושג מה הוא מסמל. בסוף העונה הקודמת נאקי ירה בג'ימי והשלים את הפיכתו לגנגסטר. אז האם סוף העונה הנוכחית הוא פרק אפל נוסף? האם הנסיגה מוכת הטראומה שלו אל הבית ואל המוכר היא ירידה אל מדרגה נמוכה יותר, או שמא משהו בדמות הכאה על חטא?

שני הפרקים האחרונים לעונה – ועוד שניים מעולים שהיו מנוקדים בה בדרך – רחוקים מלפצות על מחדליה התהומיים, אבל הם בהחלט נוטעים בי תקווה לגבי העתיד לבוא. הצטרפותם של ליהיין ופלקאנוס מהווה חלק ניכר מהתקווה הזו.