מד מן 5.06: מקומות רחוקים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 29/04/2012 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 5 פרק 6

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_JA_EP506_1012_0218a.jpg

פורסם לראשונה בעכבר העיר

ב-1966 הוציאו הביץ' בויז את אלבום המופת פורץ הדרך שלהם, "פט סאונדס". בראיין ווילסון, המוח שמאחורי הביץ' בויז, הצהיר שיצר אותו בתגובה לאלבום הקודם של הביטלס בניסיון להתעלות עליו, והביטלס החזירו לו שנה אחרי כן עם "סרג'נט פפר". זו הייתה תקופה יצירתית אדירה עבור מוזיקאים צעירים כדוגמתם, שתחת קסמי ה-LSD פרצו גבולות מוזיקליים והמציאו את הרוק הפסיכדלי.

המארחת של רוג'ר וג'יין לא הייתה יכולה לבחור שיר הולם ואירוני יותר מתוך "פט סאונדס" מאשר "פשוט לא נועדתי לזמנים האלה", בזמן שכל אורחיה נכנעים לטריפים. באמירה הזו אולי מצוי המפתח לכל הפרק, שהציג שלושה סיפורים בכיכובם של שלוש דמויות מרכזיות. כל אחת מהן הדהדה לאחרת, כל אחת עסקה באמת ובבדיה, בזמן ובבריחה. בדיוק כאשר בראיין ווילסון שר את השורה הזו, התחיל במקביל להתנגן בראשו של רוג'ר שיר אולדי והוא רקד באיטיות עם ג'יין. זה היה רגע כל כך יפה, טהור, רומנטי, אבל הקקופוניה של השירים החופפים סיפרה את האמת, כמו גם העובדה שרוג'ר נכח ברגע אבל גם הביט בו מהצד.

כך הפך מסע של בריחה לכדי עימות עם האמת. כדברי קתרין, הפסיכיאטרית של ג'יין, "זהו מיתוס שהתחקות אחרי ההיגיון עד לאמת העמוקה היא תרופה לנוירוזה, או לכל דבר אחר". ואכן, האמת העמוקה של רוג'ר וג'יין הגיעה דווקא כשהשתחררו מכבלי ההיגיון, נכנס אסיד יצא סוד. רוג'ר וג'יין היו ביחד בתוך האמת, והיא הייתה הרבה פחות מובנת מאליה. "כל היעדרות היא מוות", אמר המארח. "כן, אני מרגישה כך בכל פעם שרוג'ר הולך לעבודה", אומרת ג'יין. רוג'ר אולי נכנס לנישואין הללו כדי שתהיה בחורה צעירה ומצודדת תלויה על זרועו – שוב ושוב הדבר היחיד שהוא ממשיך לומר לג'יין זה שהיא יפהפיה – אבל עבור ג'יין זה היה אמיתי. היא אהבה אותו.

מדכא לחשוב על זה, אבל ישנם יותר מדי רמזים לאפשרות שרוג'ר ימות בקרוב. "מי מת?", שאל דון כשנכנס אל משרדו ומצא את רוג'ר ממתין לו, ומאוחר יותר גם הזכיר את התקף הלב של רוג'ר מהעונה הראשונה. מעבר לכך, המסיבה כולה רחשה התייחסויות למוות, אם בפירוש ואם במרומז. "אני לא רוצה למות", אמרה אחת האורחות, זוחלת על גפיה במהלך דיון על ספר המתים הטיבטי. בכל אותה העת רוג'ר חשב לעצמו, "אני יושב כאן ומקשיב לאנשים האלה משוחחים. אין לזה שום קשר אלי". לו זה לא יקרה. הסיגריה בשפתיו כלתה כהרף עין, כשם שהכל כלה. דקה אחרי כן הוא הביט על עצמו מהצד כרוח רפאים, בזמן שמתנגן השיר על שאינו נועד לזמנים הללו. לבסוף, כאשר רוג'ר אמר לדון ברוב אופטימיות שלדעתו הולך להיות יום נפלא, זה לא יכול היה להיראות כמו התרסה גדולה יותר בפני הגורל.

יש כמובן מקום להתבדות. ייתכן שמדובר במוות שהוא לידה מחדש, זו בסופו של דבר המהות של ספר המתים הטיבטי. אולי כל זה נועד להכין אותנו לסוף נישואיו לג'יין, לחתימת הפרק הזה בחייו. כל חזון הוורלד סרייס בבייסבול ב-1919, הנודע לשמצה בכך שהמשחק היה מכור, עשוי לרמז על כך שאישיותו של רוג'ר חוזרת על עצמה – הוא תמיד משלים הקפה וחוזר אל בסיס הבית, אבל בלי ההדר שנלווה לכך. חוץ מזה, רוג'ר הרי לא יכול למות, אפילו לא היה איחוד אמיתי בינו לבין ג'ואן.

 

מה שהיה

http://media.amctv.com/photo-gallery/mm5-episode-photos/MM_MY_506_1012_1131.jpgהערב הזה עשוי היה להיות שונה בתכלית לו דון היה נעתר להצעה של רוג'ר לנסוע ביחד למלון 'האוורד ג'ונסון', במקום לקחת את מייגן. זו הייתה נקודת הפתיחה של שלושת הסיפורים בפרק, שהשתלשלו כמו שהשתלשלו רק כי דון בחר כפי שבחר. פגי נאלצה להתמודד בלעדיו, רוג'ר נאלץ ללכת עם אשתו, דון תלש את מייגן מהעבודה בניגוד לרצונה, מה שהוביל למריבה הענקית שלהם. כל אחד מהם בדרכו הפליג למקומות רחוקים, כפי שהבטיח שם הפרק.

דון מורגל בבריחות, כל חייו עשה זאת, אבל בדיוק כשם שרוג'ר הרחיק רק כדי למצוא את עצמו מתבוסס באמיתות מודחקות, כך גם היה אצל דון. שנה לפני כן הוא כתב ביומן שלו, "אנחנו פגומים כי אנחנו רוצים כל כך הרבה יותר, אנחנו הרוסים כי אנו משיגים את הדברים האלה ומייחלים למה שהיה לנו". נדונים ללולאה, קצת בדומה לחבל התלייה ששירבט לעצמו במחברת בפרק הקודם.

'האוורד ג'ונסון' נראה בחלקו כמו דיינר בצבעי פסטל. דון ממש נסוך השראה כשהוא מגיע לשם, הרבה זמן לא ראינו אותו כך. הנוסטלגיה הזו, שרבט התפוזים, הוא בעליל מייחל למה שהיה. "הצבעים בהירים ועליזים", הוא מתאר את המקום כדי לנסח קמפיין, "לילדים יש ממתקים, בר מלא לאמא ואבא". איזה יופי, יעד אידיאלי לכל המשפחה. "זה לא יעד, זה בדרך לאיזשהו מקום", אומרת מייגן, מסרבת להיסחף איתו.

מייגן נעלמת לדון, וכשהוא נוסע הביתה לבד הוא מדמיין את אותה משפחה אידילית, מיושנת למראה, חוזרת מפארק השעשועים של דיסני, 'ארץ המחר'. סאלי מתעוררת במושב האחורי ולא רוצה שהחופשה תיגמר, בובי ישן לצדה, לג'ין הקטן אין זכר. "אם הייתי פוגש אותה ראשונה, לא הייתי משליך את זה", אמר דון לפיט בפרק שעבר על מייגן, והנוסעים ברכב נראו כמו מה שעשוי היה להיות, מה שדון היה רוצה. דון שורק את I Want to Hold Your Hand (כי הזכויות להשמיע שירים של הביטלס יקרות מדי), שיר כה תמים מראשית הקריירה שלהם, לפני שהתחילו בהרפתקאות חדשניות, לפני שהכל היה מורכב ומסובך.

בפועל זה אחרת. במציאות הוא ומייגן רבו. בסצינה איומה ותלושה נוספת שהזכירה את המריבה שלהם בזמן שניקתה את הבית בתחתוניה, דון רודף אחריה ברחבי הבית. בניגוד לפעם ההיא, הפעם מייגן לא באמת רוצה להיתפס. "בכל פעם שאנחנו רבים זה גורע מאיתנו קצת", היא אומרת. כשהם מגיעים למשרד באותו בוקר, ברט קופר נוזף בדון. אחרי זמן רב שבו ניכר שהראש של דון לא בעבודה, הוא מחזיר אותו מהמקום המרוחק שבו הוא נמצא. עם המריבה הזו ועם קריאת ההשכמה מקופר, דון נאלץ להחזיר את רגליו אל הקרקע.

 

http://i48.tinypic.com/4qketj.jpgגלות

"את חושבת שאני מתנהגת כמו גבר?", שאלה פגי לפני כמה פרקים. בתחילת היום אמר לה אייב, החבר שלה, שהיא נשמעת כמו אביו. כך שכן, פגי מתנהגת כמו גבר, והגבר הזה הוא דון. כמו פיט בפרק הקודם, גם היא הופכת אט אט לבת דמותו של אביה הרוחני, אלא שבניגוד לפיט היא כמובן הרבה יותר קרובה אל דון בהווייתה, והוא אליה. עצם העובדה שנתן לה פעם חפיסת סוכריות "ויולטס" לפני מצגת ועכשיו היא משמשת אותה כקמע לפני רגעים חשובים, מלמד שוב על עומק הקשר ביניהם. זהו אותו ממתק שאביו אהב, כפי שסיפר פעם דון לבנו בובי, בעונה השנייה. היה לו טעם של סיגליות ועטיפה יפהפיה בסגול וכסף.

העיסוק ביחסי דון ופגי מאוד חסר בעונה הזו, דומה שההתרכזות בו חגה סביב חייו עם מייגן ולא מותירה מקום לדברים אחרים. בהיעדרו ממחישה פגי שוב עד כמה קורצה מאותו חומר. במהלך המצגת היא יוצאת מהכלים עקב דרישות הלקוח, כדרך שעשה דון פעמים רבות בעבר, אבל בניגוד אליו, הגבר, אצל פגי התקיפות הבוטה אינה מתקבלת יפה. "יש לך מזל שיש לי בת", אומר לה ריימונד מ'היינץ' בזעם, "או שלא הייתי מגלה כזו הבנה" – ההגדרה של פטרונות. בסוף הפרק נוזף קופר בדון: "לקוח יצא מכאן אתמול לא מרוצה כי נתת לילדה קטנה לנהל הכל". רגע אחרי כן פגי חולפת על פני דון לבדה לכיוון אחד, ושלושת חבריה לקבוצה חולפים לכיוון השני.

גם היא, כמו רוג'ר ודון, לא נועדה לזמנים האלה, אם כי מהכיוון ההפוך. היא מקדימה את זמנה, סוללת את הדרך עבור נשים אחרות מאז ששברה אי אז את תקרת הזכוכית. אבל כפי שחששה, כדי להצליח בכך היא מתנהגת כמו דון. לפני המצגת היא מציתה סיגריה, אחרי הכישלון היא שותה במשרדה, לאחר מכן היא יוצאת באמצע היום לסרט כמו דון בעבר, שם היא מעשנת מריחואנה ונשאבת למפגש מיני שבמהלכו היא שומרת כל העת על שליטה, מסרבת שייעשה בה משהו אלא רק עושה בעצמה.

בניגוד לרוג'ר ודון, הבריחה של פגי באותו ערב הייתה קצרה, אסקפיזם קל, מקום פחות רחוק. בערב במשרד היא עובדת עם גינזברג גב אל גב, ונראה ששם לבסוף היא עוזבת את הצרות של עצמה. למשמע קורותיו המדהימות של גינזברג היא מתפכחת. האופן הצלול והבדיוני שבו מייקל בוחר לספר על הביוגרפיה שלו, בן מאדים כי הרי לא ייתכן שנולד במחנה ריכוז, היה מצמרר. "יש עוד כמוך?", שואלת פגי ההמומה. "אני לא יודע", הוא עונה, "לא הצלחתי למצוא". הבבואה שלו משתקפת בחלון, שם יש לפחות עוד אחד כמוהו.

http://i49.tinypic.com/nycp3r.jpgבפרק הזה הודגשה הנקודה היהודית. לא רק גינזברג הוא בן דת משה אלא גם אייב, ובנוסף מסתבר שלג'יין יש אב יהודי דובר יידיש. שמות המשפחה של שניהם – דרקסלר וסיגל – העלו חשד עוד לפני כן שמדובר ביהודים, אבל זוהי הפעם הראשונה שקיבלנו אישוש לכך. היהדות הייתה חלק מהותי ב"מד מן" עוד מראשית ימיה. כבר בעונה הראשונה דון נמשל לאדם ללא מולדת, כמו היהודים לאורך אלפיים שנים בגלות. הכיסופים התמידיים שלו ליעד, לאוטופיה, לא נפסקו מאז. אבל כמו שהסבירה לו אז רייצ'ל מנקן, למילה 'אוטופיה' יש שתי משמעויות במקור היווני: "המקום הטוב" ו"המקום שלא יכול להיות".

דון אינו היחיד שמסתובב בעולם ומרגיש אבוד, הנוכחות המוגברת של היהודים ממחישה זאת, אבל לפחות במקרה של פגי באותו ערב, הידיעה על המקום הרחוק הזה באירופה היא שמצליחה לנער אותה. כשצפתה בסרט קראה אל המסך, "היא לא תצליח לבדה". בלילה, בביתה, היא מתקשרת לאייב ואומרת לו שבניגוד למה שהוא חושב, היא תמיד צריכה אותו. ברמה כלשהי פגי מודעת לכך שלא תצליח לבדה, שכמו כולם גם היא זקוקה למישהו. מפלט קטן מהגלות.

תגיות:
  • Ido

    שתי סצנות שנחככו אצלי בראש:

    1) פגי מציגה את היינץ. אני אישית רגיש לנושא כי היינץ הם גם לקוחות שלי, ואני מכיר את התחשוה והתסכול בלקוח שלא מתחבר לרעיון. אבל במשך כל שנייה בסצנה הזו אמרתי לעצמי בראש "לא פגי, אל תעשי את זה". הניסיון שלה להתנהג כמו דון (שכבר ראינו אותו בעונות קודמות גוער בלקוחות) כושל ובענק וכמעט גורם למשרד לאבד לקוח.

    הסצנה הזו כאבה במיוחד נוכח הקלות הבלתי נסבלת בה גינזבורג הצליח למכור ללקוח רעיון על אפו וחמתו של דון. כמה מרתיח.

    2) הסצנה השניה היא זו של האוורד ג'ונסון. בה דון ומייגן חושפים את השבר במראת הנישואין המושלמים שלהם, דווקא במקום שאמור לייצג את המשפחתיות המושלמת, בה הילדים נהנים, הצבעים עליזים, והאורנג' שרבט (לא מצליח לומר את זה מבלי להשתמש בקול של אוסטין פאוורס) טעים לכולם. כמו שהובטח לנו בפרקים הקודמים, ירח הדבש של דון נגמר.

  • Google

    אהבתי את סצינת ה LSD. מעניין אם באמת היו מקובלים אירועים שכאלה באותם שנים…

    • אם אתה לא יודע, אז מה הדיוטות כמונו שווים?

      • LOL

      • Yaara

        D:

      • Google

        לא הבנתי .

      • Google

        אה. גוגל. הבנתי. נחמד

    • ההיכרות של ג'ון לנון וג'ורג' האריסון עם LSD התרחשה בנסיבות די דומות שנה קודם לכן. רופא השיניים של האריסון הזמין אותם ואת נשותיהם לארוחת ערב ואחריה הוגש לאורחים קפה עם LSD ללא ידיעתם. הגילוי הפחיד אותם וההתרחשויות של הלילה הדהימו אותם אבל זה לא מנע מהם לנסות שוב. ולא מין הנמנע שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה של רוג'ר, במיוחד לאור העתיד שכולכם צופים לו. דווקא הפתק עם פרטיו, שנתנו לו מארחיו, היה מאד הגיוני בעיניי.
      ב-1966 ה-LSD היה עדיין סם רפואי חוקי וכנראה שלרופאים ובטח רופאי נפש (למשל הפסיכיאטרית של ג'יין) לא היה מסובך להשיגו. השימוש הסו-קולד חברתי באירועים כאלו גבר באותה תקופה. זה התחיל במסיבות סלון דומות לזו שראינו לפני שזה חלחל למטה והפך לסם ההיפי שיצבע את הקיץ הבא.

  • ocean

    *ספוילר מד-מן 5.06*

    – פרק כבד, לעניות דעתי.

    – רוג'ר הוא חתיך הורס. והוא עוד יותר הורס בשיער לבן. יפ.

    – שם הפרק הולם אותו מאד.

    – סצינת הדיאלוג בין גינזברג לפגי גמרה אותי. הצילום שלו מדבר לפגי אבל משתקף לעצמו ולנו מזגוגית החלון של המשרד כשהוא עונה לה: "אני לא יודע. עדיין לא הצלחתי למצוא אנשים כמוני", היה מבחינתי מלאכת מחשבת.

    – מייגן לבשה שוב את השמלה הורודה והמעיל עם פסי הזיג-זג התואם. בפעם הקודמת היא לבשה את הקומבינציה הזו בבוקר שלאחר המסיבה, כשהיא היתה מצוברחת בגלל דון והדברים של פגי. גם עכשיו השמלה הזו קשורה למצב רוח רע. בכלל, אני לא אוהבת את הילדותיות הצוּמית שמייגן נסוגה אליה בכל פעם שלא נעים לה.

    – בפרק הקודם דון אמר ספק בשכרותו ספק במודע שהוא רוצה ילד ממייגן. בתגובה היא ענתה לו: "זה בלתי-אפשרי". בפרק השני כשדון חשש שמשהו יקרה לבטי, מייגן נשמעה מעט היסטרית לגבי גידול הילדים. ועכשיו כשדון מתאר לה בפונדק של האוורד ג'ונסון את הביקור המשפחתי שהוא רואה בעיניו, היא מיד קוטעת את האידיליה הזו ואומרת שהפונדק הוא לא יעד, אלא נקודת עצירה בדרך אל היעד. מה שיש בין השורות האלה הוא די ברור.

    יש עוד *הרבה* לומר, אבל אעצור כאן.

  • התגובה הראשונה אחרי הצפייה בפרק – "אני צריכה לצפות בו שוב"
    טרם עשיתי זאת ולכן רק אגע בכמה נקודות – כפי שרובכם ציינתם, הסצינה של גינזבורג ופגי הייתה מצמררת, החל מההומור של "אני ממאדים" וכלה בשוט דרך זגוגית החלון "לא מצאתי עוד אנשים כמוני"
    הייתי על סף דמעות בסצינה הזאת.

    ג'יין ורוג'ר – קו עלילה שהרגיש לי מוגזם בעת הצפייה, נגמר כ"כ עצוב, כ"כ יפה ויש לי הערכה מחודשת לגביו. כדי באמת להבין מה הלך שם עם כל משפט שנזרק לאוויר וכל מראה סוריאליסטי שהוצג דרך עיניהם והשלכותיו – אצטרך לצפות שוב.

    דון ומייגן – קו העלילה הנחוץ. אני מרגישה רע להגיד את זה אבל כ"כ שמחתי לראות את השבר שלהם, את הסדק בתמונה המושלמת נפרץ [אחרי הרמזים הקטנים שקיבלנו החל מיום ההולדת של דון והלאה..]
    הילדותיות שלה שוברת אותו – היא לא עונה לטלפון כי היא כועסת והוא חושב שהיא נהרגה כי לא מוצא אותה.
    הזעם שלה נובע מכך שהוא מתייחס אליה כילדה כאשר הוא לא נותן לה להחליט, הוא מתייחס אליה כהבוס או כהבעל ולא מקשיב לה.
    אני כרגע נמצאת במצב שאני הרבה יותר מבינה אותה ואת הצד שלה, שזה מעניין כי בהתחלה הייתי בצד של בטי, עד שהיא נהייתה יותר מדי ילדותית ואמא מזעזעת…ופתאום רואים את כל נקודות הדמיון ביניהן. האם היא באמת בטי 2?

    בכל מקרה, אני שמחה שבנקודת אמצע העונה [פלוס-מינוס] זכינו לפרק הזה שמראה את הכיוון של העונה, אחרי ששבוע שעבר התלוננתי שדברים לא מסתדרים, הם סוף סוף מתחילים להסתדר.
    כולם מתרסקים [שוב?] דון, רוג'ר [למרות שבמקרה שלו זה אולי שינוי חיובי] ונראה שגם פגי.
    פיט, ג'ואן וליין היו גילויים יותר מוקדמים העונה, אך גם הם בדרכם. למרות ששוב, אני חושבת שבמקרה של ג'ואן זה שינוי חיובי.
    ועוד הערה כללית על העונה – אני כ"כ שמחה שצרפו את דון [שחר] וגינזבורג, ידעתי שההתייחסות לשחורים תצטרך להפוך מרכזית יותר ככל שהשנים יתקדמו אך לא חשבתי על צירופו של היהודי שנולד בשואה, בכלל עד שלא דנתם בזה בתגובות של הפרק הקודם לא חשבתי מעבר ל"יהודי, לכל חברה יש אחד כזה עכשיו" בגלל שלא התחשבתי בעובדה שמדובר בשנות ה60.
    בכל מקרה, אני מרוצה.

  • אני חושב שצפיתי בפרק בשעה מאוחרת מדי, שכן לאורך היום ובזמן קריאת התגובות כאן החלו לצוץ לי מחשבות על הפרק.
    ספציפית סצינת ה-LSD הייתה עמוסה מדי בסימבוליזם לטעמי, עד רמה שקצת היה קשה לי ליהנות ממנה בזמן אמת. אבל גם הייתי עייף, אז אולי פספסתי איזה משפט או שניים. אהבתי שהעריכה הוידיאו-קליפית שלה המשיכה ליתר הפרק, והחלק של דון נראה לפרקים כמו הזייה מסוייטת. אבל הייתי עייף, אז אולי פספסתי איזה פריים או שניים.

    מה שחשבתי עליו היום הוא שכל סיפור רוג'ר וג'יין מאוד מזכיר לי את זאנדר ואניה מהמחזמר של באפי. זאנדר עושה מעשה הרסני כי הוא חושב שהתוצאות שלו יהיו מהנות ויקרבו אותו ואת אניה, ובפועל האמת על היחסים שלהם יוצאת ומרחיקה אותם. זה *בדיוק* מה שקורה כאן. יותר מכך, ניכר כי בשני המקרים הצד השני נהנה אפילו יותר מהחוויה על חשבון הצד היוזם – אניה שגונבת לזאנדר את ההצגה, ורוג'ר שנזכר בחוויות ילדות שאין לג'יין עניין בהן.
    היכולת של רוג'ר ליהנות מהחוויה – ובמידה רבה לשרוד את הנישואים שלו לג'יין – היא כמובן בניגוד מוחלט לחוסר היכולת של דון להתמודד עם כל דבר שלא נמצא בתכנית שלו, אם זו מייגן או האבנים המתגלגלות. זה עוד לא התבשל אצלי לגמרי מדוע רוג'ר מצליח היכן שדון נכשל.
    כפי שעידו העיר, פגי ניסתה לעשות "דון" ללקוח. זה לא התבטא רק בויכוח עם הלקוח על כך שהיא יודעת מה טוב לו יותר ממנו (תמונת מראה מדוייקת של הניסיון של דון לעשות זאת לרייצ'ל בפרק הראשון), אלא בכל הפיץ', שפונה לאנשים "שרוצים להרגיש בסדר" בעוד שהלקוח מחפש משהו יותר כיפי וצעיר (כמו האסטרונאוט של קינזי מול הקאובוי של דון מהפרק השני). האמת היא שאני קצת חששתי שהסדרה מנסה לקושש נקודות על רלוונטיות כשקראתי את התקציר של הפרק עם הסטונס, אבל בפועל זה בדיוק ההפך – הסדרה מציבה את הדמויות במצב שהעולם שמסביבן השתנה והן נהפכו פתאום לפחות רלוונטיות, בעוד כוכבם של הצעירים מהם זורח (מייגן וגינזבורג).
    והמחשבות האלה גוררות אותי שוב לווידון – אני כבר לא זוכר אם זה יוחס לתקופה שלו בבאפי או ברוזאן, אבל זכור לי מישהו שהיה על הסט של הסדרה בתור מתבגר וסיפר שהכותבים נהגו לשוחח עם הצעירים על מנת לשאוב מילים לדיאלוגים. נדמה לי שזה גם מה שדון ניסה לעשות בפרק של הסטונס, אבל יותר משהוא היה מעוניין, הוא היה מודאג.

    • ocean

      מציעה שתצפה שוב. הפרק עמוס וכבד, אני בספק אם מישהו יכול לספוג אותו כמו שצריך רק לאחר צפיה אחת. גם אני לא התחברתי לסצינת האל.אס.די בצפיה הראשונה, אבל בשניה היא היתה נהדרת בעיניי.

      אכן היו המון משמעויות לסצינת ה-LSD:

      – ג'יין: היית שם?
      – רוג'ר: לא, אבל אני שם (עכשיו).

      אהבתי את ההקבלה של הוורלד סירייס של 1919 לנישואין של רוג'ר וג'יין – בשניהם התוצאה היתה ידועה מראש. כפי שג'יין אבחנה יפה: היא אהבה אותו, הוא רק תמיד אמר לה שהיא יפה ומעולם לא חיבב אותה.

      בנוגע למה שאמרת: רוג'ר לא שרד את הנישואין. האופי שלו ושל דון שונה בתכלית, ולכן ההתמודדות שלהם עם משברים שונה בהתאם. במקרה של רוג'ר, הוא סופג בשקט. כך הוא אמר לדון לאחר התקף הלב ההוא ( "הייתי בטוח שזה יהיה אולקוס"), כך זה היה עם מקרה לאקי סטרייק, וכך זה היה ביחסיו עם אשתו.

      • Michael Ginzburg

        פרק שאי אפשר לספוג ולעכל בצפייה ראשונה זה בעוכריו. זה כמו לומר "תראה שוב את הסרט ואז תבין". סצינת ה LSD בוצעה כהלכה יתרה, ריענון מבורך לטון הכללי של הסדרה, משעשע עד בלי די ומהול במרירות על חושית.

        • ocean

          לא כל דבר אמור להיות פשט, כל היופי נמצא בדרש – זהו חלק ממורכבות לירית בסיסית. יצירה טובה באמת אמורה לגרום לך לרצות לראות/לקרוא/לשמוע אותה יותר מפעם אחת.

          • מחזק. אמנם מבחינתי צריך להיות יופי גם בפשט (וזה מתקשר בדיוק רב לביקורת שלי על "קומיוניטי" החדש (עונה 5 פרק 12), אבל הפרק הזה היה שומט לסת לרוב אורכו, מסוג הדברים שאני צופה בהם ומרגיש איך המוח שלי מתפוצץ.

          • Michael Ginzburg

            נכון. ועם זאת, יצירה גם אמורה לעמוד בפני עצמה, מערכת היחסים שהיא יוצרת עם הניגשים אליה טומנת בחובה אמון מסוים. האימפקט לא חייב להיות מיידי אבל אם יוצאים עם הרגשה בה יש קורטוב של החמצה, הבעיה היא בטקסט הרעיוני ולא בצופה. בכל מקרה, אני חושב שהפרק הנוכחי נהדר ומחפה על חצי עונה בינונית ולא אחידה.

  • מתן

    פרק מוזר.
    כן סצינת הLSD מלאה משמעויות (מי היה האיש עם השיער הלבן והשחור?) אבל אהבתי את ההתייחסות לworld series של 1919, אותה אליפות שרוטשטיין מאמפריית הטיילת קנה. נחמד.
    דרך אגב, הרוצח שהזכירו בפרק הקודם, צ'רלס וויטמן, הוא אחד משני הרוצחים שקצין הטירונים בסרט פול מטאל ג'קט של קובריק, מזכיר לחיילים שלו כדוגמה לאיך חייל מארין צריך לצלוף, השני היה רוצחו של קנדי. גם נחמד.

    • Yaara

      האיש עם השיער השחור-לבן הוא טד נייט, שארבע שנים אחרי הפרסומת ישחק בסדרה 'התוכנית של מרי טיילר מור'.
      איך אני יודעת? בזכות הבלוג הנפלא של טום ולורנזו שמנתח פרקי מד-מן על פי הבחירות האופנתיות של הדמויות ותמיד מגיע לתובנות מאוד יפות.
      http://www.tomandlorenzo.com/2012/04/mad-style-far-away-places.html
      אם כבר בויזואליות עסקינן, מבחינתי לפרק היו 2 FreezeFrame מאוד חזקים.
      -רוג'ר, עם פתק הPlease help me
      – ההשתקפות של גינזברג בחלון, שעם פני-הנער שלו, העיניים הכחולות, התלתל השחור על המצח והסיפור שלו על כך שהוא לא נולד על כדור הארץ לא יכלו שלא להזכיר לי את סופרמן. סופרמן שבור.

      • ocean

        סופרמן? לא חשבתי על זה כך. יפה. אגב, זו רק אני או שזה נראה כאילו צבעו לגינזברג את הגבות שיהיו בולטות יותר?

        הפתק של רוג'ר מאד מלחיץ אותי. למען האמת הוא עדיין מלחיץ, בהתחשב בניתוח האפידמיולוגי המאולתר שעשיתי לו לפני תחילת העונה.

        בלי קשר לכלום: יודעת שאני אומרת את זה שוב ושוב, אבל לא אכפת לי: ברט קופר שולת'! תמיד כשהוא מפציע הוא מעביר כל מיני תובנות בדרכו הייחודית והאלגנטית. בכלל, למרות שכל הזמן מראים לנו אותו חסר מעש וקורא עיתונים בלובי כשרגליו יחפות, הוא תמיד הבן אדם הכי חכם בחדר שמשקיף על הכל מלמעלה ויודע הכל. כמו עומאר מהסמויה, להבדיל אלף אלפי ומליוני הבדלות.

      • ספוילר לפרק:

        באמת הקבלה נפלאה לסופרמן. חשוב לציין שהקומיקס על איש הברזל התחיל בעצמו על ידי שני נערים יהודים אמריקנים במעין תגובה להשמדה ההמונית של בני עמם באירופה, כך שלא מן הנמנע שזה קינן במוחם של וויינר ושות'.

        • סופרמן הופיע לראשונה ב-1938, כשנה לפני שהנאצים החלו במלאכת הפיתרון הסופי ושנים לפני שהאמת האיומה נחשפה בפני כל העולם. כן, הייתה אנטישמיות ופעילות אנטי-יהודית בשנים שקדמו לכך ולפרוץ מלחה"ע השנייה, ובערך באותן שנים סיגל ושוסטר כבני נוער יצרו את סופרמן (או לפחות את הדמות בגרסתה המוקדמת) עד שהצליחו למכור את הסיפור והדמות לחברת DC באותה שנה. על כל פנים, הם יצרו את סופרמן כנציג היהודי המהגר שמנסה להשתלב בחברה האמריקאית – מכיוון שכך גם הם היו או רצו להיות* – ובסופו של דבר הופך לגיבור האולטימטיבי ומציל הגזע שאימץ אותו.

          * כמו גם אחוז ניכר ממייסדי תעשיית הקומיקס של עידן הזהב.

          • נו, זכרתי שזו הייתה ריאקציה יהודית לשנאה ולבידוד, בדומה למה שגינזברג עשה. יש לא מעט ספרים וכתבות על הנושא, כולל בעברית. הנה למשל.
            http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/950/947.html

            • מתן

              הם יצרו את סופרמן כאדם שלא יכול למות, כי אביו של אחד מהיוצרים נרצח מירייה. שאר כוחות העל האינסופיים של סופרמן (לעוף, הכי חזק בעולם, לראות לייזר מהעיניים, חסין כדורים ואני חושב שגם בעל נשימת קרח) התווספו עם פיתוח הדמות.

              • כוח וחסינות תמיד היו לו. תעופה היא משהו שהתווסף שנים ספורות מאוחר יותר (שידרוג של "דילוג מעל בניינם גבוהים" שהיה אחד מיכולותיו המקוריים, אם מישהו זוכר את סדרת סרטוני האנימציה של מקס פליישר משנות הארבעים), כמו גם היכולות הנוספות. זה הגיע למצב שבעידן הכסף היו לסופרמן גם יכולות טלפתיות, מסע בזמן (ראו הסרט הראשון בכיכוב כריסטופר ריב) וכמעט כל יכולת שניתן לחשוב עליה, חוץ מהכנת סוכריות גומי מאבני בזלת. תודות לקרייזיס הראשון מ-1985, DC התחילה דף חלק עם כל דמויותיה וגם סופרמן הופשט מכל השטויות שעטפו אותו, ונותר עם היכולות והמאפיינים המוכרים מכל עיבוד מוכר מאז (לויס וקלארק, הסדרה מצוירת, סמולוויל – למעט התעופה – וכד').

                אני יכול להמשיך ולדבר כל היום על דמות שאני די מתעב בבסיסה (עכשיו דמיינו מה קורה כשמדובר בדמות שבאמת אכפת לי ממנה), אבל בשלב הזה כדאי שאמשיך הלאה לעיסוקים אחרים.

            • אני לא מוריד מערך ההשוואה המוצדקת שלך (ושל אחרים), רק צריך להבהיר שלסופרמן אין ממש קשר לשואה*. הוא תולדה של תקופה שקדמה אך במקצת לתהפוכות באירופה, ואם כבר אז ההקבלה בינו לבין מייקל גינזברג היא בהיות שניהם מהגרים (יהודים או חוצניים או יהודים כדימוי) שמנסים להשתלב בחברה הכל-אמריקאיתהאנושית.**

              * סופרמן, כמו רבים מגיבורי תקופתו, נלחמו בהיטלר ובנאצים, כי זה מה שסיפק את הציבור האמריקאי והחיילים מעבר לים. שואה לא הייתה נושא שטופל בסיפורי הפנטזיה הללו, למרות הזהות היהודית של מרבית אנשי התעשייה באותן שנים, כמו שהיא הייתה לכאורה משהו שהעולם לא ידע עליוהתעלם ממנו. מה שכן, לפני כעשור וחצי פורסם גיליון בו סופר על קורותיו הבדיוניות של סופרמן בימי מלחה"ע ה-2 ומעורבותו בהצלת יהודים מידי הנאצים. הליגה היהודית וארגונים יהודיים אחרים התרגזו וביקרו את DC. הרי ברור מה היה קורה אם אכן גיבור כל יכול היה חוזה במעשיהם של הנאצים ועוצר את מכונת ההשמדה.

              ** הסיסמה המזוהה מכל עם סופרמן היא "אמת, צדק והדרך האמריקאית", שדווקא הופיעה לראשונה בסדרת תסכיתי הרדיו משנות ה-40. ברוח הליברליזם שפושה בגיבורי העל הגדולים (קפטן אמריקה נגד תנועת מסיבת התה, למשל) בשנים האחרונות, לפני כשנתיים סופרמן הכריז שהוא מוותר על אזרחותו האמריקאית (מאחר והוא חוצן, יש לו אזרחות של כבוד) וכי מעתה הוא "אזרח של העולם כולו", שאין לו מחוייבות לאומה אחת ולקבוצת אזרחים מסויימת. מכיוון שתמיד הוא הוגדר כמגן האנושות, מעולם לא חשבתי שסופרמן מחוייב להצלת אמריקה בלבד, אבל גם לא הופתעתי כשפרשנים ופוליטיקאים רפובליקנים השמיצו בשל כך את DC ואת היוצרים (אאל"ט, דייויד ס. גוייר כתב את הסיפור), וכמובן שהיה אפשר למצוא שם את החשודים הרגילים (גלן בק, ראש לימבו וכד'). כחלק מהביקורות העלו לא אחת את הסיסמה המדוברת, והאשימו את סופרמן ב"בגידה", בערכים שקבע לעצמו ובפטריוטיזם האמריקאי.

  • maayan1

    ספוילר:

    יום אחד. 3 דמיות. פגי, רוג'ר ודון (ובעצם בני הזוג של שלושתם).
    עכשיו סיימתי צפייה 2. אחרי הראשונה הייתי עמוסה רגשית מדי בשביל להיות יכולה להגיד משהו. אחרי צפייה שניה, אני עדיין לא מצליחה לסדר את המחשבות למשהו קוהרנטי לגבי הפרק. כל כך הרבה סיפורים, כ"כ הרבה עניינים, דחוסים. כ"כ הרבה נושאים.
    אבל אני מנסה בכל זאת, להגיד משהו, דברים.

    אמנם ברור, אבל אף אחד לא אמר: רוג'ר דווקא, לאור כל האירוניה הצליח להיות עם ג'יין ב-"אמת". וכל השיחה לגבי האמת ומוסר הייתה כל כך עמוקה ומלאת רבדים (במיוחד לאור כל נושא מחנות ההשמדה, וה"אמת" של גינזבורג), היא נוגעת לכל כך הרבה נושאים בפרק, בסדרה, בחיים ובכלל. וכן היא התחילה להיות פלצנית בשלב כלשהי, ורואים שהסדרה הייתה מודעת לכך להלן התגובה של רוג'ר על ה-LSD, "אוקי דוקי", במבט זלזול מבדר ששיקף לדעתי את דעתם של כל הצופים באותו רגע.

    ובניגוד לאמת (שאני עדיין לא יודעת מה זה אומר) שג'יין ורוג'ר הצליחו להיות בה. פגי ודון לא היו יכולים להיות יותר רחוקים ממנה. מרחקי שנות אור. שניהם ניסו ליצור סיטואציה שהתגלתה כשקרית מיסודה. פגי ניסתה להיות דון. ניסתה להיות גבר במובן מסוים. פגי ניסתה ליצור את התרחיש שהיא רצתה בראש, וזה לא הלך. ודון גם הוא ניסה ליצור, או לשחזר תרחיש, ניסה לברוא את האמת יש מאין, כמו פגי, וכמותה התרסק להבין שהאמת היא משהו אחר לגמרי.

    הפלשבק לנסיעה חזרה מהחופשה עם הילדים ועם מייגן. אמנם הסאב טקסט כ"כ ברור, על סף גלגול עיניים כמעט. ועדיין, הסצנה נחקקה לי בראש, ודיאלוג של סאלי ודון-
    סאלי: "אני לא רוצה שהחופשה תגמר"
    דון: "גם אני לא"
    סאלי: "מתי נוכל לחזור?"
    דון: אם תלכי לישון, כשתתעוררי אני אגיד לך"

    (ולא באמת צריך להרחיב על המשמעות של הטקסט הזה).
    אגב, אני היחידה שלא מצליחה להפסיק לשמוע מאז את " I Want To Hold Your Hand", השיר שדון זמזם בנסיעה חזרה, ומייגן אמרה לו שהוא שונא אותו, אבל מה לעשות, כבר נתקע לו בראש.

    ופגי… פגי אבודה בתוך עצמה. לא רוצה להיות אישה, לא מצליחה להיות גבר. מדברת לחבר שלה כמו שכל הגברים בסדרה מדברים לחברות שלהם. היא הגבר והוא האישה. והיא בוגדת בו כמו שאר הגברים. והיא דוחפת אותו למגירה ומוציאה אותו כל פעם שלא נוח לה. והיא לא מצליחה להיות כמו גבר. ושימו לב לסצנה בקולנוע. שימו לב לבחירה שלה בנוגע לאקט המיני. היא לוקחת את הסיטואציה לידיים שלה, היא זאת שבוחרת. היא לא זאת שנוגעים בה, היא זאת שנוגעת. היא השולטת, לא מוכנה להיות הנשלטת.
    והמילים בסצנה האחרונה של קופר, בתור בחורה שכ"כ מזדהה עם פגי ועם הדואליות הזאת של להיות אישה ולעבוד במקום כזה, המילים של קופר אל דון שצרבו לי את הלב – "לקוח יצא מפה לא מרוצה אתמול כי נתת לילדה קטנה (ילדה קטנה! אחרי כל הוותק של פגי במקום הזה, היא עדיין "ילדה קטנה". כ"כ כאב לי לשמוע) לנהל את הכל".

    וזהו נראה. מה שיש לי להגיד. יש לי עוד הרבה, אבל זה לא קוהרנטי, ולא בטוחה שמה שיצא עכשיו זה קוהרנטי.

    הערות בקשר לתגובות פה (כי אני לא רוצה לפתוח מליון הודעות:)
    – ההבחנה על סופרמן מרתקת. עוד יותר לאור המידע שיאדו כתב על היצירה של סופרמן.
    – כנ"ל נהנתי (אוקי לא מילה מתאימה, לא מוצאת מילה יותר מתאימה עכשיו), מההערה של מתן על צ'ארלס וויטמן ועל הסרט פול מטאל ג'קט.
    – כנ"ל על ההערה על הלבוש של מייגן ועל הפרק הראשון. ובכלל כ"כ בא לי לכתוב משהו על הסצינה האחרונה בין דון למייגן, אבל פשוט אין לי מושג מה לכתוב, אחרי צפייה שניה אני עדיין לא מעכלת אותה ולא יודעת מה אני חושבת עליה.

    ושאלה, אחרונה כי אני מרגישה שפספסתי פה משהו רציני. מאיפה הגיע הפתק הזה של רוג'ר, עם ה-"הצילו"? המארחים כתבו אותו? ואם כן, למה? הוא כתב את ההצילו? הוא דמיין אותו? מה זה אומר, לא הצלחתי להבין.

    עוד דבר אחרון – חבל שלא סיימו את הפרק עם איזה שיר בעל משמעות מיוחדת לפרק כמו שסיימו כמעט כל פרק בעונה הזאת. אני אישית הייתי מאושרת אם היו מסיימים את הפרק עם "I Want To Hold Your Hand". משום מה זה פשוט נראה לי כ"כ מתאים.

    • הנחתי שלכל אחד מהמשתתפים חולק פתק דומה בו רשמו את פרטיהם, במידה וינדדו אל מחוץ למסיבה ויאבדו את דרכם ברחוב תחת השפעת הסם.

    • ספוילר לפרק: אני בטוח שסצינת החזרה במכונית לא הייתה פלאשבק, אלא מעין פנטזיה שמתבססת עליה. כולם נראים שם כאילו חזרו לתחילת העשור (זה בולט בעיקר בלבוש ובתסרוקות של מייגן. אגב, בלינק של טום ולורנזו שקישרה אליו יערה, הם מדברים גם על זה), כלומר משהו נוסטלגי/מיושן. שנית, ומאוד מהותית – לא ראינו ברכב את ג'ין העולל.

      • לא זוכר באיזה שלב של הנסיעה זה היה, אבל דון הציג או סיפר למייגן על המתנות מהחופשה שקנה עבור סאלי ובובי. כשהיא שאלה מה עם מתנה עבור ג'ין, דון הפטיר שהוא צעיר מדי.

        לא שמתי לב למראה של הדמויות ב"נסיעה חזרה מדיסנילנד", אבל התיאור שלך נשמע הגיוני. מעין שילוב של תמימות חיי המשפחה המזויפים של דון לפני שנים ספורות וחיי הנישואין הטריים ומלאי האתגרים שהוא חווה כיום. דון בטח גם מתגעגע אל בטי של פעם, האפתית יחסית שלא שאלה שאלות, לעומת מייגן שמעורבת בכל היבט קטן בחייו ועושה רעש מכל דבר; ואפילו בטי שיודעת את כל סודותיו ופירקה את נישואיהם.

        • זהו בדיוק, שדון לא ממש מתייחס לג'ין. מייגן ממש נזפה בו על כך (כשישבו בדיינר בהאוורד ג'ונסון) וציינה שהיא עצמה בת הזקונים שתמיד קצת נשכחה, אבל אצל דון מדובר במשהו עמוק יותר. מלכתחילה הוא לא התחבר אל הילד, הוא הגיע בזמן שנישואיו התפרקו וקרוי על שם חמיו שתמיד שנא, לכן בפנטזיה הזו הילד אינו קיים.

        • maayan1

          ספויילר: המתנות זה כשהם יושבים בדיינר, והשיחה על המתנות, למיטב הבנתי נגעה לנסיעה הנוכחית. הוא הביא למייגן מגרד גב יפני וציין שהוא הביא מתנות גם לסאלי ובובי (ומייגן מציינת את ג'ין הקטן וכו').

          ההערה שהערת על מייגן ("מעורבת בכל היבט קטן בחייו ועושה רעש מכל דבר") – מוחה על זה בטירוף. היא אישתו למען השם, ועוד עובדת איתו, אז כן, מן הסתם העבודה שלה מעניינת אותו, וגם החיים שלו. ככה זה יחסים בריאים, לא יחסים כמו שהיה לו עם בטי שלא היה אכפת להם אחד מהשניה.

          יאדו – ברור לי שזה לא פלשבק אובייקטיבי. לא חשבתי שזה פלשבק שהיוצרים מראים לנו, כאילו לקחו שוט מאותו הפרק ושמו אותו פה. ברור היה לי שזהו פלשבק שדון זוכר במוחו. קשה לי להאמין שזה פנטזיה ברמה שהוא המציא את הדיאלוג שהלך שם, אבל אני כן מקבלת שפרטים בזיכרון שלו השתנו כמו הלבוש של מייגן וכו'. וזה למיטב הבנתי גם מה שנאמר בבלוג (לא פנטזיה מוחלטת, פשוט זיכרון לא מדוייק)

          • לא טענתי אחרת. אני יודע שהמתנות הן מהנסיעה להווארד ג'ונסון.

            גם לא התכוונתי לכך שהמעורבות של מייגן בחייו של דון גבוהה מזו של בטי במהלך נישואיהם, אלא שמבחינת דון זה שונה ואע"פ שאינו מראה זאת, החלוםפנטזיה מוכיח שעמוק בתוכו הוא מתגעגע לחיי נישואים ומשפחה תמימים ופשוטים יותר.

          • ocean

            נרכז פה כמה תגובות:

            1. תומר: מתה על מידע הקומיקס שלך.

            2. מעיין ותומר:

            זה אכן לא פלאשבק אובייקטיבי, ונראה יותר כמו ביטוי למשפחה שדון תיאר למייגן בדיינר, או לתפיסה השגויה שלו לגבי המשפחה הפרטית שלו – מייגן נראית מטרונית כשם *שמעולם* לא נראתה בסדרה (גם לא בעת החופשה ההיא), הכל מתנהל על מי מנוחות ולדון יש רק שני ילדים במושב האחורי.

            כל הקטע הזה עם מגרד הגב – דון קונה לסאלי ולמייגן את אותה המתנה ביודעין. אם בטי בחרה להיות מתיילדת, דון הופך את מייגן לילדה בעל כורחה ולבסוף היא גם מתנהגת בהתאם.

            אגב, בעיניי חוסר החיבור של דון לבנו הצעיר מזעזע, ועוד יותר מזעזעת אותי הרציונליזציה בה הוא בוחר להסביר למייגן מדוע הוא לא קנה לג'ין מתנה.

            לגבי האמת של רוג'ר: זה אכן היה ברור, בעקבות דבריה של המארחת על האנשים שמנסים לפתור את הנוירוזה שלהם בהיגיון רק כדי למצוא את עצמם חוזרים על אותה הטעות. והפתק הזה עדיין מלחיץ אותי. זה הזכיר לי כיתוב על מצבה או תעודת פטירה, ובהתחשב בעבר הרפואי של הבחור…

            לגבי פגי: וידוי חוזר – מעולם לא אהבתי אותה, ולא התחברתי אליה. מעולם. תמיד העדפתי את הדרך של ג'ואן על פני הדרך של פגי. וקופר צדק מאד – בפיצ' הזה, פגי התנהגה כמו ילדה קטנה. קני סיפק לה כמה וכמה הזדמנויות לעצור, והיא רק המשיכה לדרוס את הלקוח. ביטחון עצמי זו תכונה בוגרת. יהירות היא תכונה ילדותית.

            • *מסמיק* תודה!

              לפני שבועות ספורים כתבו בוולצ'ר על ילדי AMC והוריהם האיומים. בעקבות הפרק האחרון, כבר אפשר להחליף את סאלי בג'ין, כי כמו שזה נראה, בקצב הזה הוא יהפוך לצאצא המתוסבך ביותר של משפחת דרייפר.

            • maayan1

              תגובות:

              1. עניין מגרד הגב- מעניין, לא חשבתי על זה ככה. אבל אני לא מסכימה עם ההנחה שמייגן התנהגה כמו ילדה, ולמען האמת הקביעה הזאת קצת מעצבנת אותי. נכון, היא לא ענתה לטלפונים. אבל כמה דון התנהג בוגר? נסע מהמסעדה והשאיר אותה בטיזינאבי? מאיפה היא הייתה צריכה לדעת שהוא יחזור. כמו שהיא אמרה, נסעה 6 שעות באוטובוסים והייתה צריכה לשמוע הצעות מגונות כדי להשיג מונית הביתה. ואיכשהו היא יוצאת אשמה בזה רק כי הוא פחד שהיא מתה? שלא לדבר על כל עניין הפקודות שלו, כמה שהוא מנסה לשלוט בה. ובכלל, מי פה הילד ומי פה המבוגר. בבלוג שיערה קישרה ציינו משהו מאוד מעניין, שדון במובן כלשהו מתייחס למייגן דווקא כאמא שלו, או תחליף אם או משהו, וזה מתבטא ויזואלית, בחיבוק האחרון שלו כשהוא על הברכיים ונראה כמו ילד המחבק את אמא שלו.

              2. לגבי המשפט: "זה אכן היה ברור, בעקבות דבריה של המארחת על האנשים שמנסים לפתור את הנוירוזה שלהם בהיגיון רק כדי למצוא את עצמם חוזרים על אותה הטעות". את יכולה להרחיב? למי את חושבת שהמשפט מכוון?

              3. פגי – טוב, כאמור, לא מסכימה בעליל. נכון הדרך של פגי וג'ואן שונות בעליל. ג'ואן מבינה שזה עולם של גברים, מבינה שלגברים יש תפקיד ולנשים יש תפקיד. היא מנסה להתקדם בעלום הזה כשהיא משחקת את תפקיד האישה. פגי מתמרדת נגד זה, היא דווקא בוחרת לנסות להיות הגבר. שתי האופציות לא קורצות ממש, אבל מתוך שתיהם אני הרבה יותר מזדהה ומעריכה את זו של פגי, אבל זו כבר העדפה אישית.
              בנוגע ל-"ילדה קטנה" – קופר לא היה בפגישה, ולא קרא לה ילדה קטנה בהסתמך על התנהגותה בפגישה, אלא בהסתמך על היכרותו איתה בכללי. לא נראה לי שמשנה מה היא הייתה עושה היא הייתה נקראת "ילדה קטנה". ולגבי ההתנהגות עצמה. היא ניסתה לעשות דון. דון השתמש באסטרטגיה הזאת פעמים רבות, לקח סיכון, לפעמים זה הצליח לו, ולפעמים לא, עד כמה שאני זוכרת. וגם את דון, אם זיכרון אינו מטעה ניסו להניע כמה פעמים מרעיונות שלקוח לא רצה, והוא הצליח לשנות את דעת הלקוח. כמו שהבחור הזה שעזר לפגי להציג את הפרזנטציה (ברח לי שמו) אמר לה בסוף – "אני חייבת להעריץ אותך, זה היה צעד התאבדותי, רוב הנשים רוצות לרצות".
              למה הלקוח לא הסכים? אולי כי פגי היא בת (ואם זה היה גבר זה היה עובד), אולי כי היא לא עשתה את זה נכון, אולי כי האסטרטגיה הזאת לא עובדת על הלקוח. אני לא רצה לצעוק שובניזם. אבל אני גם לא מאשימה אותה. אני מזדהה איתה, ועצובה בשבילה, מכל סיבה שלא תהיה שזה לא הצליח, פשוט עצוב לי עליה.

              4. פלשבק לא אובייקטיבי/פנטזיה- בסדר, מסכימה. כל פרשנות מקובלת עלי. ברור לי שזה לא זיכרון מדויק, כל השאר נזיל.

              • ocean

                * זה שאני חושבת שמייגן נאלצה לבסוף להתנהג כמו ילדה קטנה (משהו שהתרחש גם בריב הקודם שלהם – סוג של דפוס), לא אומר שאני לא חושבת שדון אכן התנהג כמו בהמה.

                * רוג'ר כאילו הוכיח את טענתה של המארחת – שדרך ההיגיון לא בהכרח תוביל אותך לאמת. הפיתרון שלו היה בדרך הכי לא הגיונית שיש, ובכל זאת הוא הצליח להגיע לאמת בניגוד לשאר. זו הסיבה שהסכמתי איתך.

                * הנחתי שקופר שמע על מעללי הפגישה הזו, משום שהלקוח היה קולני בחוץ ודרש להוריד את פגי מהתיק. כך או כך, אין מה להשוות בין פגי לבין דון מבחינת הניסיון המקצועי שלהם. הוא מנוסה פי מיליון, ולכן ההתנהגות הבוטה שלו ללקוחות נובעת לדידי מביטחון עצמי אמיתי. פגי, לעומתו, מציגה לבדה בפעם הראשונה. הבוטות שלה נובעת מחוסר ביטחון, לפחות לדעתי.

                כהן,

                לא חושבת שהוא יתאבד. אני חוששת לחייו בגלל העבר שלו. ועכשיו כשאתה מתאר את הפזרנות וכו', זה רק מלחיץ אותי עוד יותר. רוג'ר הוא הדמות שאני הכי אוהבת במד-מן, יחד עם ג'ואן וסאלי.

              • Gmolcho

                אני חושבת שבהתייחסות לילדותיות של מייגן מתכוונים יותר לאכילת קינוח התפוז ההפגנתית שלה, שדי זיעזעה אותי.

            • Ido

              בכלל היו הרבה רמזים עד עכשיו למה שנראה כמו מסלול התאבדות לרוג'ר. הפזרנות שלו בנושא כסף, כך שהוא נפטר ממנו כל כך בקלות. האימרה שלו על גינזבורג "שהוא חולם על להשליך משהו מהחלון של המשרד" וכעת הפתק. האם רוג'ר עומד להתאבד?

              ועוד משהו בנוסף. הסצנה האחרונה בפרק, כך אני מעריך, היא תחזית עתידית לפיטוריה של פגי. כפי שרואים את קופר צועד לכיוון אחד, ואז פגי צועדת בכיוון ההפוך ואז את שלישיית הקריאטיב הנותרת (סטן, גינזבורג ומייגן) צועדים באותו כיוון של ברט. עוד רמז לבאות.

              • אאל"ט, הציטוט היה "כמוני, הוא חולם להשליך משהו מהחלון הזה", מה שמחזק אף יותר את התיאוריה.

                פגי אולי עשתה טעויות משל עצמה, אבל אחת הגדולות ביותר היא שכירתו של גינזברג חרף טענתו של סטן שהוא כ"כ מוכשר שיום אחד הוא עשוי לתפוס את מקומה. ההצלחה שלו והכישלון שלה רק מקרבים אותנו להתממשות התחזית. אני לא מאמין שפגי באמת מוכנה לאתגר הזה, שפי שענתה לסטן בשעתו.

  • maayan1

    תודה 🙂

    • maayan1

      זה היה אמור להיות משורשר לתומר על שהסביר לי על הפתק של רוג'ר. לתגובה שלו להודעה שלי

  • Nirbosco

    בעניין גינזבורג, אני ממש לא חשבתי על סופרמן, אותי זה ישר זרק ליחיאל דינור (ק.צטניק) ניצול השואה שכתב את ספרי סלמנדרה, שעון החול, פיפל, בית הבובות וכו שהמוטיב המרכזי בהם הוא השימוש במושג "פלנטה אחרת" הוא מתאר את החיים באושוויץ כחיים בפלנטה אחרת ועל כן הקישור הוא אוטומטי… קצטניק מפורסם בכל העולם בעיקר אחרי משפט אייכמן שבו הוא התעלף לאחר שאמר את אותו משפט.

  • מקומות רחוקים. וואו. מבחינתי העונה התחילה עכשיו.

    1. מאדים.
    מד מן עושים זאת היטב מההתחלה, כותבים את הדמויות הקטנות הרבה יותר שובות מהגדולות. ג'ואן, טרודי, רוג'ר, כולם מגיעים בדרך כלל לשורה או שתיים, ומשאירים חותם משמעותי יותר מאלף אמירות של דון על החיים ואהבה. גינזבורג הוא דמות כזו במיוחד, כי הוא אניגמה גדולה יותר מהאחרות, עם שאלת הרקע, השקרים, האישיות המוזרה.
    כשהוא סיפר שהוא ממאדים גיחכתי, כמו פגי, אבל ככל שהוא המשיך לדבר לא הבנתי אם הוא רציני או לא. האם הוא באמת חושב שאביו הוא לא אביו האמיתי, שלא באמת נולד במחנה ריכוז (1000 תינוקות נולדו בזמן המלחמה באושוויץ בלבד, כך שזה לא כל כך מופרך, אבל העובדה ששרד כן מתמיהה), שנחטף מבית יתומים, או שזו הדרך שלו להתמודד עם השוני שלו. הוא דומה לפגי במידה רבה, עם הזרות שלו, אבל בעוד שהזרות שלה מולדת, שלו נרכשת, וזה נראה לי קשה יותר להתמודד. כלומר, לפגי יש מקום בעולם (בתור רעייה ואם), היא פשוט לא מעוניינת בו, נדמה שזה של גינזבורג נלקח ממנו (יחד עם ילדותו ואמו), וזה נראה כמו עול קשה יותר לנשיאה. [אגב, גם אני חשבתי בעיקר על הפלנטה האחרת, כשהוא דיבר על מאדים].
    החלק הראשון של הפרק היה מד מן מבעד לעיניה של פגי, כלומר פגי בתור דון. כל החוויות שלה לאורך היום הזה מוכתבות מעצם העובדה שפגי היא אישה: המריבה עם בן הזוג (גבר לא צריך להסביר למה הוא חסר סבלנות, או בעבודה), החוויה בקולנוע, הפיץ' הקלוקל. גם אם פיט היה צועק כך על לקוח הוא היה על סף פיטורין, כי מה שמותר לדון לא מותר לכל אחד, אבל האמירה הזו, שללקוח יש בת ולכן הוא סבלני יותר להתנהגות שלה, זו התנהגות מרתיחה. פגי לא רוצה הנחות, היא רק רוצה להצטיין. ומצד אחד לא מאפשרים לה להצטיין משום שהיא נעדרת את הסמכות שמגיעה מובנית בפין, ומצד שני לא נותנים לה לקחת את האחריות על הכשלונות שלה משום שהיא אישה היסטרית ותו לא.
    העבודה שלה מוצלחת, היא יודעת כשלא, ועדיין היא צריכה לעבוד כל כך יותר קשה. מצד שני, מאז ההתחלה היא הציבה מולה את דון בתור יעד, וזה בסדר כיעד, אבל היא צריכה לקבל שיש דרך ארוכה באמצע. היא קיבלה את הbig break שלה במתנה, מאותו הרגע היא צריכה להתחיל לעבוד, ולא רק לקבל מחמאות (that's what the money is for!).

    2. המח האנושי.
    מאדים זה מעבר לרחוב, לעומת המקום אליו רוג'ר נוסע. רוג'ר תמיד מדבר בכנות, אין לו באמת מחסומים, תוצאה של עושר מולד, כנראה, ועדיין הוא מחזיק בפנים כל כך הרבה, שרק מחכה להתפרץ, אבל שהיו כל כך קרובים לפני השטח שהיו ברורים. הרי ידענו מזה זמן רב (מאז החתונה של ביתו של רוג'ר, אני חושבת), שהנישואים האלו עומדים להתפורר, שהם מוחזקים אך בקושי. מישהו היה צריך להיות הראשון להגיד את זה, ושניהם חששו להגיד, אם כי לא ברור למה. רוג'ר גם ככה פגע ברגשותיה כל יום וכל שעה (והוא גם מאוהב באחרת), והיא גם ככה חיפשה גברים אחרים ברחובות.
    האמת, וההגיון, והשכל הישר כולם היו צריכים להפריד ביניהם מזמן, אבל היא באמת מאוד מאוד יפה (אם כי צבע השיער, גם אם מאוד תקופתי, פחות מחמיא לה), והוא באמת מאוד מאוד עשיר.
    בכל מקרה, קו העלילה הזה הוא כנראה הכי עשיר בעיני מאז תחילת הסדרה (והיו הרבה סמים מאז תחילת הסדרה), ויזואלית ורגשית. הוא היה כמעט על-זמני (אני חושבת שאם נחליף את התלבושות הוא יכול להיות סרט קצר על העבר, ההווה או העתיד, רלוונטי בכל זמן), ומאוד נוגע ללב. בסופו של דבר מטען כבד ירד מעל כתפיו של רוג'ר, אבל האושר הזה יחזיק מעמד רק זמן קצוב.
    במנותק מהפרק הזה, אני חושבת שסמיכות הפרידה בין ג'ואן ובעלה (אני מאוד שמחה שג'ואן עזבה אותו ולא בחרו בדרך פחדנית כמו מוות במלחמה) ורוג'ר ואשתו לא עושה חסד עם הסדרה, ואני מקווה שלא נראה את רוג'ר וג'ואן יחד, כי זה כבר פשוט עצלות.

    3. מציאות חלופית.
    דון מאוהב במשהו שמעולם לא היה לו. הנישואין שלו למייגן הם פשוט החוליה האחרונה בשרשרת של מחשבה יוצרת מציאות, אלא שהמציאות לא ממש נוצרת. כמו שהוא נישא לה משום שחשב שהיא נושאת בתוכה איזושהי אם ורעייה מושלמת (וכנראה שהוא טעה, כי החיים שלו הכי רחוקים מכך שאפשר, גם בלי המריבות האלימות, רגשית ופיזית), הוא כל הזמן נע קדימה, צובע את העבר בצבעים עליזים.
    אלא שהעבר של דון מעולם לא היה עליז. הוא מדמיין את מייגן בתור אם משפחה בורגנית, אלא שהוא שנא את החיים האלו. הוא רצה את מייגן, שטען שמזכירה לו את פגי, כלומר צעירה ופיקחית ומוכשרת, אלא שהוא לא רוצה לתת לה לעבוד קשה, או לעבוד בכלל. הוא רוצה אותה בקרבתו כל הזמן. הוא רוצה לדמיין שהם ספונטניים, אבל הוא מתעלם לגמרי ממה שהיא רוצה או צריכה.
    מהצד השני, גם מייגן מתעלמת ממה שהוא צריך, הקטליזטור לריב ביניהם ממש ילדותי, וכל מערכת היחסים ביניהם היא ממש של ילדה והורה אחראי. זה משתקף מכל היבט במערכת היחסים שלו, ולא כמו בטי, שהיה לה נוח במקום הזה (עד שהוא דירדר אותה בחזרה לילדה חסרת אונים, מקום ממנו היא משתקמת רק עכשיו), מייגן לכאורה רוצה להיות מבוגרת, לשמור על זהות ששונה מזו של "אשת איש", אבל בפועל ההתנהגות שלה במערכת היחסים זהה.
    ובעצם, ראינו פה שלושה דגמים של נשים במערכות יחסים, ומייגן היא איפשהו באמצע בין ג'יין ופגי. ומכיוון ששתיהן לא מוערכות על שום דבר שהן עושות עבור מערכת היחסים (כי זהו תפקידן), ורק סופגות ביקורת על היבטים שונים בהתנהגות שלהן (עבודה אצל פגי, עצלות אצל ג'יין), מייגן זוכה לכל הביקורת וגם לכל ההערכה (הלא קיימת), והנסיון שלה להצליח להיות הכל, הוא לב הבעייתיות שבלהיות אישה (בעייתיות שגם ג'ואן חווה, כשהיא רוצה לחזור לעבודה אך יש לה תינוק, ובעייתיות שגם פגי וגם ג'יין חסינות מפניה, משום שהן מראש בוחרות להקריב את עצמן במלואן לצד אחד).
    ולסיכום, מילה על ג'ין. מייגן לא צריכה להזכיר לדון את ג'ין, מכיוון שגם היא היתה בת זקונים. דון צריך לזכור את ג'ין יותר מכולם, בכל רגע מהיום, כי ג'ין הוא-הוא דיק וויטמן. הילד שאף אחד לא רצה, שמהווה, מעצם קיומו, תזכורת קבועה לכל מה שרוצים לשכוח (את הלילה ההוא בבית הוריה של בטי, את מותו של ג'ין, את העובדה שהוא כמעט הציל את הנישואין שלהם אבל בסוף לא הצליח). זה טוב ויפה שדון מנסה להיות אב טוב משום שלו לא היו הורים של ממש. אבל אחיו כן זכה לאהבת אם, כי היה בנה הביולוגי וזה היה קל. הוא צריך להתאמץ כמה שצריך עד שיצליח להעניק לג'ין את האהבה שהוא מעניק לסאלי ולבובי, אפילו שהוא מכיר אותו טוב פחות, משום שזה הדבר היחיד שיראה שהוא שונה מאביו.

    • ocean

      ברוכה השבה (:

  • או, ג'ין כדיק וויטמן, נהדר. טוב שאת פה.
    ובכל זאת, ג'ין אוחז בזוג הורים שאוהבים אותו, אחד מהם אינו אביו הביולוגי.

    • אז הוא בעצם תמונת מראה של דיק (שהיו לו שני הורים שלא אהבו אותו, אחד מהם היה אביו הביולוגי), אולי זה מה שמקשה על דון.

    • maayan1

      לחלוטין, ג'ין כדיק וויטמן- תובנה מעלפת!
      איימס ויאדו – סיכומים משובחים ומעניינים. תודה. 🙂

  • Queen_K

    שני דברים בעקבות הפרק, שגם אני אצטרך לראות שוב כדי להבין את כל הדקויות בו:
    1. הרמזים המטרימים לגבי מותו של רוג'ר לא רק מסתדרים מול ההכרזה האופטימית שלו בסוף הפרק, אלא גם מול העיתוי המופלא של סיום נישואיו לג'יין, שבועות ספורים לאחר שג'ואן עזבה את בעלה. בעולם מושלם, הם יכלו להתאחד ולגדל יחד את תינוקם. בעולם של מד מן, משהו אחר יפריע לזה לקרות.
    2. לסמים היתה חשיבות רבה בפרק – רוג'ר לוקח אל.אס.די, פגי מעשנת מריחואנה בקולנוע – אבל דווקא דון, שנשאר פיכח לאורך הפרק (למיטב זכרוני רואים אותו שותה קפה בלבד, אפילו לא אלכוהול) נראה כאילו הוא שרוי בטרנס הזייתי כלשהו. כשהוא נוסע עם מייגן ברכב זה נראה כמו צילום מסרט ישן, עם מסך ירוק שמדמה את הנוף שחולף ברחוב, וכנ"ל ארץ הפלאות הצבעונית שבה הם רבים. כשהוא מתקשר לפגי הוא נראה מבולבל ומיוזע, וכשהוא מתעמת עם מייגן בדירתם הוא מאבד שליטה לחלוטין, כאילו הוא תחת השפעה. כמו שאר הדמויות, גם הוא מתפכח בסוף הפרק, אחרי התערבות מצד קופר, שמזכיר לו מי הוא ומה הוא אמור לעשות בחייו.

  • ocean

    * יוחזר הבובי הנ"ל לאלתר!

    * המילים של שיר האולדי מזכירות יותר את מערכת היחסים של רוג'ר עם ג'ואן.

    *
    רוג'ר: מה השעה?
    ג'יין: איך מעט מספרים יכולים להכיל את הזמן כולו?

    * רוג'ר מעיין בגיליון של מגזין לייף שמתוארך ל-24/6/66. לפני שהוא מגיע לפרסומת הצבע לשיער שיערה קישרה אליה למעלה, הוא נוחת על פרסומת או כתבה לביטוח חיים. אגב, שער הגיליון נושא את הכותרת: doctors ans the Rx scandal, שערוריית מכירת הבחינה לרישיון רוקחות (כלומר, עוד משהו עם תוצאה ידועה מראש – אולי זה מה ששתל לרוג'ר מלכתחילה את ההזיה של הוורלד סירייס).

    http://i.ebayimg.com/t/Life-Magazine-June-24-1966-Doctors-Rx-Scandal-/00/$%28KGrHqYOKj!E4jv-TYYkBOMsTid0oQ~~0_3.JPG

    רק שהוא לא ימות לי 🙁

    • לגמרי יוחזר הבובי הזה. איזה ילד מתוק! ממש חבל שהחליפו אותו.

  • ספוילר לפרק: על LSD:

    עלילת הLSD רודפת אותי מאז שראיתי את הפרק, בין היתר בגלל העתיד העגום שצופים לרוג'ר בעקבותיה. אני לא יודעת כמעט כלום על LSD (מלבד שוולטר בישופ אוהב אותו), אז קראתי בוויקיפדיה (מקור אמין):
    http://en.wikipedia.org/wiki/Lysergic_acid_diethylamide

    נראה שהחוויה של רוג'ר תחת ההשפעה היא ממש טקסט-בוק. לא יודעת אם מי שכתב התנסה בLSD, או שקרא הרבה על טריפים של אחרים, ולקח את המשותף, אבל בכל זאת. בכל מקרה, ממה שקראתי יש שני מאפיינים חזקים לטריפ: הראשון הוא תחושת זמן נזילה, ואת זה ראינו, והשני הוא לידה מחדש, במובן שהחוויה משנה את החיים: את תפיסת העצמי וגם מאפייני אישיות מסויימים.

    אני נוטה לשייך את השמחה של רוג'ר בבוקר שאחרי לשינוי החיים הזה, ורוצה לחשוב שהרמזים שנשתלו באשר לסיום חייו של רוג'ר מתייחסים לסיום חייו הישנים, לא למותו המתקרב. אם כבר, מה שסיכן את חייו יותר מהכל הוא תחושת הערך העצמי שלו שנעלמה, בעקבות ג'יין ופיט, וגם ג'ואן במידה רבה. אני מקווה שהחוויה הזו תחזיר לו את עצמו, ואולי גם את ג'ואן (אם כי בזה אני לא בטוחה, אולי החיים החדשים שלו ידרשו גם זניחה של ג'ואן מאחור), ולא תהיה שירת הברבור שלו בסידרה.

  • כתבה ממצה על מלחמת הגאונים – בראיין ווילסון מול פול מקרטני.
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,607,209,68579,.aspx

© עידו ישעיהו