"מד מן" עונה 5 פרק 6
ב-1966 הוציאו הביץ' בויז את אלבום המופת פורץ הדרך שלהם, "פט סאונדס". בראיין ווילסון, המוח שמאחורי הביץ' בויז, הצהיר שיצר אותו בתגובה לאלבום הקודם של הביטלס בניסיון להתעלות עליו, והביטלס החזירו לו שנה אחרי כן עם "סרג'נט פפר". זו הייתה תקופה יצירתית אדירה עבור מוזיקאים צעירים כדוגמתם, שתחת קסמי ה-LSD פרצו גבולות מוזיקליים והמציאו את הרוק הפסיכדלי.
המארחת של רוג'ר וג'יין לא הייתה יכולה לבחור שיר הולם ואירוני יותר מתוך "פט סאונדס" מאשר "פשוט לא נועדתי לזמנים האלה", בזמן שכל אורחיה נכנעים לטריפים. באמירה הזו אולי מצוי המפתח לכל הפרק, שהציג שלושה סיפורים בכיכובם של שלוש דמויות מרכזיות. כל אחת מהן הדהדה לאחרת, כל אחת עסקה באמת ובבדיה, בזמן ובבריחה. בדיוק כאשר בראיין ווילסון שר את השורה הזו, התחיל במקביל להתנגן בראשו של רוג'ר שיר אולדי והוא רקד באיטיות עם ג'יין. זה היה רגע כל כך יפה, טהור, רומנטי, אבל הקקופוניה של השירים החופפים סיפרה את האמת, כמו גם העובדה שרוג'ר נכח ברגע אבל גם הביט בו מהצד.
כך הפך מסע של בריחה לכדי עימות עם האמת. כדברי קתרין, הפסיכיאטרית של ג'יין, "זהו מיתוס שהתחקות אחרי ההיגיון עד לאמת העמוקה היא תרופה לנוירוזה, או לכל דבר אחר". ואכן, האמת העמוקה של רוג'ר וג'יין הגיעה דווקא כשהשתחררו מכבלי ההיגיון, נכנס אסיד יצא סוד. רוג'ר וג'יין היו ביחד בתוך האמת, והיא הייתה הרבה פחות מובנת מאליה. "כל היעדרות היא מוות", אמר המארח. "כן, אני מרגישה כך בכל פעם שרוג'ר הולך לעבודה", אומרת ג'יין. רוג'ר אולי נכנס לנישואין הללו כדי שתהיה בחורה צעירה ומצודדת תלויה על זרועו – שוב ושוב הדבר היחיד שהוא ממשיך לומר לג'יין זה שהיא יפהפיה – אבל עבור ג'יין זה היה אמיתי. היא אהבה אותו.
מדכא לחשוב על זה, אבל ישנם יותר מדי רמזים לאפשרות שרוג'ר ימות בקרוב. "מי מת?", שאל דון כשנכנס אל משרדו ומצא את רוג'ר ממתין לו, ומאוחר יותר גם הזכיר את התקף הלב של רוג'ר מהעונה הראשונה. מעבר לכך, המסיבה כולה רחשה התייחסויות למוות, אם בפירוש ואם במרומז. "אני לא רוצה למות", אמרה אחת האורחות, זוחלת על גפיה במהלך דיון על ספר המתים הטיבטי. בכל אותה העת רוג'ר חשב לעצמו, "אני יושב כאן ומקשיב לאנשים האלה משוחחים. אין לזה שום קשר אלי". לו זה לא יקרה. הסיגריה בשפתיו כלתה כהרף עין, כשם שהכל כלה. דקה אחרי כן הוא הביט על עצמו מהצד כרוח רפאים, בזמן שמתנגן השיר על שאינו נועד לזמנים הללו. לבסוף, כאשר רוג'ר אמר לדון ברוב אופטימיות שלדעתו הולך להיות יום נפלא, זה לא יכול היה להיראות כמו התרסה גדולה יותר בפני הגורל.
יש כמובן מקום להתבדות. ייתכן שמדובר במוות שהוא לידה מחדש, זו בסופו של דבר המהות של ספר המתים הטיבטי. אולי כל זה נועד להכין אותנו לסוף נישואיו לג'יין, לחתימת הפרק הזה בחייו. כל חזון הוורלד סרייס בבייסבול ב-1919, הנודע לשמצה בכך שהמשחק היה מכור, עשוי לרמז על כך שאישיותו של רוג'ר חוזרת על עצמה – הוא תמיד משלים הקפה וחוזר אל בסיס הבית, אבל בלי ההדר שנלווה לכך. חוץ מזה, רוג'ר הרי לא יכול למות, אפילו לא היה איחוד אמיתי בינו לבין ג'ואן.
מה שהיה
הערב הזה עשוי היה להיות שונה בתכלית לו דון היה נעתר להצעה של רוג'ר לנסוע ביחד למלון 'האוורד ג'ונסון', במקום לקחת את מייגן. זו הייתה נקודת הפתיחה של שלושת הסיפורים בפרק, שהשתלשלו כמו שהשתלשלו רק כי דון בחר כפי שבחר. פגי נאלצה להתמודד בלעדיו, רוג'ר נאלץ ללכת עם אשתו, דון תלש את מייגן מהעבודה בניגוד לרצונה, מה שהוביל למריבה הענקית שלהם. כל אחד מהם בדרכו הפליג למקומות רחוקים, כפי שהבטיח שם הפרק.
דון מורגל בבריחות, כל חייו עשה זאת, אבל בדיוק כשם שרוג'ר הרחיק רק כדי למצוא את עצמו מתבוסס באמיתות מודחקות, כך גם היה אצל דון. שנה לפני כן הוא כתב ביומן שלו, "אנחנו פגומים כי אנחנו רוצים כל כך הרבה יותר, אנחנו הרוסים כי אנו משיגים את הדברים האלה ומייחלים למה שהיה לנו". נדונים ללולאה, קצת בדומה לחבל התלייה ששירבט לעצמו במחברת בפרק הקודם.
'האוורד ג'ונסון' נראה בחלקו כמו דיינר בצבעי פסטל. דון ממש נסוך השראה כשהוא מגיע לשם, הרבה זמן לא ראינו אותו כך. הנוסטלגיה הזו, שרבט התפוזים, הוא בעליל מייחל למה שהיה. "הצבעים בהירים ועליזים", הוא מתאר את המקום כדי לנסח קמפיין, "לילדים יש ממתקים, בר מלא לאמא ואבא". איזה יופי, יעד אידיאלי לכל המשפחה. "זה לא יעד, זה בדרך לאיזשהו מקום", אומרת מייגן, מסרבת להיסחף איתו.
מייגן נעלמת לדון, וכשהוא נוסע הביתה לבד הוא מדמיין את אותה משפחה אידילית, מיושנת למראה, חוזרת מפארק השעשועים של דיסני, 'ארץ המחר'. סאלי מתעוררת במושב האחורי ולא רוצה שהחופשה תיגמר, בובי ישן לצדה, לג'ין הקטן אין זכר. "אם הייתי פוגש אותה ראשונה, לא הייתי משליך את זה", אמר דון לפיט בפרק שעבר על מייגן, והנוסעים ברכב נראו כמו מה שעשוי היה להיות, מה שדון היה רוצה. דון שורק את I Want to Hold Your Hand (כי הזכויות להשמיע שירים של הביטלס יקרות מדי), שיר כה תמים מראשית הקריירה שלהם, לפני שהתחילו בהרפתקאות חדשניות, לפני שהכל היה מורכב ומסובך.
בפועל זה אחרת. במציאות הוא ומייגן רבו. בסצינה איומה ותלושה נוספת שהזכירה את המריבה שלהם בזמן שניקתה את הבית בתחתוניה, דון רודף אחריה ברחבי הבית. בניגוד לפעם ההיא, הפעם מייגן לא באמת רוצה להיתפס. "בכל פעם שאנחנו רבים זה גורע מאיתנו קצת", היא אומרת. כשהם מגיעים למשרד באותו בוקר, ברט קופר נוזף בדון. אחרי זמן רב שבו ניכר שהראש של דון לא בעבודה, הוא מחזיר אותו מהמקום המרוחק שבו הוא נמצא. עם המריבה הזו ועם קריאת ההשכמה מקופר, דון נאלץ להחזיר את רגליו אל הקרקע.
גלות
"את חושבת שאני מתנהגת כמו גבר?", שאלה פגי לפני כמה פרקים. בתחילת היום אמר לה אייב, החבר שלה, שהיא נשמעת כמו אביו. כך שכן, פגי מתנהגת כמו גבר, והגבר הזה הוא דון. כמו פיט בפרק הקודם, גם היא הופכת אט אט לבת דמותו של אביה הרוחני, אלא שבניגוד לפיט היא כמובן הרבה יותר קרובה אל דון בהווייתה, והוא אליה. עצם העובדה שנתן לה פעם חפיסת סוכריות "ויולטס" לפני מצגת ועכשיו היא משמשת אותה כקמע לפני רגעים חשובים, מלמד שוב על עומק הקשר ביניהם. זהו אותו ממתק שאביו אהב, כפי שסיפר פעם דון לבנו בובי, בעונה השנייה. היה לו טעם של סיגליות ועטיפה יפהפיה בסגול וכסף.
העיסוק ביחסי דון ופגי מאוד חסר בעונה הזו, דומה שההתרכזות בו חגה סביב חייו עם מייגן ולא מותירה מקום לדברים אחרים. בהיעדרו ממחישה פגי שוב עד כמה קורצה מאותו חומר. במהלך המצגת היא יוצאת מהכלים עקב דרישות הלקוח, כדרך שעשה דון פעמים רבות בעבר, אבל בניגוד אליו, הגבר, אצל פגי התקיפות הבוטה אינה מתקבלת יפה. "יש לך מזל שיש לי בת", אומר לה ריימונד מ'היינץ' בזעם, "או שלא הייתי מגלה כזו הבנה" – ההגדרה של פטרונות. בסוף הפרק נוזף קופר בדון: "לקוח יצא מכאן אתמול לא מרוצה כי נתת לילדה קטנה לנהל הכל". רגע אחרי כן פגי חולפת על פני דון לבדה לכיוון אחד, ושלושת חבריה לקבוצה חולפים לכיוון השני.
גם היא, כמו רוג'ר ודון, לא נועדה לזמנים האלה, אם כי מהכיוון ההפוך. היא מקדימה את זמנה, סוללת את הדרך עבור נשים אחרות מאז ששברה אי אז את תקרת הזכוכית. אבל כפי שחששה, כדי להצליח בכך היא מתנהגת כמו דון. לפני המצגת היא מציתה סיגריה, אחרי הכישלון היא שותה במשרדה, לאחר מכן היא יוצאת באמצע היום לסרט כמו דון בעבר, שם היא מעשנת מריחואנה ונשאבת למפגש מיני שבמהלכו היא שומרת כל העת על שליטה, מסרבת שייעשה בה משהו אלא רק עושה בעצמה.
בניגוד לרוג'ר ודון, הבריחה של פגי באותו ערב הייתה קצרה, אסקפיזם קל, מקום פחות רחוק. בערב במשרד היא עובדת עם גינזברג גב אל גב, ונראה ששם לבסוף היא עוזבת את הצרות של עצמה. למשמע קורותיו המדהימות של גינזברג היא מתפכחת. האופן הצלול והבדיוני שבו מייקל בוחר לספר על הביוגרפיה שלו, בן מאדים כי הרי לא ייתכן שנולד במחנה ריכוז, היה מצמרר. "יש עוד כמוך?", שואלת פגי ההמומה. "אני לא יודע", הוא עונה, "לא הצלחתי למצוא". הבבואה שלו משתקפת בחלון, שם יש לפחות עוד אחד כמוהו.
בפרק הזה הודגשה הנקודה היהודית. לא רק גינזברג הוא בן דת משה אלא גם אייב, ובנוסף מסתבר שלג'יין יש אב יהודי דובר יידיש. שמות המשפחה של שניהם – דרקסלר וסיגל – העלו חשד עוד לפני כן שמדובר ביהודים, אבל זוהי הפעם הראשונה שקיבלנו אישוש לכך. היהדות הייתה חלק מהותי ב"מד מן" עוד מראשית ימיה. כבר בעונה הראשונה דון נמשל לאדם ללא מולדת, כמו היהודים לאורך אלפיים שנים בגלות. הכיסופים התמידיים שלו ליעד, לאוטופיה, לא נפסקו מאז. אבל כמו שהסבירה לו אז רייצ'ל מנקן, למילה 'אוטופיה' יש שתי משמעויות במקור היווני: "המקום הטוב" ו"המקום שלא יכול להיות".
דון אינו היחיד שמסתובב בעולם ומרגיש אבוד, הנוכחות המוגברת של היהודים ממחישה זאת, אבל לפחות במקרה של פגי באותו ערב, הידיעה על המקום הרחוק הזה באירופה היא שמצליחה לנער אותה. כשצפתה בסרט קראה אל המסך, "היא לא תצליח לבדה". בלילה, בביתה, היא מתקשרת לאייב ואומרת לו שבניגוד למה שהוא חושב, היא תמיד צריכה אותו. ברמה כלשהי פגי מודעת לכך שלא תצליח לבדה, שכמו כולם גם היא זקוקה למישהו. מפלט קטן מהגלות.