ספוילר "קומיוניטי" 3.09

לפני כשבועיים הגיעה ההודעה על כך ש"קומיוניטי" תיעדר מהמסך לאורך חודשים החל מדצמבר. איתרע מזלה של הסדרה והפרק ששודר באותו שבוע היה בדיוק כזה שמסביר למה היא הגיעה למצב כזה, כמעט נטול צופים. הביקורת על כך שהיא בלתי נגישה, על כך שהיא ניזונה ונשענת יותר מדי על תרבות הפופ באופן שלעתים קרובות משתלט עליה, קיבלה משנה תוקף ב"עשייה דוקומנטרית: התחייה". הפרק ששודר אחרי כן, זה ששודר השבוע, הוא בדיוק ההפך ממנו. הוא ממחיש מדוע "קומיוניטי" כל כך אהובה על ידי המעטים שצופים בה, מה זה בה שכל כך מבריק ולאילו שיאים היא יכולה להגיע, וכל זה, יש לציין, בלי לוותר בכלל על אותה תרבות פופ והחפירה במסורת הסיטקום שמהווה נר לרגלי הסדרה.

למעשה, אין לי ספק שעניין הכדורגל-שולחן קרץ ל"חברים". שירלי אומרת שהמשחק הזה מוציא את הרע באנשים, וזה לא רחוק ממה שקרה למוניקה כאשר שיחקה נגד צ'נדלר וג'ואי וכיסחה אותם בתחרותיות הנודעת לשמצה שלה. אחרי תצוגת התכלית של שירלי עם הכדור והשחקנים הקטנים, ג'ף הפטיר על משקל "Oh. My. God" של ג'ניס מ"חברים" – "Ho. Ly. Crap". קשה לי להאמין שזה מקרי.

רבים לא אהבו את "קומיוניטי" בפרקיה הראשונים, אבל אני לא אחד מהם. אחד מהפרקים שהכי אהבתי בה היה הרביעי, שבו הצמד הלא-מובן-מאליו, ג'ף ושירלי, חברו זה לזה באמצעות ריכולים על אחרים, ובמיוחד הרצת דאחקות על פטמותיו הקטנות של ווהן, החבר (האדיר) של בריטה. זה היה נפלא וזה היה כל כך מצחיק, ומאז "קומיוניטי" השתנתה בתכלית. אבל הנה קיבלנו את זה בחזרה, פרק מהסוג שהייתי רוצה שכל הסדרה, או רובה המכריע, יהיו בדמותה. הפרק הזה לא רק איזכר את החיבור ההוא בין ג'ף לשירלי ואת ווהן, אלא גם שיחזר את אותה תחושת כיף.

ומה שיפה הוא שההתפתחות שעברה הסדרה מאז לא נפקדה, אותן קריצות לתרבות הפופ שהגיעו לשיא היסטרי עם התמונה משמאל (וגם הגג של הגרמנים עם הכדורגל האמיתי היה ענק). זה כמובן לא היה שידור חוזר של הפרק הרביעי אלא בחינה מחדש, כמו שדן הרמון כל כך אוהב. הייתה בזה מן הסיטקומיות הקלאסית, הגילוי על כך ששני חברים נוכחיים הכירו בתור ילדים ברגעי מפתח של שניהם, אבל השימוש בפשטות היחסית הזו של תחילת הדרך באמצעות הכלים שהפכו מאז ללחם חוקה של "קומיוניטי", הצליח להפיק כמה מהרגעים היפים בה. הוא תרם לפסיכולוגיה של ג'ף ובמיוחד של שירלי – שעד כה לא ידענו הרבה על מקורותיה מעבר לבעלה לשעבר – והעמיק את החיבור שהיה ביניהם בשעתו, שמאז כמעט לא ראינו ממנו. הסצינה החותמת את הפרק, שבה שירלי וג'ף כילדים פוסעים שלובי זרוע, היה שיקוף כה יפה לפיוס של שניהם אחד עם השני, כמו עם הסכסוך הפנימי שהיה לכל אחד מהם עם עצמו.

גם הסיפור המקביל בפרק השתמש בכלי סיטקומי מוכר כדי לעמת ולחבר בין הדמויות, ואף הוא עשה זאת נהדר. טרוי אפילו אמר בפירוש: "אנני, את יודעת כמה סיטקומים עשו את 'ההחלפה הסודית של פריט שבור ויקר ערך'? כי עאבד יודע". וגם הרמון יודע, וגם בעלילה הזו הוא מצליח ללכת בשבילים המוכרים ולספר משהו שונה. אמנם פחות יפה כמו הסיפור של ג'ף ושירלי, אבל עדיין מענג. זה היה מיצוי אופטימלי ראשון של השותפות החדשה בין טרוי, עאבד ואנני, כי בניגוד לפרק המעבר, כאן כל אחד מהם היווה חזית בפני עצמו – אנני מצד אחד, עאבד מנגד וטרוי בעל כרחו נתקע באמצע. הוא ללא ספק היה הלהיט של הפרק, עם השיר שפיזם כשיצא מחדרו, או כשהטיח באנני שהיא זו שאמורה לרסן אותם או אפילו לפני כל הבלגן, כשהתלהב מבית החולים לחיות. כזה חמוד.

עם קשר או בלי, זהו הפרק השני העונה שמתרחש בסוף השבוע, וכמו קודמו גם הוא היה אחד החזקים המובהקים בה. אולי זה צריך להיות הכיוון החדש של הסדרה.