"יומני הערפד" 2.22
יפה מצדם לבוא עם פרק סיום אדיר שכזה אחרי שהלנתי קצת בשבועות האחרונים (לא כולל הפרק הקודם). הוא היה סוחט רגשית. גוויעתו של דיימון הזכירה את זו של רוז באמצע העונה בדיוק, שהייתה מרגשת מאוד בפני עצמה. בשני המקרים ההזיות הוציאו מהם את האנושיות, פשוטה כמשמעה, את הזמנים שלפני ערפדיותם ואת ההתנהלות שלהם כבני אדם חשים ופוחדים. הזפזופ של דיימון בין העבר לבין ההווה, בין קת'רין לבין אליינה, עיגנה שוב את הדבר שעומד בבסיס יחסו אל שתיהן, את האהבה שלו כלפיה, שבעונה הזו הייתה בגדר המובן מאליו. הגילוי שבעצם הוא עצמו בחר להפוך לערפד והאשים לשווא וייסר את סטפן, היווה הפתעה מעניינת בסבך הרגשות.
אבל ההפתעות הגדולות ביותר היו כמובן בגזרת ג'רמי. ברגע שבו הוא נורה השמעתי שיהוק הפתעה ארוך (ומבהיל, מסתבר). באיזשהו מקום היה לי ברור שהוא לא ימות, הרי לא יהרגו לאליינה עכשיו גם את ג'רמי, אבל ההלם, התגובות של השריף, של בוני, של ריק, של קרוליין – הכל תרם למכת התדהמה. הניסיון של בוני להחזיר אותו בעזרת המכשפות, ובמיוחד הזעקה שלה לאמילי, העלתה אף היא את מפלס הרגש. ה"אני אוהבת אותו!", שברוב המקרים היה מתויג כקיטש מלודרמטי, היה הפעם במקום. אחרי כל זה, ניכר שהשבתו לחיים גובה מחיר כלשהו או שינוי. הוא עצמו מרגיש שונה, כפי שהוא מדווח לבוני, ומאוחר יותר, ברגע מהמם לחלוטין, מושבות אל חייו ואל חיינו ויקי ואנה, מה נפלא. בתווך של כל זה מסתמן שקרוליין הצליחה סוף סוף להבהיר לאמה שהיא עדיין הילדה הקטנה שלה, כדבריה, וקיבלה ממנה חיבוק אמהי אמיץ שחפצה בו זה מכבר, ללא ספק משהו שצריך היה לקרות בפרק האחרון לעונה העמוסה הזו.
במקביל נאלץ סטפן למכור את נשמתו לקלאוס, אחרי שגילה שהתרופה נמצאת בחזקתו. אהבתי את קו העלילה הזה כי הוא היה מאוד נבון ומאוד מתקבל על הדעת. דיימון לא הופך להיבריד, כפי ששיערנו שעלול לקרות אחרי הפרק הקודם, אבל ההיבריד הוא זה שדמו יכול להציל אותו. כמה הגיוני. כל זה קורה תמורת מחיר מרתק שבמסגרתו סטפן יצטרף בלית ברירה אל הרפתקאותיו של קלאוס בעונה הבאה ויהפוך לפרא, וזאת בזמן שאליינה ודיימון מתקרבים מאוד בזמן שהלה על ערש דוויי.
תחזית לעונה הבאה: אלישע וכל משפחתו יוקמו לחיים כדי לעצור את קלאוס. הרי כולם שוכבים איפשהו – במקום שסטפן יודע היכן הוא – עם פיגיון בקרבם שמחכה להישלף.