מד מן 3.05: הערפל

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 06/09/2011 בקטגוריה ‏כללי, סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 3 פרק 5

צפייה נוספת בפרק (שכבר ראיתי מספר פעמים בעבר) לא הביאה עמה יותר מדי תובנות חדשות. מה שכן שמתי לב אליו האופן שבו מצב הביניים של פיט ופגי, הגישוש אצל המתחרים מול דאק, נופל אף הוא תחת קטגוריית ה"ערפל" של שם הפרק. חוסר ודאות, בלימבו, גבוה ותלוי, ועוד רפרנסים רדיוהדיים. כשם שאמר דון לחברו החדש בחדר המתנה בדיוק של קופירייטר: "פחדינו הגדולים ביותר טמונים בציפייה".

הנה מה שכתבתי בעבר, מתוך הדיון המעניין שהיה לנו.

פרק מורכב במיוחד עבורנו, אלה שאינם בקיאים בהכרח בפוליטיקה ובשמות מפתח מהסיקסטיז. המתרגמת יעל דדיה (או מי שערך אותה) אפילו לא טרחה לתרגם את השם של פעיל זכויות האדם השחור שהזכירה המורה היפה של סאלי בפני דון ובטי. היא שאלה אותם האם סאלי אמרה להם משהו על הירצחו של מדגר אברס, אבל אנחנו לא זכינו לקרוא את שמו. מאוחר יותר, כאשר בטי המטושטשת חלמה על הוריה, מי שישב למרגלות אמה היה האיש הזה ממש. מרכיב חשוב כאשר אמה המנוחה (שמאוד דומה לה) אומרת לה "את רואה מה קורה למי שפותח את הפה ומדבר?", מטלית מדממת בידה ואביה מנקה אף הוא דם מהרצפה.

כשל תרגומי חמור בהרבה הגיע מאוחר יתר. כאשר בטי נעה בתוך הערפל של משככי הכאבים, תוכה יוצא החוצה. היא לא סומכת על דון כהוא זה, היא שונאת את מה שהיא עושה, "חתולת בית, חשובה מאוד, עם מעט לעשות". זחל שעוד לא הפך לפרפר נוחת אל תוך ידה כשהיא פוסעת ברחוב שלה. כאשר היא מתעוררת לבסוף והתינוק מונח בזרועותיה ודון לצדה, היא אומרת לו, "I need to put my face on". משפט כל כך יפה ועתיר משמעות, אבל התרגום התעלם מאלה שאינן "אני צריכה להתאפר".

מעניין לראות שהגבר שחיכה עם דון בחדר ההמתנה עבר תהליך לא רחוק מזה שעברה בטי במקביל לה. הוא נפתח אל דון באופן שנראה מעט הזוי. הוא מפחד להישאר בלי אשתו, הוא מפחד שבמקרה כזה לא יוכל לאהוב את התינוק, הוא מבטיח שישתפר ויפתח דף חדש, הוא מבקש שדון יגיד לו ששמע אותו. אחרי כן, כשהוא רואה את דון במסדרון החיוך נמחה מעל פניו והוא ממשיך הלאה בלי להגיב לניד הראש של דון או בכלל להתייחס אליו. גם הוא היה תחת השפעה של חומרים מטשטשים, נכנס כוהל יצא סוד, אבל המסכה חייבת לשוב בסופו של דבר.

דון הוא היחיד בכל הסיטואציה שלא נוהג כך, מדהים לראות את זה. אפילו כאשר הגבר הזר מעלה את החשש שאשתו תמות ושלא יוכל לאהוב את תינוקו, נושא שדון עצמו מכיר כי הוא היה התינוק הזה, ולמרות אחוזי האלכוהול הבריאים בגופו, הוא אף פעם לא מוריד את המעטה. עד כדי כך שכאשר בסופו של דבר אומר לו מרעו מחדר ההמתנה שהוא אדם ישר, זוהי האירוניה בהתגלמותה.

בחזית אחרת, המורה של סאלי מאוד חמודה. אהבתי את תגובתה המזועזעת כאשר בטי אמרה לה שאביה נפטר, ומאוחר יותר שהתקשרה כדי להתנצל על כך ודיברה עם דון. אני אוהב את החיבור ביניהם. מעניין שתמיד הנשים האחרות בחייו של דון הן ברונטיות או חומות שיער. כשפגי אומרת לו שיש לו הכל והרבה מזה והוא עונה "אני מניח שכן", אנחנו יודעים שלמרות כל זאת הוא פשוט לא מצליח להיכנס לגמרי לעור הזה. הוא רחוק מלהיות אסיר תודה על מה שיש לו, וכאשר מסביבו לאנשים כמו בטי או סאל יש סיבות טובות למרמור, חוסר שביעות הרצון שלו מקומם למדי.

תגיות:
  • לא אהבתי את הפרק הזה. שלוש תמונות שאהבתי:

    3) פגי אומרת לדון שיש לו כל כך הרבה.
    מאוחר יותר (ספ', נניח, לעונה 4) הוא אומר לה שהכסף הוא הכרת התודה. אני לא יודעת אם פגי עדיין מקבלת כל כך מעט, או שלראשונה היא מבינה, כמו דון, שכל הכסף בעולם לא עושה אותך מאושר כמו מילת אישור ממישהו חשוב.

    2) בטי, בהזיותיה רואה את הוריה.
    בפעם הראשונה והאחרונה בסדרה, ג'ניוארי ג'ונס במשחק מושלם. בטי שואלת את אביה אם הוא מתגעגע אליה, לא באופן קורע לב, אלא באופן אגבי. הילדה של אבא לא מקבלת מאביה מה שהיא רוצה, והוא הלך ומת לו באופן כה אנוכי. בצד השני של החדר אימה הנוראית, לראשונה כפי שבטי הכירה אותה ולא כפי שבטי זוכרת אותה, מבקשת ממנה לסגור את הפה, נוזפת בה.

    1) לשבריר שניה, סאלי מנגבת דם על פניה, כמו צבעי קרב על לוחמת צעירה. המוות של סבא ג'ין שינה אותה, וזה הרגע שבו סאלי הופכת לנערה, שניה לפני שגם אמה תשתנה ללא היכר.

    ועוד נקודה: לא אהבתי את הפרק כי הוא היה כל כך ברור וIn your face.
    Every job has it's ups and downs, אומר לפיט נער המעלית. נו באמת.. גם הבדלי המעמדות זועקים הפרק: השחורים והלבנים, נשים וגברים (בבית החולים בטי עושה את כל העבודה ולא מקבלת על כך שום תמורה, רק עוד עבודה, ובמשרד פגי עושה כמו כל גבר ומקבלת פחות, חרף החוק), creative ו-account, המורה והאם, הורים וילדים וכו' וכו'. אני אוהבת את מד מן שלי מרומזת קצת יותר.

  • הפרק הזה באמת שונה מרוב הפרקים המד-מניים. מד מן אינה משתמשת בחלומות או בהזיות (כמעט) כדי לקדם את מה שברצונה להגיד לנו. מצד שני בפרק הזה היא דווקא עושה כהלכה מה שסידרה תקופתית אמורה לעשות – לשקף נאמנה את המציאות, ויש מזה כל כך הרבה עם כל תהליך הלידה, הביקורים, האבות שמושארים בחוץ (ומה שהיה מעניין עוד יותר לגגגלות שהרד לייבל נשאר היום בדיוק כמו שהיה אז…) לדעתי יש בשיחה של סאלי עם אביה יותר ממה שנאמר (למרות שהיא מדברת על אפרוחים בהקשר של אחיה האפרוח…) הייתי גם רוצה להבין את הקטע הבלתי פתור שיש למד מן עם מסדרונות, וגם הסצינה האחרונה כשבטי יוצאת מתוך החושך אל האור בו שוכב התינוק ובכה, היא ממש לא מה שהיא מרמזת. התינוק לא ממש עתיד להסב לה אושר מיוחד…

  • מירב

    באיחור ניכר וכולי-
    אהבתי מאוד את הסצנה במעלית של פיט והוליס המפעיל השחור, כשהוא מנסה לברר למה הוא קנה את הטלוויזיה שלו- סצנה מקבילה לחלוטין לסצנה הפותחת של הסדרה כולה, עם דון במסעדה והלאקי סטרייק, מנסה לברר אצל המלצר למה הוא בחר לעשן דווקא את הסיגריות האלו.
    לא בטוחה מה זה אומר (שפיט נהיה דון? אין סיכוי) אבל זה מאוד מצא חן בעיניי.

  • עוז

    פשוט נפלא

  • Dorothy Gale

    פרק מצויין וממש לא in your face לדעתי. רק היום בצפייה חוזרת שמתי לב לקטע היפהפה שמתנגן ברקע כשבטי חולמת בביה"ח. "אני הולך למות מכל-כך הרבה אהבה" של אלברטו איגלסיאס. (חפשו
    Me Voy A Morir De Tanto Amor). מעבר לזה שסצנות החלום בוימו כך שיזכירו את "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי. מה שמוסיף עוד רובד לעניין.

© עידו ישעיהו