Tag Archives: The Blacklist

על פניו, יש הרבה קווי דמיון בין "בני ערובה" (Hostages) לבין "הרשימה השחורה" (The Blacklist), שהעלו CBS ו-NBC, בהתאמה, זו מול זו, בליל שני האחרון. שתיהן דרמות מתח ואקשן עם נגיעות של ריגול וקונספירציה, בשתיהן מככב ה-FBI, שתיהן מתרחשות בוושינגטון, ושתיהן מתהדרות בכוכבים לשעבר של "הפרקליטים".

אה כן, ושתיהן, איך לומר את זה בעדינות, נוסחתיות להחריד.

"בני ערובה" מתמקדת במנתחת וושינגטונית בכירה עם משפחת מעמד גבוה טיפוסית-על-פי-הוליווד (בעל איש עסקים עסוק, בת בכורה מתבגרת מרדנית ובן צעיר מתבגר נאיבי), שנבחרת לבצע ניתוח פשוט בנשיא ארה"ב (שהוא, כמובן, מכסיף צדעיים אך חתיך, חכם ואלגנטי להפליא, ג'ון סלאטרי-סטייל). ערב לפני הניתוח משתלטים על ביתה חבורה של ארבעה חוטפים, לוקחים את כל בני המשפחה כבני ערובה ומאיימים עליה שיפגעו ביקיריה אם לא תהרוג את הנשיא במהלך הניתוח. הטוויסט הוא שהחוטפים כולם אמריקנים טובים ופטריוטיים-לכאורה, ובראשם סוכן FBI מהולל ומצטיין, המתמחה בפתרון סיטואציות של בני ערובה.

ב"הרשימה השחורה", מרגל אמריקני שסרח לפני שנים והצליח אפילו להשתחל לרשימת עשרת המבוקשים של ה-FBI, מסגיר את עצמו לידי הסוכנים הפדרליים ומציע את שירותיו באיתורם ובתפיסתם של מבוקשים נוספים, בעיקר כאלה שמתחרים איתו על יוקרה וכוח ב"עולם התחתון של הריגול". כל זה היה יכול להיות ממש נחמד מצדו, אלמלא התנאי שלו לניהול המו"מ: הוא מוכן לדבר רק עם סוכנת צעירה שרק עכשיו נכנסה לתפקידה החדש בוושינגטון, מסיבות שנראות קפריזיות בתחילה אך בסוף הפרק מתחילות מעט להתבהר. הסוכנת הצעירה היא, כמובן, חמודה, שווה, נשואה לבחור חמוד ושווה ועומדת להתחיל בתהליך של אימוץ כדי להקים סוף סוף משפחה לתפארת הדוד סם.

ההבדל המרכזי בין שתי הסדרות הוא, שבעוד ש"בני ערובה" קיבלה את דילן מקדרמוט העצי, את טוני קולט המעצבנת ואת טייט דונובן הנודניק, ב"הרשימה השחורה" הלכו על ג'יימס ספיידר. גם מי שנמאס לו מהשטיק השובבי-פסיכופטי בגרוש של ספיידר לא יהסס להודות ששלושת כוכבי "בני ערובה" לא מגרדים את כמות הכריזמה שהוא התברך בה לבדו.

למעשה, אף על פי שקו העלילה הכללי של "הרשימה השחורה" מעניין פחות מזה של "בני ערובה" (וגם מתאפיין, ככל הנראה, בנוסחה המיושנת והמופרכת של קלוז'ר כמעט-מושלם בסוף כל פרק), אפשר לומר שדווקא נוכחותו של ספיידר עושה חשק לצפות בפרק הבא. "בני ערובה", לעומת זאת, השאירה יותר סימני שאלה מסקרנים בסוף הפיילוט, אבל התסריט השבלוני, הדיאלוגים שלא פוסחים על שום קלישאה אפשרית, והמשחק המחריד של כל המעורבים בה (והאמת, גם הרייטינג הדל שזכתה בו בסוף הערב) הביאו אותי לזרוק אותה אל פח האשפה של ההיסטוריה הטלוויזיונית ולהתמקד בדברים מעניינים יותר, שיש להם קצת יותר פוטנציאל.

הסיפור המעניין, כמובן, מאחורי "בני ערובה", הוא שהיא נכתבה על ידי יוצר ישראלי וגרסתה המקומית אף תעלה בערוץ 10 במהלך החודש הבא. תוך כדי הצפייה בפיילוט האמריקני אמרתי לזוגתי שתחיה ושותפתי לספה שיהיה לי הרבה יותר מעניין לצפות בסדרה הזאת כשהיא תעסוק בכאן ועכשיו שלנו, אבל אחרי שראיתי את הפיילוט לגירסה המקומית, עם איילת זורר ויאיר לוטן המאוסים, כנראה שאוותר גם עליה.

הרגע המסעיר באמת בפרק הפתיחה של "בני ערובה", לפחות עבור הצופה הישראלי, הגיע דווקא די בהתחלה. טייט דונובן, שבשעות הפנאי הוא גם מאמן נבחרת הלאקרוס של בית הספר, נכנס לחדר ההלבשה לאחר האימון, מרים שקית של מזומנים ושואל: "מצאתי את זה בחדר ההלבשה שלכם. למי זה שייך?" אם לא מדובר במחווה מרגשת של אלון ארניה, היוצר הישראלי, לרגע המונומנטלי הזה מתוך "זהו-זה" (קפצו לדקה 26), אני קונדום.

***
שימו לב: מערכת התגובות חזרה להיות Disqus כמו בעבר, ומאפשרת המון פיצ'רים מצוינים למעקב אחרי התגובות ולכתיבה נוחה שלהן. עם זאת, עדיין יש שני באגים מציקים:
1) כדי להגיב לתגובה יש ללחוץ על כפתור "צטט". כן, המילה Reply תורגמה משום מה ל"צטט" ולא ל"הגב". משתמשים ישראלים כבר ביקשו תיקון לפני מספר שבועות, אבל עד כה לא קרה כלום.
2) כאשר מתחילים משפט במילה באנגלית, כמו נניח "LOL", הסדר של העברית והאנגלית בכל התגובה משתבש. לכן התחילו במילה בעברית ורק אז תמשיכו כרצונכם, כמו למשל, "אוי, LOL" או סתם "לול" (אבל עדיף לא "חחחחחחחחחח").