אני אוהב טלוויזיה הרבה יותר מסרטים. אני לא מבין למה אנשים מתרגשים מהעלילות ומתחברים לדמויות תוך שלוש שעות מקסימום, לא ברור לי למה אני אמור להרגיש קתרזיס על דמות שהכרתי רק עכשיו. אני מעדיף סדרות או ספרים, אני מעדיף תהליך ארוך ומתון, אני רוצה ללמוד להכיר את הדמות כמו חבר חדש, אני רוצה שיהיה לי אכפת ממנו. האהבה הזאת התחילה עם סדרות פשוטות כמו "אבודים" או "נמלטים", אבל די מהר התקדמה ל"הסופרנוס", "שובר שורות", "אימפריית הטיילת" ו"הסמויה".
כבר שנים שמתנהל ברשת ובארוחות שישי הוויכוח האלמותי: “איזו סדרת טלוויזיה היא הטובה ביותר?". לאחרונה הוא התעורר אחרי שאנטרטיינמנט וויקלי דירגו את "הסדרות הטובות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה". הוויכוח מיותר, לא כי אנחנו חבורה של פרדות שלא משנה מה, אנחנו לא נשנה דעה. אלא כי העימות לא נכון. אנשים למעשה מנסים להשוות בין תנין לדרקון. בואו ניקח את הדוגמה הקלאסית, "הסופרנוס" מול "הסמויה", לכאורה שתי סדרות דומות: שתי יצירות מופת מז'אנר הדרמה שעוסקות גם בפשע, שתי סדרות שנוקטות בגישת הסיפור העונתי במקום האפיסודי, שתי סדרות מתור הזהב של HBO וכיו"ב. אבל הבעיה שזו נקודת מוצא מוטעית – בעוד שב"הסמויה" יש במספר ענק של דמויות והיא יותר מתעסקת בהצגת מצב חברתי קיים, "הסופרנוס" מציגה בעיקר את טוני סופרנו, נבכי נפשו ומצבו הפסיכולוגי.
אם כבר להשוות, אולי עדיף לעשות זאת בין "הסמויה" ל"הפמליה" או בין "הסופרנוס" לאנימה "נאון ג'נסיס אנוואגליון"? על פניו ההקבלה אולי נראית מוזרה בהרבה מאשר "הסופרנוס" ו"הסמויה" – סדרה אחת עוסקת במאפיונרים והאחרת בילדים הנמצאים בתוך רובוטים ונלחמים במלאכים, אחת דרמה מורכבת והאחרת היא מדע בדיוני מובהק. אבל כאן צריך לעצור ולשאול, מה מאפיין ז'אנרים? מדע בדיוני אינו רק רובוטים ועתיד, הרי היה יותר מכך בסרט "בלייד ראנר". פנטזיה אינה רק אבירים ודרקונים, "משחקי הכס" לימדו אותנו אחרת. קומדיה היא לא רק צחוקים ובדיחות, היו פרקים של "הסמויה" שבהם צחקתי יותר מאשר בפרקים של "איך פגשתי את אמא". וכמובן לא חסרות דוגמאות נוספות.
כיום בטלוויזיה, בסרטים, במשחקי המחשב, בספרים, בקומיקס ובמקומות רבים נוספים, יש שילוב בין ז'אנרים. מעין התנגשות בלתי נמנעת הנובעת מהפוסט-מודרניזם ומהעובדה שבערך הכל כבר נעשה קודם לכן. זו הסיבה שבעייתי להמשיך להשתמש בשיטות החלוקה הישנה לז'אנרים. כשאני רוצה להמליץ לאנשים על "משחקי הכס" בגלל הביקורתיות שבה והעלילה המרתקת, אבל היא נשללת די מהר בגלל "שיש בה דרקונים", איך אפשר להסביר שהדרקונים בה מהווים פרט משני?
צריך להתחיל להסתכל על ז'אנרים כחוויה שאותה הצופה עובר ולא כתמונה חיצונית. "הסמויה" משקפת את התקופה שבה אנחנו חיים, היא מראה את החיים הקשים והזנוחים בשוליים הקשים בעולם הקפיטליסטי בראשית המאה ה-21. בעוד "הפמליה" מציבה מראה בפני הנהנתנות והזוהר ההוליוודיים. שתיהן בוחנות את אותה מדינה רק במקומות שונים, מעין החלום האמריקני ושברו. שתיהן יוכלו לאפשר לאנשים בעוד מאה שנה להבין כיצד חיו פעם בארה"ב. חוויה אחרת היא נפש האדם והתפתחות פסיכולוגית, כאן נחקור את נפשו של טוני סופרנו, את העבר שלו, איך זה משפיע עליו בהווה וכיצד הוא מגיב לדברים. אותו הדבר נעשה עם דון דרייפר מ"מד מן" או שינג'י איקארי מ"אנוואגליון".
אנחנו עוברים חוויות פנימיות או הארות מסוימות בזמן שאנחנו צופים בסדרות כאלו ואחרות, ובעקבות זאת ממליצים על הסדרות הללו גם למכרים שייהנו מאותה חוויה ויתרגשו ממנה, אבל הז'אנר יכול להוות גורם מפריע שמביא לשלילה מיותרת. מצד שני אם היינו יודעים שסדרה מסוימות מקוטלגת בגלל החוויה שהיא מעבירה לנו, פסיכולוגית, הרפתקנית, לאמשנה, היא יכולה לעזור לנו יותר בסינון אילו סדרות לבחור ואילו לא, כי אנחנו יודעים ממה אנחנו נהנים יותר. במילים אחרות: כדאי לא לשפוט ספר לפי הכריכה.