כששאלתי את יאדו איך זה שאף אחד לא כתב עדיין כלום על "בית הקלפים", הוא אמר שלו אישית ממש לא דחוף לראות עוד דרמה פוליטית עכשיו (איזה שיר עברי הסתתר בקטע שלפניכם?). האמת – הוא קצת צודק. הפוליטיקה האמריקנית מתקיפה אותנו מכל הכיוונים בשנה-שנתיים האחרונות, אם כעלילת משנה ב"האישה הטובה" וב"ההריגה", אם בסרטי טלויזיה ("חוקי המשחק") ואם בסיטקומים טובים יותר ("ויפ" הנפלאה) ופחות ("1600 פן" האיומה). וכמובן, במלכה-האם של הסדרות הפוליטיות של זמננו – "בוס".
גם מי שלא השתגע על "בוס" (אותי אישית העונה השניה שלה די עצבנה, אבל איכשהו שרדתי עד הסוף) יודה ודאי שאיכשהו, נראה שכל סדרה פוליטית רצינית שתבוא אחריה תיראה קצת מיותרת. בחזקת שם-היינו-וכך-עשינו. אבל במפתיע, "בית הקלפים", שהופקה על ידי דיוויד פינצ'ר, ושכל 13 פרקי העונה הראשונה שלה עלו בשבוע שעבר ב'נטפליקס', מצליחה לייצר משהו חדש. יהיה קצת מוגזם להגיד שיש בה חידוש תוכני גדול, כזה שיצדיק את (או לפחות ייַשר קו עם) החידוש הגדול שבדרך ההפצה שלה, כי בכל זאת מדובר בדרמה די נוסחתית ביחס לז'אנר, ויתרה מכך, ברימייק לסדרה בריטית בת יותר מ-20 שנה (מי מבינינו שגדל על ערוץ 1 בתחילת שנות ה-90 יזכור ודאי את פניו השובבות של איאן ריצ'רדסון בתפקיד הראשי). אבל היא לגמרי עושה את העבודה.
בקצרה (אבל ממש בקצרה): קווין ספייסי הוא חבר קונגרס בכיר המקורב מאוד לנשיא החדש, ואף סייע רבות לבחירתו, ולכן הוא מצפה לקבל דיבידנד פוליטי בדמות מינוי לתפקיד מזכיר המדינה. Continue reading