לרוב הישראלים או.ג'יי סימפסון היה עד לא מזמן מונח אמורפי לא ברור – הוא היה שחקן פוטבול, ואז היה משפט והוא אשם? או שלא? בכל מקרה האמריקאים היו מאוד נרגשים מהעניין. בניגוד למשפט של מייקל ג'קסון או מעקב אחרי מעללי בריטני, משהו בסיפור של או.ג'יי סימפסון עניין בעיקר אמריקאים. אבל השנה שתי סדרות ניסו לשכנע אותנו שמדובר בסיפור מרתק ששווה שנקשיב לו עד הסוף. הראשונה הייתה הסדרה של ראיין מרפי (שעוד לא הספקתי לראות) שזכתה באמי ובשלל פרסים נוספים. והשנייה היא נכון לעכשיו מועמד מוביל לאוסקר (למרות שבשום פנים ואופן לא מדובר בסרט, אבל מילא).
בשביל להבין סיפור צריך לספר אותו מהתחלה, ו"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" (שמתחילה היום בערוץ 8) מספרת אותו ממש מההתחלה: לפני שאו.ג'יי נהיה סלבריטאי או שחקן או כל דבר אחר הוא היה בסך הכל שחקן פוטבול. לקהל הדיוטי כמוני שבא לשמוע על מקרה הרצח ולהבין מה קורה, זאת בחירה מתסכלת אבל לפחות ברורה. אבל אז, אחרי רבע שעה של "או.ג'יי סימפסון ממש טוב בפוטבול", לפתע הסדרה מתחילה לדבר על אלימות השוטרים בשנות ה-60. בשלב זה אתה מתחיל לאבד אמון בסדרה ובכיוון הכללי שלה: מה את רוצה ולאן את הולכת, גברת סדרה? אבל אם אתה נשאר, אתה רואה שהיא דווקא כן יודעת מה היא עושה, גם אם היא עושה את זה בצורה מעט מרושלת וחוזרת על עצמה.
כי "תוצרת אמריקה" לא מגוללת רק את סיפורו של או.ג'יי כוכב הפוטבול שנהיה רוצח, אלא גם או.ג'יי והקהילה השחורה. ואם הסיפור הראשון הוא בעיקרו כתבת רכילות צהובה, השני הוא סיפור יותר מורכב ומעניין. ולכן, כמובן, הסדרה בוחר להתמקד בעיקר בסיפור הראשון.
אולי הסיבה לכך היא שבתחילת הסיפור אין באמת קשר בין או.ג'יי לבין הקהילה השחורה. בשלוש השעות הראשונות חוזרת עוד פעם ועוד פעם האמירה שאו.ג'יי סימפסון הוא לא שחור – הוא או.ג'יי. זו אמירה מעניינת, אבל כזאת שלא ממש מצליחה לפצח את דמותו. גם כשבמהלך שלוש השעות מתחילות לעלות מקרי האלימות שלו נגד אשתו, התחושה היא שהסדרה מאוד שטחית ומנסה לפצות על כך ברפטטיביות: הוא מאוד מקסים, אבל גם מרביץ לאשתו. הסתירה הזאת לא עד כדי כך מדהימה כמו שהסדרה מציגה אותה, ולכן שלוש השעות הראשונות נראות בעיקר כמו חימום גדול לדבר האמיתי: השוטרים מרביצים לשחורים, או.ג'יי לא שחור, או.ג'יי הוא מקסים-אבל-מרביץ-לאשתו, כולם אוהבים את או.ג'יי והוא עושה מלא כסף. ואז שוב ושוב ושוב עד שטוב, לא להיות מניאק, אבל מישהו מוכן להירצח כבר?
ואז מתחיל האקשן. ואני מודה שמהסלון שבביתי עשרים ומשהו שנה אחרי המעשה, אני מבין לחלוטין למה אמריקה געשה אחרי המקרה הזה. מרדף מכוניות! איומי התאבדות! צוות עורכי הדין הכי נכלולי אי פעם! הסדרה יכול להיות בנויה רק מדיווחי החדשות של אותה התקופה ועדיין להיות שווה צפייה. למזלה, היא מצליחה לראיין את האנשים שהיו שם ולהשיג מהם פרשנות למקרה. לא את כולם, כמובן אבל יש הנאה מסוימת בלראות את אנשי המפתח מנתחים את האירוע שנים אחורה. מרשה קלארק וקלארק אי. דאגלס מתבלטים במיוחד כמרואיינים ששופכים צבע ואור על המשפט ועל ההתנהגות שלהם, ובכלל עושים רושם של אנשים שפשוט כיף לשמוע.
ואז נגמר האקשן. ואתה חוזר לא לקרקס המשפטי אלא להתפרקות חייו של או.ג'יי – אדם שבשלב זה של הסדרה איבדת כל הערכה או אמפתיה כלפיו, ואתה כבר קצת מקווה שתסתיים כי הוא לא נוכחות שכיף ללוות, אפילו אם זה לקראת סוף מר. כל זה מתמשך עד משפט סיום כמעט מעצבן, שמראה כאילו הסדרה בצד של אותו רוצח.
כשיעור תולדות המשפט על או.ג'יי, "תוצרת אמריקה" עובדת. אפשר לטעמי לדלג ישר לחלק השלישי שבו מתחיל העניין, אבל יש טעם מסוים גם בפתיחה הארוכה, והיא ערוכה בצורה שמצליחה לשמור על עניין גם אם אין לה משהו מרתק להגיד רוב הזמן.