Author Archives: איימס

"מד מן" עונה 3 פרק 13, סיום העונה השלישית

סטרלינג קופר דרייפר פרייס.

זהו הפרק השני האהוב עלי בסדרה, וכנראה הפרק שראיתי הכי הרבה פעמים. אני אוהבת את פרקי הפלאשבקים של מד מן. הם מתוזמנים בדיוק במידה הנכונה, משאירים לדמיון כמו שהם מלמדים, והפרק הם לא דוחפים שום דבר במורד הגרון, אלא נותנים חומר למחשבה באשר למניעיו האמיתיים של דון/דיק. הפרק הזה, בעיניי, בנוי בצורה מדהימה. דון מתחיל מהתותחים הכבדים ולאט לאט בונה לעצמו את החברה שהוא רוצה, תוך הסתמכות על מערכות יחסים יקרות ערך שנבנו לאט ובזהירות לאורך הסדרה. הפרק הזה הוא קצירת הפירות של כל שלוש העונות שקדמו לו, וככזה הוא מסכם בצורה מושלמת את הסדרה עד כה.

ראשית, המסך יורד על בטי ודון. בטי מוכיחה שהיא אם טובה, רוצה את הונו של דון לעצמה, כדי שתוכל לדאוג לילדים אם גם פרנסיס יאכזב (אתם מכירים את דמויות הסבתות בסיטקומים משנות ה-90? אלו עם המון שמות משפחה והמון בעלים לשעבר? אני חושבת שבטי תהיה כזו, בסופו של דבר. יופיה וחמישה בעלים מאחוריה, אבל עדיין עם נחישות וכוח). שוב אני מבינה כמה בטי הייתה יכולה להיות אחרת, בידיה של שחקנית אחרת (אם אפשר להחליף את בובי פעמיים, אולי יחליפו את בטי אחת ולתמיד? כל סצינה של ג'ונס עם ג'ון האם גורמת לה להחוויר לעומתו), ועצוב לי שהיא נתפסת אחרת, בגלל שזה לא מה שאתה אומר, אלא איך.

ובינתיים במשרד, אחד אחרי השני, "סגור את הדלת ושב". הם מסבנים ומשמנים אותם אחד אחרי השני. דון לקופר, דון וקופר לרוג'ר, שלושתם לליין, צוברים כוח כמו כדור שלג שכבר לא יעצור. פגי: דון קורא לה אחרי פיט, אבל רק כי הוא מניח שהיא מגיעה. מאז תחילת הסדרה, דון ופגי מנהלים שיחות שהן תמונות מראה האחת של השנייה. באחת הוא אומר לה שהיא לא עושה שום דבר, ובשנייה הוא מבקש ממנה ללכת אחריו באש ובמים. באחת הוא אומר לה שהוא זקוק לה, ובשנייה הוא מנמיך אותה שוב. והיום לראשונה פגי אומרת לו שהיא לא תמיד תהיה שם, שיש לה הצעות אחרות. השיחה השנייה ביניהם היא הפעם הראשונה שדון מוכן להגיד לפגי שהיא בעלת ערך, בעולם, בחייו, בעסק. הוא לא אומר לפגי מה שהיא רוצה לשמוע, הוא אומר לה את האמת, וזה כל מה שפגי, שגם בחינם הייתה עוברת אחריו, צריכה לשמוע (אבל עדיין, ההבדל מפיט גדול, אני בטוחה שהיא לא חשבה לבקש להיות שותפה).

פיט: הילד הקטן שלא היה שם אילולא אשתו הנהדרת, הדבר היחיד שגורם לו להתבגר. מצחיק לראות אותו בפגישה הזו עם חלוק אמבטיה, כמו ילדון חולה. ומעניין לראות את פיט אחרי השיחה הראשונה עם פגי – פיט דורש לשמוע את המחמאות מדון, ודון נותן אותן ברצון, בעוד שהוא כלל לא מוכן לבקש מפגי, שלא לדבר על להתמקח. הם זקוקים לפיט, אבל לא פחות משהם זקוקים לפגי, ואני יכולה לנחש למה הם לוקחים אותה כמובן מאליו (רמז: זו החצאית). וג'ואן שלא הייתה צריכה להגיד כלום, לראות אותה פוסעת אל תוך המשרד היה מספיק בשביל הקתרזיס. אני חושבת שבסיכומו של דבר, היא השחקנית האהובה עלי בסדרה הזו. ולעת עתה, הכל שונה. ג'ואן היא האדם הכי חשוב במשרד כי היא היחידה שיודעת איפה הכל נמצא (הרי היא תמיד הייתה האדם החשוב במשרד), בפגי אין זכר למזכירה ("פגי, תכיני לי כוס קפה"? "לא"), ליין כבר לא מנגן לפי חליל של אדם אחר ("חג מולד שמח!"), ופיט כבר לא ילד קטן. התחלה חדשה, שבצלה הם רק תוהים מתי יחזרו למקום שבו היו קודם, אבל בינתיים העתיד יכול להיות מה שהם יעשו ממנו (מאוד אופטימי ויוצא דופן בשביל "מד מן").

הדיון הראשון שלנו על הפרק בפורום טלוויזיה באג'נדה

הדיון השני שלנו על הפרק בפורום טלוויזיה באג'נדה

"מד מן" עונה 3 פרק 12

"what is going on!?" – בטי.

זהו הפרק השלישי האהוב עלי בסדרה. כשהוא שודר הוא היה האהוב עלי (השניים האחרים שודרו אחריו). כזה פרק שובר שגרה, שהתאהבתי בו מיד. הפרק מחולק לשניים, בבירור. "לפני", כשעוד אפשר להתעסק בקטנות, כמו מורת רוחה של מרגרט מנוכחותה של ג'יין בחתונתה, הורדה בדרגה בעבודה וכו', ו"אחרי", שאז ממשיכים להתעסק באותן הקטנות, שמקבלות משמעות חדשה, בצל הטרגדיה.

הפרק נפתח בשלילת הקידום של פיט, ביחד עם אחד הציטוטים החביבים עלי: "בעוד שלך יש כשרון לגרום ללקוחותיך להרגיש שצרכיהם נענים, לקוסגרוב יש את היכולת לגרום ללקוחותיו להרגיש שאין להם צרכים כלל". עד היום תמיד היה ניכר שפיט לא נעים, יש תחושה לא נוחה כשהוא על המסך, שום דבר בו לא מעיד על כנות, טוב לב או קלילות, והנה ליין מנסח את זה במילים מדוייקות, בדיוק ההבדל בין להיות עובד טוב, ובין להיות natural במה שאתה עושה. כמו ההבדל בין פגי ופיט, שכל הזמן הרגיש שהוא היה צריך להיות במקומה.

אחר כך, מרגרט והחתונה. "just because she went to India, doesn't mean she's not an idiot". אני אוהבת את האינטראקציה בין רוג'ר ומונה. יש ביניהם משהו שמזכיר, יותר מהכל, שותפות עסקית, אבל עם הרבה חיבה וכבוד. בניגוד אליה מערכת היחסים עם ג'יין, הילדונת המטופשת בולטת באינפנטיליות שלה. ג'יין חושבת שמעמדה כאישתו של רוג'ר גובר על מעמדה של בתו הקטנה, מוכיחה שהיא לא מבינה כלום. אני די בטוחה שמערכת היחסים של ג'יין עם אביה זהה למערכת היחסים של רוג'ר ומרגרט, וגם למערכת היחסים בין רוג'ר וג'יין. למרות יופיה הרב של ג'יין, קשה לי להבין למה להחליף את ג'ואן, אבל גם את מונה, בג'יין.

ואז, באמצע הפרק רצף תמונות מאוד לא אופייני למד מן, שקופץ בין הדמויות, לסמן את מקומן כשקנדי נרצח, כנראה האירוע האיקוני ביותר בתרבות האמריקאית עד ל-9/11. הזמן עוצר לרגע, בפרק, ומיד אחר כך כאוס, כאילו כל המבוגרים הלכו, והילדים נשארו לבד בבית, לא יודעים מה לעשות: המזכירות עומדות בפיות פעורים במשרד של הארי, הטלפונים מצלצלים ואף אחד לא עונה, בטי וקרלה יושבות ובוכות יחד, קרלה מדליקה סיגריה, וכמובן בתו של רוג'ר שיושבת על הרצפה ומתייפחת בשמלת החתונה שלה. כל אחד מהם, כולל הילדים, יזכרו לכל חייהם את הרגעים האלו בהם הזמן עצר לשניה, ואז חזר במהירות כפולה, ונראה שכולם מודעים לזה מלבד דון, שמנסה לתקן את מה שאי אפשר, לעצב את הזכרונות של ילדיו למשהו פחות חמור בזמן שהם מתרחשים. הנסיון הזה לתקן את מה שאי אפשר חוזר בהמשך, כשבטי מבקשת מדון שיפסיק לנסות, כי לא נשאר ביניהם כלום.

האירוע מאחד בין כולם. כולם חווים אותו באותה הצורה, אירוע שכולם שווים בעיניו (הם, כמובן, לא חושבים כך. פיט חושב שהארי חושב רק על העסק, וכך גם רוג'ר, שבעצם שמח, וגורם גם לטרודי לחוש כך). כולם מלבד דון, שנדמה בעולם אחר מכולם. לא מבין מה קרה, לא מבין שבטי עוזבת אותו, עומד מנגד ומסתכל על חייו. בגלל זה כשרוג'ר נדחף אל עבר ג'ואן (השיחות ביניהם תמיד כל כך קצרות, כל כך נפלאות) ופיט נדחף קרוב יותר אל אשתו, בטי נמשכת הרחק מדון, אל הנרי, משלימה את המעבר לחיים האחרים שהיא חושבת שהיא רוצה.

היחידים שנשארים בסופו של יום מחוץ לחיקה של משפחה הם דון ופגי, שמספרת ש"אמי בכתה והתפללה חזק כל כך, שלא היה מקום בשביל אף אחד אחר להרגיש משהו" (אמירה, שכמו אמירות דומות, מלמדת יותר על פגי מאשר על אמה).

הדיון הראשון שלנו על הפרק באג'נדה
הדיון השני שלנו על הפרק באג'נדה

מד מן עונה 3 פרק 11

"אני תמיד אוהב את מיני מאוס"
(סאלי)

כל הפרק מטפל בטענה הזו: אנחנו אוהבים דברים, חושבים שזה יימשך לכל החיים, וכזה נגמר לא מצליחים להבין איך התחלנו לאהוב אותם בכלל. כשגרג אומר לג'ואן "את לא יודעת מה זה לרצות משהו כל חייך… ולא לקבל אותו", זה מכעיס ומכאיב ומעצבן. איזה אידיוט. ג'ואן בטח שלא רצתה את האנס המתעלל הזה בתור בעל, אבל זה מה יש. מישהו שהיא אהבה פעם וחשבה שיכול לפתור את הבעיות שלה, והיום היא לא מבינה מה ראתה בו, ילד מטופש (היא, לעומת זאת, נותרה מלכה, עם האגרטל בראש שלו). מה שהיא כן אהבה ותמיד תאהב זו העבודה שלה, שכבר פעם ויתרה עליה בשבילו, ונראה שתצטרך לוותר עליה לפני שבכלל התחילה, שוב.

כשרוג'ר אומר לאהובתו הישנה ש"הבחורה הזו אחרת", זה רק תירוץ. זה לא שהוא נאמן, אנחנו רואים את זה בשיחה שלו עם ג'ואן, שמלאה פלרטוטים וחיוכים, אבל איתה אין לו את זה מלכתחילה. אין מתח מיני מצדו, אין עניין, אין כאב, רק רמז של טעם ההחמצה. וכשהוא אומר לה שהיא לא היתה אהבת חייו, אני לא בטוחה מי כן, מונה, ג'יין או ג'ואן (למעשה, נדמה לי שהוא מתחרט על ג'יין. היא יפהפיה, אבל בכל פעם שראינו אותה, ראינו עוד ילדה שהוא צריך לטפל בה. מונה וג'ואן מעולם לא היו ילדות. בערך ההפך מדון והעדפותיו לנשים, והעדפותיו למאהבות).

נוכחותו של רוג'ר וסיפור האהבה המוחמץ שלו מאיר לי באור חדש גם את סיפורם של דון וסוזן, ועל כך שהיא מנסה להיות דמוית ג'יין. מקסימה ומבינה ונהדרת, וכל מה שגבר יכול לרצות, כדי לקבל טבעת. היא אומרת שלא, אבל היא כן רוצה עתיד. ולמרות שנראה אחרת, דון לא רוצה עתיד איתה. יש סיבה שהוא נשאר עם בחורות מסוגה כמה חודשים ואז עוזב, להרפתקה הבאה. וכמובן, דון וקופסת השקרים. "זה שקר כל כך גדול", אומרת בטי לעורך הדין של המשפחה אחרי ששמרה את הגילוי וחיכתה וחשבה. ההשתהות הזו נתנה לה את היכולת להיות קרה ומחושבת בשיחה ביניהם, אבל גם עולמה קרס מסביבה, זה ברור. היא כבר ידעה שהוא בוגד בה. היא ידעה שהוא נעלם מהבית בלילות ומבלה אותם עם נשים אחרות. היא לא ידעה שהיו לו ויש לו חיים שלמים מחוץ למשפחה שלהם. היא כבר ידעה שהוא היה עני, זה מעולם לא הפריע לה. זה תמיד היה אמון, עם שניהם, וגם הפעם.

היא שואלת אותו אם ראה את אנה בקליפורניה. היא הרי יודעת שהוא בגד בה עם נשים אחרות בקליפורניה, אבל אנה היא הקו האדום, משום שאנה היא העובדה שהוא שומר על חייו הקודמים, ועל מי שמכיר אותו טוב יותר ממנה. ואז אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה של דיק, ילד לא אהוב בלי שייכות לשום מקום, שלא מאמין שאיש אי פעם אהב אותו. השיחה שלו עם בטי היא הפעם הראשונה שאנחנו רואים את דיק, ולא את איש הפרסום (שלא כמו פגי, דיק לא היה פרסומאי מלידה. הוא נהפך לכזה, אבל לא היה מגיע לשם אילולא היה חייב), הוא נתפס ללא ההגנות שלו ואומר את האמת. אחרי נישואים שלמים של שקר (ובטי ידעה שמשקרים לה, גם אם הדחיקה זאת היטב), האמת הזו היא game changer לשניהם. וכשהוא מרגיש קרוב לבטי מאי פעם, חשוף ומדמם, היא מרגישה רחוקה ממנו יותר משאי פעם הרגישה, תהום נפערה ביניהם, שלא תסגר.

And through it all: המשחק של ג'ון האם הפרק היה מופתי.

הדיון שלנו על הפרק בפורום טלוויזיה באג'נדה

"מד מן" עונה 3 פרק 10

הדיון הראשון שלנו בפורום טלוויזיה באג'נדה

בצפייה הזו אני מגלה כמה אני מחבבת את בטי (קל יותר לראות מבעד למשחק הנוראי של ג'ניוארי ג'ונס ולראות את בטי דרייפר בלבד), ומתחזקת השנאה שלי לדון (החלאה, כפי שאני קוראת לו בחיבה). החלק החביב עלי בפרק היה ניתוק הטלפון בבית משפחת דרייפר, שלאחריו בטי ודון הולכים ובודקים בארונותיהם החשוכים, אם אחד השלדים הוא זה שהתקשר. דון לא חושד בבטי, ובטי לא חושבת לחשוד בדון, מה שמעיד על האשמה שהם חשים, ולא על כך שהם בוטחים זה בזו. התקשורת ביניהם כל כך מקולקלת, הם כל כך לא מסונכרנים, שאי אפשר שלא לרחם עליהם קצת. אבל בעוד שבטי עושה כל שביכולתה כדי להשאר, דון עושה כל שביכלתו כדי לקום ולעזוב.

במשרד, פגי סובלת שוב מקנאתם של עמיתיה, בגלל שהיא "ספונטנית, בחורה והחביבה עליו". העובדה שהיא לובשת חצאית מלבה את הכעס על שהיא מצליחה, אבל אני חייבת להודות שאין דבר מעצבן יותר ממישהו שנראה שאינו מתאמץ. כמובן שפגי עבדה הרבה יותר קשה מפול, דאגה לתעד את סיעור המוחות שלה עם עצמה, הלכה מוקדם וישנה היטב, והגיעה עם רעיונות וראש פתוח, בעוד שפול שתה את עצמו למוות, קישקש עם אכילס (אגב, לא מתתי על התפוח הלא-כל-כך-מטאפורי שנפל לו על הראש), ונרדם. בכל זאת, פגי משתדלת שלא לגנוב דברים ממש (היא לא מתיימרת אפילו למצוא את הציטוט היפהפה "הדיו החיוורת ביותר שווה יותר מהזכרון החד ביותר"), אבל היא לא יכולה שלא לתת לרעיונות לבעבע מתוכה. אהבתי גם את אחוות הפירסומאים שלהם, שיודעים מה זה לאבד רעיונות נפלאים (ואת זה שלפעמים, האמת פשוט נשמעת אחרת).