מבין לאהוב דברים ולהתעצבן על דברים, אני מעדיפה ליהנות מדברים. אני יודעת שזה לא נשמע ככה, כי אני מספרת על דברים שאני לא אוהבת ומדגישה למה, אבל באמת שאת רובם המכריע של הדברים שאני רואה אני אוהבת מאוד, ואם אני לא אוהבת משהו, אני פורשת מיד (תעיד "מד מן" האומללה, שעזבתי לשנה וחצי בגלל אי הבנה). אני מניחה שגם משתמע שאני חושבת שכל הייצוג הנשי בכל הסדרות בעולם לוקה בחסר, אבל יש כמה שמצליחות לעשות עבודה טובה. כמו "האנטומיה של גריי" (באמת!).
"Veep", בשבילי, היא אחת הקומדיות המענגות והמפתיעות של השנים האחרונות. היא מפתיעה משום שהיא, על הנייר, קומדיה פוליטית על גבול הסאטירית, אבל בפועל היא מציגה פוליטיקה אמינה, מושחזת, רב ממדית ומורכבת. היא מענגת מפני שהקאסט שלה מושלם, פשוט ככה, הכתיבה שלה מדויקת והיא מצחיקה לאללה. וכי היא מונהגת על ידי לא אחרת מאשר ג'וליה לואי דרייפוס, האישה הראשונה של הקומדיה האמריקאית. בעיניי לא היתה אישה מצחיקה יותר בסיטקום. היא הצליחה, והיא עושה את זה גם פה, להישאר אישה לוהטת ומגניבה, תוך הומור פיזי מדויק. אין הרבה נשים שהולכות עד הסוף ככה. המועמדות הטבעיות שלי לתפקיד האישה המגניבה בקומדיה לא בדיוק הצליחו – איימי פוהלר היא די א-מינית וטינה פיי שחקנית פחות טובה. אז לואי-דרייפוס היא עוף נדיר בטלוויזיה, והיא בדיוק הבנאדם לתפקיד הזה, שאגב, היה יכול להיות מגולם על ידי גבר ולספק קומדיה טובה לא פחות.
את דרייפוס מקיף קאסט מבריק, כולל אנה קלמסקי ("My Girl"!) בתור איימי חסרת הלב, וטוני הייל בתור גארי שכולו לב, במה שנדמה בעונה הראשונה כשחזור דמותו הנאיבית של באסטר בלות', אבל נפרד ממנה בראשית העונה השנייה ומתבלט כדמות מלאת רגש וקסם בסדרה של דמויות מנותקות רגשית. למעשה, הייל לבדו מציל את הסדרה ממיתוג של חוסר לב. ריד סקוט החתיך הוא הגרסה הגברית לאיימי. למעשה, הם כל כך קרובים זה לזה, שהם מהווים את הדוגמא הפמיניסטית המושלמת למוסר כפול, וכמובן טימות'י סימונס בתור ג'ונה הבלתי נסבל, שמגלם בלתי נסבלות בצורה כל כך משכנעת, שהוא נפלא ונהדר. הוא מגלם בו זמנית את הנבל ואת הקורבן, את הפאתטי ואת המעצבן. הוא לא עושה את זה בצורה שובת לב כמו סטיב קארל או איימי פוהלר, הוא בעיקר מעצבן, אבל הוא אדיר.
כל אלו חשובים, אבל בלי כתיבה חדה, מהודקת וחסרת פשרות, הסדרה לא היתה מה שהיא. כתיבה שמצליחה בה בעת לספק דמויות פאתטיות אך בעלות פריבילגיות, לספק הומור גבוה ונמוך בו זמנית, ולגעת בסוגיות החמות של הפוליטיקה האמריקאית בלי להיות מטיפנית (כמו "הבית הלבן") או טרחנית (כמו "חדר החדשות"). הפרקים בהם מתמודדים עם סוגיות של מבצעים ביטחוניים, הפלות וזכות האישה על גופה, וגם לובי ופוליטיקה פופוליסטית, הם הטובים בסדרה.
ולצד כל אלו, סלינה היא בכל זאת סגנית נשיא, ולא סגן. זה מצד אחד נוכח מאוד בסדרה: יש התייחסות למראה החיצוני של סלינה, למערכות היחסים שלה, והנשיות שלה קיימת בסדרה. מהצד השני היא היתה יכולה להיות מוחלפת בגבר – ואכן, "במסדרונות השלטון" ("The Thick of It") הבריטית הייתה בכיכובו של גבר – כמעט ללא פגיעה בסדרה. הבחירה בלואי-דרייפוס היא, אם כן, משום שלואי-דרייפוס היא האדם הנכון לתפקיד, והיא במקרה אישה. וזה מרענן ומקסים.
הסדרה מועמדת כרגע לכמה וכמה פרסי אמי, כולל שלושה פרסי משחק ופרס הסדרה הטובה ביותר, ולא בכדי. מדברים הרבה על הקומדיות המועמדות האחרות, אבל בעיני לא מדברים מספיק על "ויפ", הקומדיה האהובה עלי היום בטלוויזיה (טוב, לא טלוויזיה, HBO), כי עם כל הכבוד לרבות מהקומדיות האחרות בקטגוריה, "ויפ" היא קודם כל מצחיקה, ורק אחר כך כל השאר.
