ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 7
קלואי הדחיינית שוכבת על הספה וקוראת ספר במקום לארוז את הבית שלה. גם דניאל הולדן עשה אותו הדבר כאשר ישב 19 שנה בתא כלא: ניסה לדחות מחשבות על זמן ומשמעות, וקיווה ללמוד את מה שהוא חשב שאחרים לומדים בחוץ דרך ספרים. בעוד קלואי מדחיקה את הפחד מהשינוי העומד לעבור על חייה, זה דווקא דניאל שמנסה להשתחרר מהתקופה הארורה שלו, ומנסה לעזור לה לקום על הרגליים ולהקים ארגזים על גבי ארגזים. היא מתארת לו פנטזיה, חיים שהיא תוכל לחיות אם היא תישאר והוא יישאר שם יחד איתה, אבל הוא עוצר אותה באמצע ואומר לה שיש מציאות מסביב לפנטזיה ואסור לשכוח ממנה. אותה מציאות משלמת לו 300 דולר בחודש, נותנת לו הזדמנות שנייה ללמוד על החיים בחוץ מבחוץ, ויותר מכל היא מלמדת אותו שעם פנטזיות אי אפשר ללכת למכולת, לא לגדל ילד, ובטח לא לשרוד את החיים האלה.
כשהולדן אמר את המשפט הזה, שהמציאות מחייבת אותה לארוז ולחזור לחיק משפחתה, נפל האסימון הכי גדול שלי לגבי "התיקון" בכללותה והבעיה שהתעמקה אצלי לאחר העונה הראשונה והמופתית. הסדרה התחילה עם דניאל הולדן, חוט תלוי אשר התנדנד בין מוסדות שלא יצא לו להכיר, והחליט להיקשר ולהתלפף דווקא מסביב לחוטים תלויים אחרים שהחליטו לחיות מחוץ לקו הישר. בנאום שנשא הולדן לפני הקהל הרחב שבא לראות את האסיר יוצא מהכלא אחרי 19 שנה, הוא אמר שהוא התרגל לסוג אחד של חיים, ועכשיו יהיה עליו להתמודד עם הבעיות של העולם בחוץ. הרבה כוחות עזרו לו להימנע מכך, אבל עכשיו נראה שהוא הגיע לאמת הקרה מכל בעולם הזה – בסופו של דבר חייבים להתקבע במציאות, הרומנטיקה היא רק חלק קטן ממה שיכול להשאיר את הראש מעל המים, הפנטזיות הן לחולמים ולחולמים בלבד.
"התיקון" הפכה מסדרה על חיים לא נורמלים לסדרה על הנורמליזציה שחייבים לעבור בשביל להיות חלק ולהמשיך לשרוד. בגלל זה טאוני הפכה מהתגלמות הטוהר בעונה הראשונה לאחות ולסיפור צד שיקדם את טדי. בגלל זה אמנת'ה הפכה מלוחמת גדולה למען הצדק למנהלת משמרת בחנות כלבו קטנה, וחזרה להיות עוד סיפור של בוגרים מבית הספר התיכון בו למדה. בגלל זה החוק תפס משקל גדול יותר במהלך העונות שעקבו לששה הפרקים הראשונים והמאירים, והפך את המקרה של דניאל הולדן לעוד כישלון במערכת הצדק האנושית. אם לא נוחתים עם הרגליים על הקרקע, השמיים יכולים להאיר עד כמה שהם יכולים, אפשר לנדוד לעולמות מסתוריים של תומאס מאן והרמן הסה, אבל הראש נשאר בעננים והגוף הופך לחסר תועלת.
פניו החמוצים של פיקל הופכים לצנצנת מלאה במתוקים כאשר הוא מבשר לדניאל באושר שהוא התקבל לעבוד. "בניקוי יבש" הוא אומר, והחיוך לרגע לא נמחה מפניו. עבודה קטנה ויחידה שמשמעותה הגדולה היא קבלה של האסיר לשעבר לחיק החברה, אבל בקטנה זה אומר פרנסה, יכולת לשאת אחריות על מעשים וחגיגה של סטייק ושלוש ירקות. הכל עניין של פרספקטיבה, היא יכולה להתחיל בגדול, אבל בסוף הכל קטן יותר, מחייב מחשבה מציאותית יותר. אישית אני יכולה להגיד שזה חבל לי, אבל זו אכן המציאות, ו"התיקון" חתרה לשם מהעונה השנייה שלה. המקרה של דניאל הולדן הוא יוצא דופן, אבל הסוף שלו יהיה חייב להתקיים בתוך מסגרת חברתית-כלכלית שדומה פחות או יותר לאילו הסובבים אותו, החלומות והסיפורים יהפכו לתעלות ממנו הוא יברח מהמסגרת, תמונות במוזיאון שאפשר להסתכל עליהן אבל לא להיות חלק מהן.
חפותו של הולדן בהירה מתמיד, הדרך שלו להחלמה מהטראומות אותן עבר בכלא מתחילות להתקדם בצעדי תינוק קטנים, והדרך הנפרדת שלו מהחיים שהוא הכיר פעם מראה ניצנים של התגבשות. היחיד שדבק במציאות בכל הסדרה הזו היה טדי, ואולי בגלל זה הוא עבר את תהליך ההתבגרות הממשי ביותר. הסצנה שבה הוא מודה בפני אביו כי הוא נכשל בהצלת הנישואין שלו היא עוד צעד אדיר לקראת כניסתו של הילד לעולם המבוגרים, עולם שבו הוא צריך לעשות תכנון מחדש לחייו שהיו תלויים בתנאים ובציפיות של אחרים ממנו. איזו דמות מדהימה. חבל לי שטאוני, אמנת'ה, ג'נט וטד לא זכו לטעום מאותה כתיבה מלאת השראה.
זהו, פרק אחרון בפנינו, ואני תוהה עוד כמה סגירות מעגל נזכה לראות, וכמה מהדרך הפתוחה לדניאל וטדי ייצא לנו לטעום.