"מד מן" עונה 3 פרק 4

הדיון הראשון שלנו על הפרק

מד מן תמיד היתה על העמדות פנים, והפרק פן זה הודגש ביתר שאת. זה התחיל עם רצונה של פגי להפוך להיות אחת מאותן נערות, להשלים את המהפך לאיך שהיא תופסת את עצמה – בחורה בטוחה, עצמאית ומתוחכמת ממנהטן. אף פעם לא ראינו את פגי בין נשים, אלא רק נאבקת לפלס את מקומה בחברה הגברית, ולכן ההבחנה שהיא כנראה אף פעם לא מתאימה בשום מקום חמקה מעיני עד הפרק הזה. הפרק הזה הבהיר שזה לא שהיא מתקשה בקרב בני המין השני, בעולם שלא בנוי לה, אלא גם בין נשים, משום שהאופי שלה הוא לא מתפשר או קונפורמיסטי, לא משנה מה.

המודעה האיומה שלה מצד אחד מראה שהיא לא רוצה להיות באמת נערה "נהנית לכייף ואוהבת לחיות", אלא שהיא רוצה לחיות חיים נעימים ושקטים בעיר (אבל בסתר ליבה רוצה ריגושים). כרגיל הגברים (בסיוע אישה) צוחקים עליה, לא בגלל מגדר, אלא בגלל שהיא פגי (מרגרט). כמובן שמי שבאה לעזרתה היא ג'ואן, שהיא הפיה הטובה שלוקחת אותה צעד אחר צעד במהפך הזה, והיא זו שהבטיחה לה בפיילוט שיום אחד תעבור למנהטן, שמכתיבה לה מודעה שמוצאת לה את השותפה שתמיד רצתה. כרגיל, ג'ואן מגיעה לשתי שורות בפרק, שהופכות את כל התמונה. מאותו רגע פגי מקבלת על עצמה את העמדת הפנים (כמו לאחר העצה מג'ואן להיות אחת מהגברים), ועוד חלק ממנה מוחבא, כשהיא מתקרבת להגשמת החלום שלה.

לעומתה, סאל ממשיך להאבק בהעמדות הפנים שלו, שהן למרבה הצער כורח המציאות. הוא לא יכול להיות הומו, זו פשוט לא אופציה, ובמקום זה הוא נשוי אך קר אל אישתו האומללה (עוד דמות נשית טראגית, בגילומה של שרה דרו הנהדרת, שמאז תפקיד האורח שלה ב-Wonderfalls, למדתי לחבב אותה). כמו שהוא קורא לעצמו "גבר נשוי", עכשיו הוא קורא לעצמו "במאי פרסומות", ואני לא בטוחה איזה מהתארים רלוונטי אליו. דון מייעץ לו לדבוק בטייטל הזה, שניתן לו בזכות, אלא שהוא פוגע קצת בסיפור הכיסוי שלו לאשתו, ובכל מקרה מדגיש אף יותר את העובדה שהתפקיד שלו הוא לרצות אחרים ותו לא, ללכת לפי המתווה המדוייק של הלקוח, וזהו.

כמובן שכל העמדת פנים נגמרת תמיד באותה צורה, כמו בפרסומת לפטיו, "היא פשוט לא אן מרגרט".

אצל בטי וסאלי אנחנו זוכים לראות כנראה בפעם הראשונה אינטראקציה של בטי עם אמה, שכן סאלי הרבה יותר קרובה לסבתה מאשר לאמה, ובכל מקרה כבר בוגרת יותר מבטי. בטי, שהדבר היחיד שהיא עושה מתחילת הסדרה הוא להחזיק את הכל בפנים עד שהגוף שלה לא מצליח לשאת את זה עוד, נוזפת באביה על שלא עושה את אותו הדבר, ואחר כך בסאלי. רגשות הם משהו להתבייש בו, והיא לא יודעת איך להתמודד לא עם קבלת המוות, ולא עם החרדה. ג'ין וסאלי נמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם אבל ועם תמותה (סאלי רק מתחילה וג'ין כבר השלים), אבל בטי מסתכלת על הכל מבחוץ, נמנעת מכל התמודדות אמיתית. התגובה הסטואית שלה כשמבשרים לה על מותו של אביה, שונה מאוד מהתגובה שלה לנושא הצוואה, כנראה כי צריך להיות מאופקים בקרב אנשים זרים. דווקא הרגע היחיד בו היא מפגינה רגשות כלשהם הוא כשהיא ואחיה צוחקים (אחת הסיטואציות הטבעיות היחידות בפרק), אבל סאלי מפרשת את זה לא נכון, ומגיבה בהתפרצות רגשות משלה, אבל שוב, במקום לקבל את הרגשות השונים שמתעוררים היא מגרשת אותם מעליה, שולחת את סאלי ללכת לראות טלוויזיה. ואני בטח לא צריכה להכביר במילים על התמונה המסיימת, נזיר בוער למוות, אבל לא מניע שריר.