ספוילר "התיקון" עונה 3 פרק 1, פתיחת העונה השלישית
ג'ון: "דניאל עדיין חייב לחיות את חייו".
אמנת'ה: "כך כולנו, הידד".
העונה השלישית של התיקון התחילה מהנקודה שבה הקודמת הסתיימה. דניאל הולדן הודה (פחות או יותר) שהוא היה זה שרצח את האנה דין לפני כמעט עשרים שנה, ומשפחת הולדן-טלבוט תצטרך להתמודד עכשיו עם הנסיבות של ההודאה. לפי הפרק הראשון של העונה, נראה כי זו תהיה נקודת ההתמקדות הגדולה כשמסביב גורמי החוק (השריף, הסנטור, התובעת) מתכננים להם עוד הפתעה מעבר לפינה.
הסדרה ממשיכה באיטיות שלה. לעומת סדרות אחרות שבהן הזמן שעובר בין עונה לעונה גם נכנס אל תוך העלילה, והדמויות משתנות בהתאם לו, בפולי הזמן נשאר אותו הדבר. הצופה חוזר אל בדיוק אותן דמויות, אין סיפור שיכול להתפתח בין לבין, רק מה שרואים על המסך, והדמויות עוברות את תהליך השינוי ממש מול העיניים.
טדי פתח את העונה עם סימנים רבים של חולשה. יד אחת עוד חבושה מהערב שבו הוא תקף את הלקוח שברח לו, ונראה שהאלימות הרגיעה אותו. כשהוא ניצב מול מכונת הממתקים ונאלץ להיאבק איתה כדי לקבל את חטיף הטוויקס שהוא רכש, הוא מכה בעדינות ביד הבריאה שלו, בלי התפרצויות מפתיעות של עצבים על כך שהוא לא מקבל את מנת השוקולד שלו.
הבדידות אפפה את טדי כל הפרק. היא הייתה שם כשהוא נכנס הביתה ודמיין את קולה של טאוני קורא לו, כשהוא נעמד לבד מול שולחן האוכל שעליו ישבו אביו, אמו ואחיו החורגים, כשהוא שיקר לטאוני בטלפון שיש לו לקוח בחנות, הילד נשאר לבד בבית וכל מה שנשאר זה להשתמש בטריקים שיש לו ביד בשביל להתעמת עם השודד (דניאל) באיומים. הוא שבר לי את הלב בסצינה עם ג'נט, שבה באה להביא לו אוכל והוא סיפר לה שלו ולטאוני יש בעיות. בעוד ג'נט נפתחה אליו, הוא היה חצוי בתוך הבושה שלו, הרצון שלו להתמודד עם דברים בצורה בוגרת והסתרת הכאב בכל זה.
אמנת'ה: "ואתה לא יכול לעזור לאלה שלא עוזרים לעצמם".
טאוני נאלצת להתמודד לבד עם החיים לאחר הפלה, היא נאחזת בחברתה הנוצרית הטובה בת', שנותנת לה תקווה להציל את הנישואין שלה עם טדי דרך טיפול, אבל טדי תמיד שם בשביל להרוס את זה עם הגאווה שלו. הבדידות היכתה גם בטאוני כשבת' השאירה אותה לבד בביתה, האנחה שלה כשהביטה בבית הריק לפניה העידה על הפחד שלה מפני השינוי הגדול בחייה הרבה יותר מכל שאר הדיאלוגים שלה בפרק, וזה חלק מהקסם בסדרה – הפרטים הקטנים בין השורות. היא ישבה לבד בדיינר (אפשר גם?), שוחחה עם טדי בטלפון כשהיא לבד במכונית, והרחיקה את עצמה נפשית מהמשפחה שלו. פיזית, כך הסתבר בשיחה שלה עם טדי, היא לא התרחקה כל כך הרבה, ולבד הוא לאו דווקא תופעה פיזית. בסוף העונה הקודמת קיוויתי שלא נראה את הדמות שלה יותר, אבל הפרק הבהיר כמה היא חשובה לטדי, לג'נט ובכך היא גם חשובה לסדרה.
ג'נט חזרה לגומחתה המסוגרת, וכמו שטד מעיד, היא משתדלת להתמודד עם הכל בעזרת אוכל. היא מביאה לדניאל את מה שזכרה בתור האוכל האהוב עליו ביותר, ומסתבר שזה בעצם המאכל המועדף על טדי. הזיכרון מטעה אותה, כמו הזיכרון של דניאל מהערב עם האנה דין. המוח מזכיר לנו לאו דווקא את הדברים כפי שהם, אלא איך שאנחנו רוצים שהם יהיו כדי שיתאימו יותר להווה. כל מה שג'נט רוצה זה את כל ילדיה תחת גג אחד, ואולי האוכל הוא סוג של סם שמשכנע אותה שזה מה שהיא תקבל, שכל ילדיה הם באמת טובים. היא מביאה אוכל לטדי הביתה ודרך זה מתנצלת בפניו על כך שהזניחה אותו לאחר השחרור של דניאל. היא מתחילה להיפתח חזרה אל בנה החורג, ואם דניאל יעשה כדברי טד האב ויודה שהוא תקף את טדי, אולי זה אפילו יקרב אותה אליו יותר.
בדידות והסתגרות הם לא שמות המשחק של אמנת'ה הלוחמת. אצלה שוכנת האכזבה הגדולה על הסכין של דניאל שריטשה את עשרים שנות המאבק שלה להוכחת חפותו. שיחת ההפסד שלה עם ג'ון חשפה הרבה על השניים, והדגישה את הכאב שלה על החיים שהיא איבדה למען מטרה שהושחתה לגמרי ע"י עסקת הטיעון. נראה שאותה עסקה גם הרסה את הדבר הטוב היחיד שיצא לה מכל הסיפור – מערכת היחסים עם ג'ון, ואני מקווה שזו לא הפעם האחרונה שנראה אותו. הם הטילו ספק באהבה שלהם אחד כלפי השני, יש לקוות שזה ההפסד שדיבר מהפה שלהם.
אמנת'ה: "אני לא יכולה להיות השומרת שלך, דניאל".
לעומת אמנת'ה האוהבת והמבינה מהעונה הראשונה, כשהיא יושבת לדבר עם דניאל היא כבר לא מתנהגת באותה עדינות, הוא מוזמן לישון אצלה כי הוא אחיה, אך היא לא מתכוונת לשמור עליו. הבחירה במילה "שומרת" מרפררת לשאלתו הידועה לשמצה של קין: "השומר אחי אנוכי?". אמנת'ה משילה מעצמה את האחריות על גורלו של אחיה הגדול, יש לה את החיים שלה להילחם עליהם עכשיו. כשמנהלת הסופר אומרת לה שהיא יכולה להתחיל ללמוד בקולג' או לנהל משמרת, זו לא הצעה, זו פתיחת חלונות גדולה בפני אמנת'ה שיש לה שפע של הזדמנויות מונחות מולה כדי להתחיל בחיים נורמליים ככל האפשר. אם לא בסופר (אני באמת מקווה שלא), אז מחוץ לפולי, הרחק מהסיפור של דניאל.
ההתעמקות הדלה בדמותו של דניאל גרעה מהפרק. נראה שהסדרה סוטה יותר ויותר מהכיוון שלה בעונה הראשונה של אדם המתמודד עם החברה לאחר שהיה מנותק ממנה 20 שנה, ופונה יותר לסיפור הרצח והמסתורין מאחוריו. אני עדיין חוזרת ושואלת, אחרי 20 שנה, האם זה באמת כל כך משנה? האם דניאל הולדן הוא אותו בן אדם שהוא היה כשנכנס לכלא? אם הוא באמת רצח את האנה דין, האם 20 שנה בכלא לא מספיקות בשביל שיבין שזה היה מעשה נורא ושאין לחזור עליו? האם אי אפשר לשים את זה מאחור ולתת לבן אדם לנסות להתמודד עם החיים בחוץ?
בכל זאת הולדן\איידן יאנג סיפק רגעים חזקים מספיק בשביל להאמין שיש עוד לסדרה להציע מנקודת המבט המסקרנת שלו. כמה יפה הייתה ההשוואה בין דניאל היושב מול המוות בכיסא החשמלי בחדר האפור לבין הפארק בחוץ, כשהוא יושב וקורא מול הקרוסלה והפסל המוזר, בין צמחיה חיה ואוויר טבעי. השיחה של דניאל עם דניאל השני (המוות) שמכינים אותו על הכסא החשמלי באותו חדר אפור הייתה מבט נוקב אל תוך המחשבות שלו. המוות הוא קליל, הוא מלא בהומור, ודניאל נשאר שקט ורציני מעבר לשמשה, תוך כדי שהוא חושב על דרך החוצה מהכל. המוות כבר יודע מה הוא רוצה, אבל דניאל נשאר בהתנדנדות שלו. המעבר בין השיחה עם המוות לסצינה עם אמנת'ה מוכיחה שלדניאל עוד נשאר רצון לנהל שיחות עם החיים.
הסימנים כולם מראים שעדיף יהיה לדניאל מחוץ לפולי, מחוץ למדינה. כשהוא יושב בפארק הוא מרגיש צורך להסביר לאמא שהוא מנסה ליצור איתה שיחה ידידותית כי הוא רק מנסה לנהל שיחה ולא יותר, ובסוף מוצא את עצמו מחפש לו מקום אחר לרבוץ בו בראש מורכן. טד מבקש ממנו לעבור לגור במקום אחר, אמנת'ה כבר לא האחות שתעשה בשבילו הכל, ודניאל הולדן יצטרך לשפר את צעדי התינוק שלו ולצאת אל העולם הגדול.
אני מייחלת ליותר דניאל הולדן בפרק הבא, אחרת המהות של הסדרה תתמסמס ותתפספס.
בקטנה:
* הסנטור עבר סוג של התקף – הייתי שואלת למי איכפת? אבל בתור סצינה שסגרה את הפרק, אני מניחה שזה הולך להשפיע על המשך מהלך העניינים מאחורי הקלעים בעולם החוק.
* שריף דאגט חוקר את המוות של ג'ורג', ונראה שהוא בכיוון הנכון בחקירה.
* ג'ארד – דניאל הולך לעזוב "ואנחנו נישאר כאן לאכול חרא", הו אנגסט של בני עשרה.