ספוילר העונה השלישית של "בית הקלפים"

מבחינתי העונה השלישית של בית הקלפים התחילה בפרק הרביעי. שלושת הפרקים הראשונים היו אקספוזיציה אולי ארוכה מדי למהלך העניינים בעשרת הפרקים שלאחר מכן, כמעט ויתרתי על המשך הצפייה, ואז הגיעה הסצינה של פרנק אנדרווד בכנסייה בסוף הפרק הרביעי. אנדרווד אף פעם לא פחד לקרוא תיגר על אנשים, וכשהגיע לעמדת הכוח הגבוהה ביותר והפך להיות נשיא, הוא הבין שזו יכולה להיות גם העמדה החלשה ביותר, כשמי שאתה עומד מולו הוא לא עוד פוליטיקאי שאפשר לשחק איתו כמו בובת חייל, אלא קהל שלם של אמריקאים. קהל שלם של אנשים שמכירים את אנדרווד מרחוק, ולומדים עליו דרך מצלמות התקשורת הביקורתית. אותה סצינה בכנסייה העבירה בקיצור את המהות העיקרית של העונה השלישית: פרנק חושף את שיניו המושחזות ויורק על ישו, היישות שמאחדת כמעט את כל אמריקה, ואותו פסל נופל על רגליו ומאיים עליו בחזרה. לא עוד העולם כולו תחת ידו העליונה של פרנק, אלא עולם שמעקם לו אותה והופך אותו לכלי בידי העם.

כל העונה הזו פרנק הרים להנחתה, כשהקשה ביותר הייתה זו של קלייר, הדמות שמקבלת ממני את כתר ההתפתחות המעניינת ביותר לעונה זו. הסטואיות הצייתנית שלה לקראת סוף העונה הגבירה את הציפייה להתפרצות שלה לאחר מכן. היא הייתה שם בשביל בעלה, עד שהבינה שהצל שלו גדול מדי לחיות מתחתיו. קלייר תמיד הייתה הצלע הרגישה במערכת היחסים הקרה הזו, אבל השבריריות שלה נחשפה בפני הצופים בעונה זו וגרמה לה להיראות אנושית יותר. ההתנגשות הפנימית בין השאיפות שלה לבין התפקיד שלה כאשת הנשיא גילו קלייר אחרת, שכמו תמיד למדה להקים את עצמה לבד, בלי עזרה מאחרים. רובין רייט כמו רובין רייט ידעה להעביר את זה למסך בצורה כל כך ברורה ומרגשת, כשקלייר באה לחדר הסגלגל להתעמת עם פרנק, זה היה ברור לגמרי מאיפה זה מגיע והקרשנדו הדרמטי קיבל שיא חדש עם פרנק שמעז לאיים על האישה החזקה שהייתה פעם לצידו. "את כלום בלעדיי" אמר לה פרנק באותו עימות, היא עזבה אותו כדי להבהיר לו כמה הוא טועה, וכמה הוא לא יוכל להמשיך בלעדי התמיכה שלה. מכת נוק אאוט מושלמת, גברת אנדרווד. אפשר אולי איזה אמי בשביל גברת רייט? עוד גלובוס זהב? אולי אוסקר? אחרי הכל, היא אמרה בכמה ראיונות שבשבילה הסדרה היא בעצם סרט של 13 שעות.

הסיפור של דאג הרגיש לי מרוח. הפרק היחיד שעוד איכשהו התעניינתי בו היה כשהוא הזמין את המשפחה שלו לישון איתו וזה פתח לו חלון לראות חיים ללא פוליטיקה. אבל זה כבר חלק ממנו, במיוחד אחרי שהוא רצח את רייצ'ל (זה היה צפוי כל-כך). אולי עכשיו עם ההתפתחות הזו, לאחר שהוא עשה את העבודה המלוכלכת במו ידיו ולא בשלט רחוק, נראה דאג אחר. בעונה הרביעית יהיה לו ולפרנק הרבה יותר במשותף. הייתי מעבירה בדרך כלל קטעים עם גאווין קדימה (מודה באשמה ובשעמום), אבל בחלק האחרון שלו בעונה, כשדאג היכה אותו ללא רחם עם מקל ההליכה שלו, הבנתי שהוא בסך הכל דמות שטוחה שבאה לעגל את דאג עם הערמומיות והאובססיה שלו. עכשיו כשרייצ'ל כבר איננה, אני תוהה מה יעסיק את מוחו של דאג.

יש לי חולשה לדמויות של סופרים, תומאס ייטס היה דמות כמעט מושלמת. הרומן עם הכתבת קייט בולדווין טופל במינימליות הנדרשת, האמיתות שהוא בחר לחשוף בפני פרנק, הוא רצה להאמין (כמוני בתור צופה) שמעבר לשיתוף פעולה עם קלייר, יש גם אהבה. הוא הפך ליד ימינו של הנשיא בנושאים שאינם קשורים לתפקיד שלו כפוליטיקאי, ודרכו אפשר היה לגלות קצת על מה מסתתר מתחת לשכבות הרבות של פרנק אנדרווד שרובן תפורות עם חוטים של שקרים ושחיתויות. דרכו גילינו כמה קל לשבור את פרנק, שקלייר עמידה יותר בכוחותיו הסקרנים של הכותב, וכמה גדול ההבדל בין התדמית של הזוג אנדרווד למה שקורה כשאין מצלמה שמתעדת. פרנק הכניס את הסופר לבית שלו כי ייטס היה ההבטחה שלו לתהילה רבת שנים, ככה גם לסופר – מעבר לעובדה שהוא מכור לסיפורים, הוא מכור לרעיון שהתהילה שלו לא תסתיים בספר אחד, אלא בעוד אחד. הוא היה תמים ונשבר בקלות – כמו כל סופר שאני אוהבת ומעריכה.

זו הייתה עונה עם פחות שחיתויות פוליטיות, כי הפעם הזוג אנדרווד היה צריך להתמודד עם "אויב" חדש – העם האמריקני. ההפחתה בשחיתויות הביאה לירידה במדד המבטים למצלמה שהיו חסרים לי העונה, אבל כשאנדרווד סובב את ראשו וגלגל את עיניו לכיוון העדשה, היה כיף לצפות בציניות השחורה של הנשיא. כשהוא מתנדנד בין כלי המשחק הרגילים שלו כמו ג'קי שארפ, רמי דנטון ושאר הצוות שלו בבית הלבן, לבין העם עליו יש לו שליטה רק בעזרתה של כריזמה בימתית ואישה מרשימה לצידו – ראינו אותו מאבד את זה לגמרי. על כל פספוס או החלטה שגויה, האגרסיביות של אנדרווד התעצמה יותר ובכך גרמה לאחרים להתרחק ממנו. הוא פאקינג איבד את קלייר, מטומטם. ר

הת'ר דנבאר הייתה הצגה של האנטי-אנדרווד, מי שהחוק מגביל אותה והיא תילחם עליו בכל כוחה, זו שתימנע כמו שיותר ממשחקים, ובסופו של דבר נפלה לפח שקוראים לו האגו והשאיפה לגדולות. אני מקווה לראות עוד ממנה בממדים חיוביים יותר, צריך קצת תקווה בסדרה הזו.

לארס מיקלסן היה קר כתמיד בתור הנשיא פטרוב, הוא החזיק את אנדרווד קצר: פלירטט עם קלייר ונישק אותה מולו, הבטיח משהו אחד אבל בסופו של דבר דאג שייצא מזה משהו אחר שיהיה אך ורק לטובתו, הוא העביר את פרנק אנדרווד מסכת של מעשים שאנדרווד עצמו עשה לאחרים. פטרוב הוא דיקטטור, כך גם פרנק, אבל בשתי פלטפורמות שונות לגמרי. בשלב כלשהו לא הבנתי איך שרלוק לא בא והרג אותו, אבל אז נזכרתי שהוא דמות מסדרה אחרת לגמרי ("שרלוק"), ופטרוב וצ'רלס מגנוסן הם פשוט שני רשעים ממש דומים. העימות עם רוסיה היה נחוץ בכדי להראות שככל שינסה, פרנק אף פעם לא יוכל לשלוט בהכל.

פרנק אנדרווד נותר הדמות שאני הכי אוהבת לשנוא, מי שאני רוצה לראות טובע במעמקי החרא של עצמו, ובכל זאת לא נעים לי לראות אותו נופל ובוכה על הרצפה. מי שאני מקללת כל צעד שהוא לקח בשביל להגיע לבית הלבן, אבל חוגגת כל רגע של צביעות שהוא חושף תוך כדי שהוא פונה למצלמה. לעומת העונה השנייה שהתחילה בפיצוץ (הרצח של זואי בארנס ברכבת התחתית), העונה שלישית התחילה בשקט (גם פרנק משתין על קבר אביו לא עזר), אבל התפתחה לכדי דרמת מתח מלאה בעוצמה שהיא פרנק וקלייר אנדרווד. אני כולי ציפייה לעונה הרביעית כי הרבה נשאר פתוח – במיוחד עם קלייר, איזו דמות, איזו שחקנית, לפעמים שכחתי שיש שם גם קווין ספייסי. פעמים מעטות כן? אחרי הכל זה קווין ספייסי.