"את יודעת מה הם עושים, סיביל?"
היא הנידה את ראשה.
"ובכן, הם שוחים אל תוך חור מלא בבננות. הם נראים כמו דגים נורמליים כשהם שוחים פנימה. אבל ברגע שהם נכנסים, הם מתנהגים כמו חזירים. יצא לי לראות כמה דגי בננה ששחו לתוך חור בננה ואכלו לא פחות מ-78 בננות […] לאחר מכן הם נהיים כל כך שמנים שהם לא יכולים לצאת מהחור הזה, לא יכולים לעבור דרך הדלת."
[…] "אז מה קורה להם?"
"מה קורה למי?"
"לדגי הבננה."
"אה, את מתכוונת אחרי שהם אוכלים את כל הבננות והם לא יכולים לצאת מחור הבננות?"
"כן," אמרה סיביל.
"ובכן, לא נעים להגיד לך, סיביל. הם מתים."
(מתוך הסיפור "יום נפלא לדגי הבננה", תרגום: על ידי)

"בוג'אק הורסמן", סדרה מצוירת למבוגרים המשודרת בנטפליקס, מתרחשת בעולם שבו בנוסף לבני אדם, חיים גם בעלי חיים מואנשים, ביניהם גם הסוס עליו מבוססת הסדרה וגם שמה. הורסמן הוא כוכב סיטקום משנות ה-90, אשר עדיין מרוויח מפירות העבר, חי בבית הוליוודי עם נוף לשלט "הוליוו(ד)" המפורסם, שחקן אהוב ע"י קהל נאמן של עוברים ברחוב וגם עשיר כקורח. עד כאן, זהו תיאור מושלם של קומדיית טעויות; הדמויות לפעמים לא מודעות לעצמן, בין אם אנושיות או מואנשות, חומר קלאסי לצחוקים על חשבונן. בנוסף יש את הקטע של החיות והאנשים שחיים ביחד באותו עולם. הסדרה משלבת בתוכה הרבה התחכמויות עם השילוב הזה, כאשר החיות מתנהגות כפי שיאה לסוג שלהן: ציפורים בקטעי מעבר נראות עפות ממדרכה אחת לאחרת, פינגווין עובד בחברת ההוצאה לאור הידועה "פינגווין" או כלב העובד בשירות החניה של רכבים ונהנה כשזורקים לו את המפתחות רחוק כדי שיוכל לרוץ להביא אותם.

אבל עם כל הטוב (כביכול) והמצחיק יש את מה שמתנהל בתוך הסוס-אדם ושאר הדמויות: שפע של חרדות, דיכאון, הרס עצמי, שאלות קיומיות ורפש נרקיסיסטי. הרבה נכתב כבר על הצביעות של הוליווד, על הזוהר שמסנוור כדי שלא יראו את הכיעור האמיתי מאחוריה, את שלל האנשים המזויפים שיחמיאו לך רק בשביל לעשות על הקריירה שלך כסף, עסקנים שמעוניינים אך ורק לנצל כל טיפה של כישרון בשביל הרווח שלהם. ב"בוג'אק" ישנו אותו כיעור, אך הוא לא תקף אך ורק לאנשי הבידור והסלבריטי, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו. כמו העולם הצהוב של דגי הבננה, אשר נכנסים לתוך החור ואוכלים את כל הבננות עד שהם חולים מאותה התפרצות חזירית ומתים, כך גם כל אחד מאיתנו מתמכר/ת לדבר מה בשביל להתחמק מהמחשבה הדורסנית של "חוסר משמעות"; "העולם הוא חור אכזרי וחסר אכפתיות. המפתח לאושר אינו החיפוש אחר משמעות. מה שצריך לעשות זה רק להתעסק בשטויות חסרות חשיבות ובסופו של דבר, את תמותי", ככה מסבירה הדמות המבריקה של מר חמאת בוטנים, לברדור אנושי המהווה דמות מראה לבוג'אק, כאשר הוא מנסה לנחם את אשתו האנושית, דיאן, מושא הידלקותו של הדמות הראשית.

בוג'אק, המדובב ע"י וויל ארנט הנהדר ("משפחה בהפרעה", "לגו באטמן"), הוא אלכוהוליסט אשר אינו מסוגל להתמודד עם צרותיו, אפילו כשהתשובות נמצאות ממש מול הפרצוף שלו. הוא ישתכר, יתמסטל, ינהג בחוסר אחריות כלפי חבריו ולאחר מכן ימצא תירוצים למעשיו. העיקר לא להתמודד עם כאב, חור גדול שנוצר עקב ילדות מלאת עוגמת נפש, חברויות שהוא הרס עבור קידום, ואמיתות שלפעמים קל יותר להתחמק מהן מאשר להתמודד איתן. נראה שהבחירה בעולם הסלבריטי הוא מתוחכם יותר ממה שחושבים, הרי שרוב סדרות הריאליטי מגיעות בסופו של דבר אל תוך האחוזות הגדולות של כוכבים סוג ב', הופכות אותן לסוג א', מהר מספיק בשביל שישכחו מהם או שיתחתנו עם קניה ווסט. סיפורו של שחקן בגבעת הסרטים והכוכבנים יכולה למשוך גם את אלה שמעוניינים לראות עוד מהצהוב של העולם הזה, ויש לא מעט הופעות אורח של כוכבים אמיתיים (המשעשעים ביותר הם אילו אשר משחקים בשמם כדי להאניש אותם לחיה). בנוסף, הוליווד מייצגת חלק גדול ממה שמושך אותנו לברוח מן המציאות והשאלות החשובות באמת, הבידור הוא סם זול ונגיש יותר איתו אפשר להתחמק מהתמודדויות.

למרות עומקם של הדברים, ההנאה המעוותת מהסדרה אינה מסתכמת בבעיות שהיא מעלה על הפרק בקורי העכביש שהם האנושיות שלנו, אלא גם בקומדיה שהיא משלבת עם אירוניה חצי-צוחקת חצי-בוכה והצגות של גיבורים המביאים איתם תשובות פשוטות שבכל זאת קשה למוח האנושי להבין אותן. השימוש בג'יי די סלינג'ר, הסופר שאת עבודתו ציטטתי בתחילת הפוסט. הוא חוזר בסדרה לאור הזרקורים עם רעיון לשעשועון שהוא ההפך הגמור מכל מה שהוא ניסה לייצג בסיפוריו: האנטי שלו למטריאליזם ולרדידות עשה סיבוב אירוני של 081 מעלות כשהוא יוצר שעשועון שטחי שכולו סובב סביב הכוכבים המתארחים בו, ומשתמש בו כדי להציג את הרגעים השפלים ביותר בבידור הטלוויזיוני. דיאן, המדובבת ע"י אליסון ברי ("מד מן", "קומיוניטי") העתק כמעט מושלם לדמותה של דריה המרדנית מסדרת MTV "דריה", היא פמיניסטית ולוחמת זכויות. כשהיא באה במטרה לעשות טוב בעולם, היא יוצאת עם הזנב בין הרגליים, בין אם בתחושת הפסד או בהכרה בזיוף של כוכבי המעשים ההומניטריים. הנסיכה קרולין, חתולה עצמאית ושורטת המדובבת ע"י הקומיקאית חסרת הגבולות איימי סדריס, סובלת-נהנית מהתמכרות קשה לעבודה שלה ולעזרה לאחרים. מר חמאת בוטנים הנ"ל הוא הגיבור האבסורדי שאלבר קאמי היה שמח לצפות בו, מי שמורד ב"חוסר המשמעות": במקום לסבול ממנה כמו בוג'אק, הוא צוחק ונהנה מהחיים בידיעה שהיא שם תמיד.

הערבוב בין המצחיק לטראגי, בין ההתחמקויות הקטנות מן החיים לדרכי הקיצור המסוכנות לכל נפש, בין בוג'אק השטחי שפועל מגחמות חסרות פשר לבין בוג'אק שמתחרט על כל אחת ואחת מהן בסופו של דבר, מדובר בתוכן טלוויזיוני שלי לא יצא עדיין להתנגש בו. אין פרק אחד שבו יש איזו הפוגה מאותה מערבולת רגשית ואינטלקטואלית. בכל זאת, חשוב לציין כי זוהי סדרה עלילתית עם קו עלילה רציף לכל אורך העונה, אבל בסופו של דבר אילו הדמויות שמתקדמות הרבה יותר או נסוגות לאחור, ובשביל מה התכנסנו לאחרונה כשבט וירטואלי צפוף כל כך מול הטלוויזיה אם לא בשביל דמויות להזדהות עמן? אפילו דמות כמו של טוד, שג'סי פינקמן, סליחה, אהרון פול ("שובר שורות") המקסים נותן מקולו כדי לדובב, אדם אשר לא מצליח הרבה בחייו ופועל מחשקים ילדותיים או חסרי מודעות, סופו להתחבב על הצופים בגלל המאפיינים הפנימיים שלו.

אז למה לצפות בסדרה? כי כמו שציינתי, היא לא מציגה רק בעיות אלא גם פתרונות למי שמחפש, למרות שבוג'אק לא ממש רוצה להבין אותם. כסדרת טלוויזיה היא יכולה להיות מאוד מבדרת ומצחיקה למי שניחן בחוש הומור שחור, היא יכולה להגיע למקומות בנפש שאולי לא ממש רוצים לגעת ומספקת רגעי בריחה להתנחם בהם כאשר זה קורה. בתור צופה הרגשתי עצמי אוכלת הרבה מהבננות שהוגשו ע"י תוכן הסדרה, התנפחתי מרוב סימני שאלה ובכל זאת המשכתי לצפות בסדרה, ואולי לקיתי בכמה משברים קיומיים, אבל לפחות אני נותרת בחור עם כמה הארות פילוסופיות מעמיקות, עד שאמות, כמובן.