עם עלייתה לאוויר של "איירון פיסט" בחודש מרץ 2017, כמעט והושלם הפרויקט המשותף של מארוול ונטפליקס, פרויקט המגנים (או, יותר במדויק, "עלילות קלייר טמפל"). ארבע עונות אוריג'ין כבר שודרו, כבונוס קיבלנו את העונה השנייה של "דרדוויל", והכלים על לוח המשחק מוכנים לקראת סדרת האיחוד "המגנים" שאמורה לעלות באוגוסט.

לאחר ש"איירון פיסט" עלתה לאוויר, התגבשה אצל חלק גדול מהצופים הרגשה שהיא החלשה מבין סדרות הפרויקט. אז נכון שישנה הטייה מובנית כנגד הסדרה, מכיוון שהיא עדיין טרייה בראש ואפקט הנוסטלגיה עוד לא הספיק להחליק את הפגמים שנורמלי למצוא לאורך עונה שלמה; אבל עדיין, בהשוואה בין הסדרות ניתן למצוא כמה נקודות שבהן "איירון פיסט" נמצאת בעמדת חסרון אל מול אחיותיה.

בתור התחלה, "איירון פיסט" נמצאת בז'אנר שקשה יותר לצופה של היום להתחבר אליו. כל סדרת טלוויזיה סוחבת על גבה את משא סדרת הקומיקס המקורית שלה, והז'אנר שבו היא נכתבה, בין אם היא נשארת נאמנה לז'אנר או ששוברת אותו במודע. דרדוויל הוא גיבור על, חד וחלק; ג'סיקה ג'ונס היא בלשית; לוק קייג' הוא גיבור על שחור (כן, בלאקספוייטיישן היה פעם דבר לגיטימי); ואיירון פיסט הוא לוחם קונג פו. שתיים מהסדרות, אלו שנושאות את שם הגיבור ולא את כינויו, לקחו את פני השטח של הז'אנר והשתמשו בו כבסיס לדיון בנושאים רחבים יותר; דרדוויל הוא גרסת נטפליקס לז'אנר שגם ככה נמצא בפריחה. רק סרטי קונג-פו כבר אינם תופעה תרבותית משמעותית, אבל סיפור האוריג'ין של איירון פיסט מונע ממנו להתעלם מהם. מכיוון ש"איירון פיסט" צריכה להשקיע חלק מהעלילה בז'אנר "לא מעניין", נוצרת הרגשה שהיא טובה פחות.

אבל סדרת טלוויזיה היא יותר מאשר הז'אנר שלה. בשיטה העלילתית של נטפליקס, שבה כל פרק הוא חלק מעלילה גדולה יותר ולא עומד בפני עצמו, לכל עונה יש גם סיפור ותמה מרכזיים שמולם מתמודד הגיבור. גם בנקודה זו, איירון פיסט קיבל את ההתמודדות הפחות מושכת.

דרדוויל (בעיקר בעונתו הראשונה והאוריג'ינית) ולוק קייג' נלחמים בארגוני פשע. גם אם מדובר בארגון פשע מקומי יחסית – בהלז קיטשן ובהארלם – עדיין מדובר בהתמודדות של הגיבור מול פושעים, מול השאלה עד כמה רחוק יכול ללכת פורע-חוק ויג'ילנטי לפני שהוא הופך לפושע בעצמו. לא סתם האויבים של דרדוויל ולוק קייג' הם אנשי קהילה מכובדים – יזם נדל"ן, בעל מועדון, חברת מועצה – שני המטא-אנושיים, שהיו יכולים באותה מידה להיות חלק מהנוקמים, צריכים להילחם לא רק בפושעים האמיתיים אלא בדימוי של עצמם כפושעים. גם כאשר מאט מורדוק כבר התקדם והוכיח לעצמו שהוא צודק, הוא מעומת אל מול המעניש וצריך להצדיק מחדש את בחירתו לפעול (במקרה שלו, גם) מחוץ לחוק.

במקרה של ג'סיקה ג'ונס, כמעט מיותר לתאר – גם אלמלא היה לה הנבל הטוב ביקום מארוול כולו (ועל זה בהמשך), העיסוק שלה בהעצמה נשית ובאחריות אישית על חייהם של אחרים יוצר תמה מגובשת, רלוונטית ומדוברת כיום. ג'סיקה ג'ונס עוסקת בנושאים החשובים של תקופתנו, וברגע שעסקה בהם בצורה טובה – הפכה מיידית לסדרה טובה.

איירון פיסט, לעומת זאת, עוסק בשני דברים: קונג פו (המלחמה בין האגרוף ליד, מלחמה שלכל אורך הסדרה לא ממש ברור למה איירון פיסט נמצא בצד הצודק שלה) ועולם העסקים. זאת הסדרה המוארת ביותר ביקום מארוול, וחלק ניכר מעלילתה מתרחש בגורדי שחקים שטופי שמש. היה אפשר לחשוב שהסדרה עוקבת אחרי מלחמתו של דני ראנד האידיאליסט בתאגיד מרושע – אבל די מהר אנחנו לומדים שהתאגיד עצמו לא מרושע, ושהדבר הכי גרוע שאפשר לומר על המנהלים בו הוא שהם אוהבים כסף. דני ראנד לא נלחם נגד אנשי עסקים מרושעים – הוא נלחם על מנת להיות חלק מאנשי העסקים. הוא אפילו לא רוצה בהתחלה לשנות מבפנים, אלא רק לקבל את המגיע לו. הדבר הכי מרושע בתאגיד הוא שהוא לא מספק ביטוח שיניים לעובדים הזוטרים בו. בסוף הסדרה אנחנו מגלים שכל עולם העסקים והכסף הגדול הוא לא תמה מרכזית, אלא תפאורה לדברים אחרים, בלי אמירה – ובלי אמירה עולה המחשבה "אז בשביל מה השקעתי עכשיו זמן וצפיתי ב-13 פרקים". תאגיד ראנד הוא לא טוב או רע, הוא פשוט שם, כלי בשביל איירון פיסט ואויביו כאחד. וזה מוביל אותי להבדל העיקרי בין איירון פיסט לשאר סדרות מארוול – הנבל.

מאט מרדוק, ג'סיקה ג'ונס ולוק קייג' נלחמים מול אויב ברור. ווילסון פיסק, קילגרייב, פה-כותנה – כולם רעים מההתחלה ועד הסוף. אחרי האקספוזיציה, אנחנו לומדים מיד מי האנטגוניסט, מול מי הגיבור שלנו יילחם – והקרב ייפסק כאשר הגיבור ינצח. דו קרב של גיבור מול נבל מחדד את העלילה, מאפשר לנו להתחבר לגיבור במלחמתו, מונע דילמות של מי צודק – בקיצור, יוצר סדרה מהודקת יותר. בטווח הארוך אפשר לראות את התפרים בעלילה המהודקת, את המקרים בהם הנבל הוא לא באמת נבל אלא קורבן של הנסיבות, אבל בסוף הצפייה הראשונה מגיע הקתרזיס, וקתרזיס מיתרגם בראשנו ל"אהבתי את מה שראיתי".

"איירון פיסט" סובלת מאד בתחום הנבל – יש לה פשוט יותר מדי מהם. אין דמות אחת, כולל הסייד-קיקים של הגיבור, שלא נראית בשלב זה או אחר כנבל, ולעומת זאת – אין אף דמות רעה שאין לה קטע של חזרה בתשובה. קטע, קצר ככל שיהיה, שבו אנחנו תוהים אם אולי היא בעצם צודקת. חלק גדול ממשך הסדרה עובר בשביל בכלל לגלות מי הנבל האמיתי של איירון פיסט, ואפילו אז – לנבל הראשי יש נבלים משל עצמו. העומס להבין מי נגד מי מפריע לשקיעה בתוך הסיפור. מילא אם היה מדובר בדני ראנד נגד העולם, כמו שקורה הרבה פעמים אצל מאט מרדוק; אבל הקונספט של אגרוף הברזל אומר שיש תמיד צד טוב וצד רע, ואנחנו כצופים לא יודע מי הוא הרע בסיפור. ישנן סדרות שעשו מחוסר הבהירות הזאת מטעמים – "הסמויה" היא תמיד דוגמה טובה – אבל אלו לא היו סדרות גיבורי על. לגיבור על יש את נבל העל שלו, ולוקח יותר מדי זמן עד שאנחנו לומדים מי הנבל האמיתי של איירון פיסט.

כשלעצמם, כל אחד מהחסרונות של "איירון פיסט" (ז'אנר לא פופולרי, סביבת פעילות שגרתית, נבל לא מובהק) היה פתח לסדרה מוצלחת, שוברת שגרה, כזאת שיוצאת מנקודת פתיחה בעייתית ומנצלת אותה ליצירת משהו מיוחד. אבל הסדרה היא לא הראשונה ביקום מארוול-נטפליקס, היא החמישית שעולה לאוויר (אם מגדירים את שתי העונות של "דרדוויל" כשתי סדרות שונות), והיא עולה אחרי "ג'סיקה ג'ונס", אחד מהאירועים הטלוויזיוניים הגדולים של השנים האחרונות. הסדרה לא נמדדת בפני עצמה אלא אל מול הסדרות הקודמות, שהיו סוחפות ופורצות גבול, ולכן הצפייה בה נגמרת בתחושת אכזבה, ובכך שזאת סדרת מארוול-נטפליקס הפחות טובה מכולן.

אבל. היתרון הגדול של היקום הגדול, המורחב והמשותף של מארוול-נטפליקס היא שיש לדמויות הזדמנות לפרוח גם כשהן מסיימות את סיפור האוריג'ין. "איירון פיסט" כסדרה אולי הייתה החלשה מבין סדרות מארוול, אבל איירון פיסט עצמו יכול להיות רכיב משמעותי מהמגנים. נשאר לנו לחכות ולראות. אני מחכה לראות מי ינצח, אגרוף הברזל של דני ראנד מול עור הברזל של לוק קייג'.