מה אגיד לכם, החיים יכולים להיות כלא למשוחררים. החלק הראשון של הפרק התעמק בשיקומו של האסיר המשוחרר דרך עבודה, ביכולת של אדם להקים עצמו על הרגליים ולפרנס עצמו. למקום הזה מאוד קל לשקוע, אל תוך החוויה המשעממת של השגרה, אל הרשימות, אל הפוליטיקות הפנימיות והחיצוניות, אל המחסנים והברגים חסרי המשמעות. אבל יכול להיות גם משהו מעבר, משהו שדניאל הולדן סירב להכיר בו בתחילת הפרק, ובסצנה סופית ומרגשת מכל סוף סוף ירד האסימון.
"גיהינום הוא הזולת", הולדן ציטט מהמחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן-פול סארטר בפרק שהיה כולו הוא. כוונת המחזאי (בין השאר) היא לתאים בה אנחנו כולאים את עצמנו; קירות וסורגים שמורכבים מהמודעות שלנו לדרך שבה מסתכלים עלינו אנשים אחרים; אין "אני" בין אחרים, רק משחקי ריצוי וטעייה. מאז שחרורו של דניאל, הוא היה כלוא בתוך הרצונות של בני משפחתו ותושבי העיירה ובאינטרסים הפוליטיים של אנשים במעמד גבוה יותר. בתור "דן" בבית לשיקום אסירים, הוא כלוא בתוך חבורה שהוא לא בטוח שהוא שייך אליה, הוא גם לא בטוח שהוא רוצה להשתייך אליה. וזה יותר מפחד מאחרים – זו הבעיה של אחרים להתחבר עם אסירים לשעבר, והקושי של הסביבה בהטמעת אותם אנשים "משוחררים" חזרה אל תוך הנורמות של החברה.
הגיהינום הוא פסוק בהלכי הזולת, אבל יש משהו גרוע יותר ממנו. בין גן עדן לגיהינום יש את אזור הלימבו, מקום ריק וחסר תכלית בו לאדם אין לאן לשאוף, אין זיכרון או תקווה להושיט להם יד בכדי לקבל עזרה, יש רק את האדם, ושום דבר אחר. בסצנה המופלאה (מבין כמה בפרק הזה) בה יושב "דן" עם ראש הקבוצה, האסיר לשעבר מדבר על התקופה הבודדה שלו בכלא לאחר שקרווין הוצא להורג – "אני חושב משמע אני קיים – אני חושב יותר מדי משמע אני לא קיים – אני לא קיים משמע אני כלום – אני כלום משמע אני מת – ואם אני מת למה אני כל כך בודד?" הולדן המשיך לחיות/למות בתוך הלולאה הזו גם לאחר השחרור, ובצירוף הגיהינום שהוא נאלץ לעבור עם כל האנשים שהסתכלו עליו בעיניים מאשימות, איכשהו היה נראה שאין פתרון להולדן, אין לו מקום אפילו קרוב במקצת לגן עדן. החור אליו "דן" שקע היה שחור משחור.
אבל באותה סצנה מופלאה, נראה המוצא. מה דניאל לא עשה בשביל להרגיש שהוא טהור, נקי מכל אשמה – הוא הטביל את עצמו, עזר בשיפוץ המטבח, אבל שום דבר לא השתנה. הוא הסתמך על עיני האחרים יותר מאשר על עיניו שלו. הוא לא יודע אם רצח את האנה דין, אבל החברה גרמה לו להאמין שהוא כן עשה את זה, אנשי החוק והפוליטיקה אפילו הלכו רחוק עם זה ושיחדו אותו בשביל שיודה באשמה שהוא לא בטוח שהיא שלו. עכשיו מתחילה הדרך של דניאל הולדן לקתרזיס אמיתי, ליד שהוא יושיט לעצמו בתוך הלימבו, ותוציא אותו אל המקום הפחות גרוע – הזולת. החור היה כל כך שחור בתוך "דן" בפרק הזה, שהסוף שלו היכה בי חזק ונגע בעצב רגיש במיוחד. כשקולו של גרגורי אלן איזאקוב שר "אם לא היו הזדמנויות שניות, כולנו היינו לבד", דן הראה צעדים ראשונים של היטמעות בתוך החברה שלו, ולמד שגם אם הוא שונה לגמרי מאחרים, הם ימצאו את הדרך למשוך אותו אליהם. הכיסא היה פנוי, דניאל הולדן הוזמן לקחת אותו, והוא התחיל את הדרך שלו לקראת היד המנצחת.
דניאל הולדן הוא שם שמילא כותרות מזהירות, כתבי אישום ומסמכים פליליים, "דן" הוא שם של אדם שנולד מחדש – אדם שכבר לא מפקפק בחפותו, אלא לומד לאהוב את תמימותו. העולם התערבב לדניאל הולדן בתוך לולאת זמן שבה הוא לא יכול היה להבחין מה אמיתי ומה לא, "דן" ילמד לגלות כמה אמיתי העולם יכול להרגיש בעזרתם של חברים חדשים – האסירים לשעבר וגם האמנים, שאני מקווה שנראה עוד מהם גם בפרקים הבאים.
זה היה יופי של פרק, חזרה להרגלים האקזיסטנציאליסטיים של העונה הראשונה. אני טיפה'לה מתחרטת שנשוב לראות עוד מהדמויות האחרות; בעונה השלישית אמנת'ה, טאוני ושות' איכשהו לקחו את הבמה ועשו מהסדרה מיש-מאש של כלום צפוי ואיטי, דרוש תיקון ואני מקווה שהוא יגיע. מה שכן, כולי ציפייה לעונה שבה שאלת חפותו של דניאל הולדן היא כבר מאחור, ויהיה יותר מקום ל"דן", האדם המשתקם.