ספוילר "סאות' פארק" עונה 19 פרק 5

למרות האופן שבו תחילת הפרק מציגה את הנושא שלו, "חלל בטוח" הוא לא על תרבות השיימינג. ויש משהו מדכא בכך – הפרק נבנה לאט לאט ובחוכמה גדולה עד שהוא מגיע לפינאלה הגדול שבו… אה… הורגים את המציאות. אבל יש כאן בחירה לא ברורה בכלל להגיד שבריונות ברשת הם פשוט דבר שצריך לקבל. הייתי אומר שאפילו יש זלזול מסוים במושג "בריונות רשת". זה לאו דווקא לא נכון, אבל זאת בחירה מהדהדת – במקום פרק שבו מתמקד בקרטמן שמציק לאנשים בטוויטר כל היום ומראים את הגיחוך והנוראיות של זה, פארקר וסטון מניחים שככה זה פשוט האינטרנט, ככה זה פשוט המציאות וזה מה יש.

במקום זה, הפרק מציג מצב שבו קרטמן הוא קורבן ל"ביוש גוף" אחרי שהעלה תמונה שלו ואנשים צחקו עליו שהוא שמן. המנהל החדש מתייחס לכך בחומרה ומחפש ילד אחר ילד שיעבור על הטוויטר של קרטמן ויסנן משם תגובות רשעות. באטרס, הפוחד מריתוק, מקבל על עצמו את העבודה הטרחנית והנוראית. בינתיים, רנדי לא ממש בקטע של לתת דולר לילדים רעבים והקופאי גורם לו להרגיש רע על כך. רנדי מנסה להתגבר על הבושה שלו מכך שהוא לא תורם בדרכים יותר ויותר מטומטמות אבל אף פעם לא, למשל, שוקל להפסיק לקנות שם. העלילות מתחברות נהדר כאשר שתיהן מגיעות לאותו מושג חמקמק "מקום בטוח". ליצור לילדים ולמבוגרים מקום בטוח בו הם יהיו מוגנים מבריונות רשת או, כפי שהסדרה רואה את זה – המציאות עצמה. כל זה מתרחש, אגב, בצורה הנהדרת והמצחיקה ביותר: בשיר נוסף, הפעם בסגנון מחזמר ברודוויי קלאסי, כאשר המציאות נראית כמו נבל טיפשי מסדרת ילדים משנות ה-70. וזה קורע מצחוק. בכלל, חשוב להדגיש, הפרק הזה קורע מצחוק. סטיבן סיגל רוקד, המחזמר באמצע, הפתיחה. תמיד קל לשכוח כמה "סאות' פארק" עדיין מצחיקה, 19 עונות לאחר הפרק הראשון ו-13 מאז ימי השיא שלה.

ויש בהחלט משהו חשוב שהפרק מדבר עליו: עולם בו המדיה החברתית דוחקת אט-אט את "המציאות", וההעדפה האנושית הכללית היא להדחיק אותה, להוציא להורג את המציאות לטובת חיים בבועה מוגנת שבה אף אחד לא גורם לך להרגיש רע עם עצמך אף פעם.

ובכל זאת מפריע ש"סאות' פארק" לא נוגעים כאן בצד השני – זה שמחפש שערוריה אחר שערוריה על מנת להרגיש טוב עם עצמו, זה שמשתף סיפור ממקור אחד ברשת חברתית או משאיר טוקבק ארסי במיוחד לתמונת אינסטגרם. אני יכול להבין למה "סאות' פארק" לא נוגעים בדברים האלה – קודם כל, זה לא מה שהפרק עוסק בו, ושנית, במרבית מהנושאים האלה הם נגעו בצורה כזאת או אחרת בעונות שלהם.

ולגבי הסוף המזעזע – הוא, במובנים מסוימים מה שאנשי העיירה סאות' פארק כבר עושים בכמה שנים האחרונות. קשה אולי לזכור את זה, אבל בשנים הראשונות כאשר עוד היו נאומים, קייל וסטן היו קול היגיון שאנשים טרחו להקשיב לו. אבל אם השנים סאות' פארק הבינה שאף אחד לא מקשיב בכל מקרה ועולם כמנהגו נוהג. כולם רוצים ליצור לעצמם רק את הבית המוגן שלהם בלי דעות שמאתגרות אותו ובלי ביקורת שלילית. עוד פרק נהדר ברצף פרקים המתקשרים אחד לשני ולאט לאט מגבירים את האבסורד של מה שקורה סביבם.