אוקיי, תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב: מישהו החליט לעשות פארודיה על ימי הביניים, להפוך אותה למחזמר ואז לשדר אותה בטלוויזיה. אני יודע, זה נשמע מופרך אבל זה קורה עכשיו ברגעים אלה. בין אם לא תסכימו עם מילה אחת בביקורת הזאת אני מבקש מכם: תראו את הפלא הזה, רק בשביל לראות שדברים כאלה באמת עדיין קורים בטלוויזיה. שאיזה מפיק מטורלל אישר פארודיה עליזה ומזמרת במקום עוד דרמה אפלולית על גברים קשוחים ושידר את זה בטלוויזיה האמריקאית לעיני כולם.

אה, ואז הוא גם עשה אותה טוב. דן פוגלמן, יוצר הסדרה, לא היה שם ששווה לעקוב אחריו. כלומר, מדובר על התסריטאי של "מכוניות 2" והסרט עם סת' רוגן וברברה סטרייסנד. לא בדיוק מכרה זהב לקומדיה, אבל אם הסדרה תמשיך בקצב של שני פרקי הפתיחה שלה, פוגלמן בקלות קופץ לראש "אנשים בתעשייה שכדאי לשים עליהם עין".

ובכלל אין שום שם בין היוצרים והשחקנים הראשיים שעורר בי התרגשות או אפילו שהצלחתי לזהות חוץ מאחד, אבל אחד חשוב – אלן מנקן. כותב השירים של "אלאדין","היפה והחיה", "בת הים הקטנה" ו"פוקוהנטס" (בין השאר) הגיע לסדרה לעזרת חבר בשביל להוציא עוד קבוצה של שירים קליטים, מצחיקים ונהדרים שיכולים לעמוד בגאון לצד הפרוייקטים הידועים שלו, גם אם הם עסוקים בלהיות בעיקר מצחיקולים שכאלה.

הקיום של סדרה כזאת כל כך בלתי ניתן לתפיסה, שהציפיות שתליתי בו רק בגלל הקונספט ושיר הפתיחה שרץ ביו-טיוב היו יכולות להתרסק בקלות על הרצפה. מזל ש"גאלבנט" היא סדרה מצחיקה, חכמה, מדויקת ועם שירים קליטים. סדרה שמעדכנת את ימי הביניים בגיחוך, אבל אף פעם לא בצורה שמאבדת את הקסם שלה ונופלת לרפרורים וקריצות. סדרה שחותרת תחת מוסכמות סיפורי האגדות וכבר בסצנת הפתיחה מושכת את השטיח מבין הרגליים של הצופים לגבי הציפיות שלנו מהדמויות. הומור הוא כמובן דבר סובייקטיבי, אבל יש משהו מרענן בגישה של "גאלבנט" לפארודיה ובדיחות ובייחוד לז'אנר הנשכח של בדיחות ויזואליות. גם אם יש בדיחה ברורה שמגיעה מראש, הבדיחות מצליחות להצחיק הרבה יותר משהן לא והביצוע של כל הבדיחות נהדר בכל מקרה.

ולגבי השחקנים, בעידן שבו לכל סדרת יש לפחות איזה כוכב לפחות בינוני עוד לפני שהיא התחילה מפתיע לראות קאסט שהוא כמעט נטול פרצופים מוכרים ( חוץ מ.. ויני ג'ונס? ויני "סנאצ'" ג'ונס??) וללמוד להנות ולאהוב אותם כל כך מהר. הקאסט הראשי מגלם את הדמויות שבאות עם יותר תחכום ואהבה מהנחוץ. גאלבנט הוא הכי סטנדרטי, אבל גם הוא צריך לעבור מגיבור לאנטי-גיבור וחזרה לגיבור (והוא עושה את זה בהצלחה מרובה), הנסיכה איזבלה כמושא האהבה הבלתי נמנע אך עם סוד שהיא מסתירה גם היא מצליחה להכניס סומק לתפקיד העבש הזה, אבל הההברקות האמיתיות נחות דווקא בבית המלוכה אצל ה"רעים". גם המלך וגם המלכה שניהם מצליחים להיות סימפטיים ומפלצתיים בו זמנית, בצורה שגורמת לך לעודד את כל הדמויות שמיועדות כולן להתנגשות חזיתית לא מוצלחת.

רוב דמויות המשנה גם מוצלחות מאוד, ובייחוד בממלכה (כבר הזכרתי שוויני ג'ונס פה? כי הוא פה, והוא עושה את התפקיד היחיד שהוא יודע לעשות בערך, אבל הוא עושה אותו נהדר) והיחידי שאני עדיין לא סגור לגביו הוא סיד. כן, הוא שמח ונמרץ ויש לו בתסריט דמויות טובות – אבל, נו, מי הוא? מה הוא רוצה? כעבור רבע סדרה, אני לא באמת מרגיש שיש לי מושג כלפי לגביו.

אז בלי שום ספק, "גאלבנט" היא פארודיית-ימי-הביניים-מחזמר הכי טוב שיש בטלוויזיה כרגע. רוצו לראות!

טוב, במאמר מוסגר, אפשר להודות שזה לא ז'אנר שעמוס מאוד טלוויזיונית, ושווה להתעכב על זה: מתי בפעם האחרונה ראיתם מחזמר בטלוויזיה שלא היה סביב חבורת זמרים/שחקנים עם בעיות של זמרים/שחקנים? ומתי בפעם האחרונה ראיתם פארודיה טובה בטלוויזיה (הייתה "Spolis of Babylon", אבל אני לא שמעתי עליה דברים טובים)? אז לכו וצפו במשהו קצת שונה אבל מאוד מצחיק ומאוד קליט שיצא עכשיו. אני יכול לפחות להבטיח לכם שזה לא הדבר הכי גרוע אי פעם.

הערות לסיום:
* טוב, בסדר, זה המקום לגלות לכם שיש פארודיה מוצלחת נורא שמשודרת בטלוויזיה, אבל היא משודרת בטלוויזיה הבריטית ואף אחד לא שמע עליה. קוראים לה "A Touch Of Cloth" והיא הפארודיה המושלמת לסדרות חקירת-משטרה, עם "טיסה נעימה!" וסרטי מל ברוקס כאבותיה הרוחניים. בעונה השלישית גם איימי פונד מ"דוקטור הו" מגיעה.

* נראה שיש לסדרה הופעות אורח מוזרות בדרך. ג'ון סטיימוס

הגיע לסדרה כתור "ז'אן האם" ואני רואה בדף הוויקיפדיה גם את ווירד אל וריקי ג'רבייס בדרך. יהיה כיף.

* השיר הקליט ביותר הוא בקלות "גאלבנט".
* חמש נקודות למי שכותב תגובה בקצב של שיר הנושא של הסדרה.