סדרה חשובה מאוד הגיעה שלשום לסיומה (עד העונה הבאה?) והצליחה לעשות משהו שלא הרבה סדרות משכילות לעשות – לשלב בין כיף, פשטות וקלילות לעומק ומסרים פילוסופיים וחברתיים. זאת לא סדרה על אדם מפורסם ושמו יהודה לוי, זאת סדרה על שחקן טלוויזיה ידוע ומוכר לכל שעובר תהליך, נופל וקם ללא הרף ומנסה להתגבר על בעיותיו האישיות והמנטליות שנובעות ממי וממה שהוא. האדם הזה פוגש אישה רגילה ורחוקה שנות אור מאור הזרקורים, מופנמת יותר, סגורה – לכאורה, ההיפוך המושלם ממנו. וזה, המפגש והיחסים שנרקמים בין השניים, הוא בעצם הבסיס לכל הסדרה. מכאן מגיע הפאן, מכאן מגיע העומק ומכאן אנחנו כצופים יכולים לעמוד לא רק על ההבדל בין בני הזוג, שמערכת היחסים ביניהם נראית ככזו שנועדה מראש לכישלון, אלא גם על ההבדל בין סוגים שונים של אנשים בחברה – אחדים מופנמים, שקטים, אינטלקטואליים יותר ואחרים מוחצנים, חיות לילה ומסיבות, נהנים מתשומת לב רבה, אך באותה מידה גם עלולים לסבול ממנה. אם יש מסר ש"איש חשוב מאוד" מנסה להעביר, הוא שהעולם המודרני שלנו הוא דינמי מאוד ולכן סטראוטיפים ודימויים הם פחות רלוונטיים בו. נכון, אצל כולנו תכונות אופי מסוימות בולטות יותר מאחרות, אך אנשים משתנים, לומדים, מתגברים, נעשים אינפנטיליים שוב – זו בדיוק האנושיות הקיימת בכולנו. יום אחד אתה יכול למצוא את עצמך מחפש את עצמך בהודו ויום אחרי אתה איש עסקים מכובד ורציני באיזו חברה חשובה במרכז תל-אביב.

שאפו ליהודה לוי, על נכונות לגלם כביכול את עצמו ולשחק אדם שלפעמים נראה כמו אידיוט גמור ולפעמים יוצר כלפיו אמפתיה עצומה. תותחית-על אלמה דישי, שלא הפסיקה להפתיע מפרק לפרק וכמובן, תשואות להפקה, ליוצרים המוכשרים ובמיוחד לבמאי: הבימוי של הסדרה הזאת מגוון כל-כך. לעיתים, מציג נופים עירוניים מרתיעים במידה ומראה כמה שהאדם, גם אם הוא יהודה לוי, עשוי להרגיש בודד בתוך כל העולם העצום שהוא נמצא בו; ולפרקים, מהיר, קולח ופשוט מהנה, מהנה. כמו פרק באיזו תכנית ריאליטי, שנועד להכניס לאקשן ועושה זאת על-ידי תנועות מצלמה קצביות ותזזיתיות. לצד אלו, הסדרה נהנתה לכל אורכה מפסקול מצוין: מ'ארקייד פייר' ומוריסי ועד למוזיקת אלקטרו קצבית ומקפיצה. היה כיף, היה עמוק, היה מעניין. הלוואי שהעונה הבאה תגיע במהרה ותצליח לשמור על הרמה הגבוהה הזאת. העונה הראשונה של "איש חשוב מאוד" הייתה ללא ספק הפתעה ענקית. ככה עושים טלוויזיה.