תוכניות מערכונים זה ז'אנר קשה. קשה ליוצרים כי אתה עובד קשה על מערכונים מקוריים ומאתגרים בלי לדעת מה יעבוד ומה ייכשל, ומקווה שאם מערכון ייפול על הפנים הקהל ימשיך לדבוק בך. וקשה לצופים כי למה לך לצפות ב-20 דקות או יותר של מערכונים עם איכות לא ידועה, בלי לדעת למה לצפות כשאתה מתחיל את הצפייה. אז סדרות מערכונים מוצאות דרכים להשאיר את הצופים – "הפרלמנט" מצאה דמויות קבועות ונעה בטווח בין סיטקום למערכונים, "ארץ נהדרת" מדברת על אירועים עדכניים ומשתמשת בדמויות חוזרות, ו-SNL מנסה לפתות צופים עם סלבריטאים. אבל אם אין לך גימיק, קשה לגרום לאנשים לצפות בפרק של מערכונים כאשר אפשר פשוט ללכת ליו-טיוב ולצפות בקטעים הטובים ביותר. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאנסה לעשות עכשיו: צפו ב-"Key and Peele".

קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל, או בשם התוכנית שלהם "קי ופיל", הם זוג קומיקאים ממוצא מעורב שמתחילים בקרוב את עונתם הרביעית בקומדי סנטרל. לאט ובטוח הם עולים בשמי הקומדיה האמריקאית עם הופעות אורח בשלל סרטים וסדרות (המפורסמת בהם היא כנראה ההופעה המשותפת של שניהם בסדרה "פארגו"), והצליחו גם לזכות במועמדות לפרס האמי בקטגוריית הכתיבה (ולהפסיד לקולבר). הם בנו את מעמדם לאט ובטוח תוך התמדה לעשות את המערכונים שמצחיקים אותם, ותוך בניית מלאי של מערכונים אגדיים ואהודים. זה הגיע למצב שבו תוך שלוש עונות, הפרומו שלהם לעונה הרביעית הוא ג'יבריש גמור למי שלא צפה עד כה, ואפילו למי שכן – רוב המערכונים שהם מציינים הם מערכונים חד פעמיים. אפילו לצופים אדוקים יידרשו כמה צפיות כדי להבין למה מתכוונת כל שורה בשיר הקצר הזה.

וזה בדיוק מה שנהדר בקי ופיל – התחושה שהם עושים באמת רק מה שהם עושה להם טוב על הנשמה. אם יש להם מערכון סופר מוצלח עם דמות קליטה שהופכת לקאלט במהרה, הם לא יחזירו אותה סתם שבוע אחר שבוע עד שהיא תישחק, אלא יחכו לעונה הבאה ויראו איך אפשר להרחיב אותה בצורה הטובה ביותר. בין לבין הם ימלאו את החלל עם מה שהם אוהבים – בין אם זה מחוות בלתי צפויות לקלאסיקות ספרותיות או סרטים, פארודיות על סדרות, או מערכוני נונסנס שפשוט נהנים מהחדווה של השמות הביזאריים של שחקני פוטבול. בכל מערכון קי ופיל מביאים מאה אחוז מעצמם ותמיד יש את התחושה שהם עושים את הסדרה הזאת בעיקר בשביל עצמם. תחושה שמתגברת כאשר בין מערכון למערכון חוזרים לקטעים שהם מדברים מול הקהל ורואים כמה הם נהנים מהכל.

הקטעים שהם מדברים עם הקהל הם בקלות החלקים היותר חלשים של הסדרה, כאשר בעונות הראשונות היו כמעט בלתי נסבלים אך נראה שעם הזמן הם הצליחו למצוא את הקצב הנכון והצורה הנכונה להכניס אותם בין המערכונים. פרט לזה, נקודת הביקורת האחרת שנשמעת כלפי הסדרה היא שבתור קומיקאים שחורים עם תוכנית משלהם, הם לא עוסקים מספיק בנושאי גזע. הביקורת הזאת לא בדיוק נכונה (כמו שהמערכון הנהדר שלהם על זומבים מוכיח, או פארודיית פאוור ריינג'רס שלהם) אבל היא מתקשרת לנקודה שהעליתי קודם – קי ופיל אינם נביאי זעם שבאים לדבר על הגזענות באמריקה רק כי הם (חצי) שחורים. אם לדעתם יש להם משהו להגיד הם יגידו אותו, אבל העדיפות הראשונה שלהם היא לצחוק על הדברים שמצחיקים אותם. יותר משהם חצי-שחורים, הם חנונים. ולכן הם ינסו לרוב לשלב בין שני הדברים, כמו המערכון שצוחק על דעות קדומות לגבי שחורים בקולנוע אבל משלב בתוכו כל כך הרבה ביטויים קולנועיים שהוא כמעט באותה מידה פארודיה על סטודנטים לקולנוע.

אז אם אתם מחפשים סדרת מערכונים חדשה ונהדרת, צפו ב"קי ופיל" – המקום עם החיקוי הטוב ביותר של אובמה, ואפילו טוב מזה, המקום שבו מבינים סוף סוף למה בדיוק אובמה מתכוון. המקום בו אפשר לדבר בביטחון ולהתלהב מבאטמן. בו יודעים איך הוגים את השמות המסובכים של תלמידי תיכון באמריקה, שואלים שאלות חשובות על ערפדים, מציגים לכם משחקים חדשים לשחק עם חברים שלכם ומלמדים לא לצחוק על השיער של החברים שלך.