מבקרי הטלוויזיה לדורותיהם לימדו אותי להיזהר מסדרות קיץ. זה הזמן שבו הרשתות דוחפות את כל הדרעק שלהן, הם אמרו, כי הן חושבות שגם ככה אף אחד לא רואה טלוויזיה. וכשמבקרי טלוויזיה אומרים, אני מאמין.
אפילו בשנים האחרונות, כשכמעט כל רשתות הכבלים מעלות את הסחורה הכי מובחרת שלהן בקיץ (העונות האחרונות של "מד מן", "שובר שורות" ו"דקסטר" הן רשימה חלקית בלבד) אני עדיין נזהר. אני עדיין בטוח שתספיק לי הצצה אחת בחמש הדקות הראשונות של הפיילוט כדי לזנוח אותו ולנצל את הקיץ כדי להשלים סדרות שכבר מזמן רציתי להשלים, או אפילו לצאת מהסלון ולראות עולם, מה אתם יודעים. אבל בימים האחרונים, כשמכל עבר אני מוקף בפיילוטים גרועים יותר וגרועים פחות של סדרות סתיו חדשות, אין לי אלא להיזכר בערגה בסדרה המפתיעה של הקיץ האחרון, שסגרה עונה בדיוק לפני שבוע (ומגיעה ארצה אל 'כן או' ב-7 באוקטובר, יום שני הבא).
את הסדרה הקודמת של היוצרת אן בידרמן, "סאות'לנד", לא ראיתי, אז גם מהכיוון הזה באתי נטול ציפיות לחלוטין. ליב שרייבר הוא שחקן לא רע, והעיבוד הקולנועי החמוד שעשה ל"הכל מואר" של ספרן-פויר גם נתן לו חותמת איכות, אבל זה עדיין לא מבטיח כלום. אליוט גולד וג'ון וויט יודעים תמיד לגנוב את ההצגה, אבל לפעמים הם גם מנייריסטים עד כדי גיחוך. וגם קו העלילה הראשי – קומבינטור הוליוודי מפוקפק שמצליח לסדר הכל חוץ מאת החיים של המשפחה שלו – נשמע שחוק במקרה הטוב, ומביך במקרה הגרוע. אבל משהו ב"ריי דונובן" עובד. בפרק הראשון היא עוד מנסה להגדיר את עצמה, למצוא לעצמה את גבולות הז'אנר (זו סדרת מאפיה? זו דרמה משפחתית? זו דרמה קומית?), אבל מהפרק השני הסדרה מוצאת את הכיוון ופשוט הופכת לפאן טהור מצד אחד, אבל כזה שלא מעליב את האינטליגנציה מצד שני.
בקצרה: ריי דונובן (שרייבר) הוא, כאמור, מין Fixer כזה שעובד בשירותם של סוכן ועורך דין המייצגים לקוחות מהשורה הראשונה בתעשיית הבידור והספורט. הוא מוציא את הלקוחות שלהם מתסבוכות תקשורתיות ופליליות, ואם הוא צריך להרוג מישהו על הדרך – שיהיה, אבל שלא תחשבו שלא תתהפך לו הבטן על זה. הבעיה מתחילה עם המשפחה שלו: כאילו לא מספיק שאשתו והילדים נרגנים על כך שהם לא יודעים מה הוא עושה, וכאילו לא מספיק שאחיו הצעיר נאנס על ידי כומר בילדותו, שאחיו הגדול הוא מתאגרף שסובל מפרקינסון, ושאחותו הרביעית התאבדה לפני שנים – עכשיו גם אבא שלו יוצא מהכלא אחרי 20 שנות מאסר בעוון רצח, וריי חושש שאם אבא'לה יתחיל לספר לאנשים איך ולמה הוא התגלגל לכלא, הוא יהרוס את כל מה שריי הצליח לבנות בעשר אצבעות.
כאמור, הדרך הכי טובה ליהנות מהסדרה הזאת היא להגיע בלי ציפיות. אז מגלים תסריט מוצלח ומותח לפרקים, דיאלוגים שנונים, ובעיקר שחקנים מאוד יעילים. הבעיה הגדולה ב"ריי דונובן" היא הדמויות השטוחות: שני שותפיו היהודים והנוירוטיים, אָבִי העוזר הישראלי-לשעבר, שהוא כמובן סוכן מוסד בעברו (או כך הוא טוען, לפחות), בני משפחתו הקלישאתיים של ריי (האישה המבואסת-תמידית, הבת המפונקת והמרדנית, הבן המתבגר שלקרוא לו "נעל" יהיה עלבון לפריטי הלבשה באשר הם), אחיו הצעיר והילדותי, אחיו הבוגר והכמוש, אביו הנהנתן והנודניק, ובראש ובראשונה ריי עצמו – ששומר על פני פוקר קפואות כמעט לאורך כל 720 הדקות של העונה הראשונה.
אבל העניין הוא שצוות השחקנים יודע להפיק מהדמויות שקיבל את המיטב, ויותר מזה: ג'ון וויט ודאש מיהוק נותנים הופעה שראויה לאמי, פולה מלקומסון מדויקת לעילא (ומטפחת מבטא בוסטוני הורס וסקסי להפליא), אדי מרסן חמוץ כהרגלו אבל מעורר חמלה והזדהות, ואפילו סטיבן באוור בתפקיד "אָבִי" מצליח להיות גם ישראלי-קלישאתי וגם פרודיה על ישראלי-קלישאתי בעת ובעונה אחת. וכן, גם שרייבר בעצמו, חמור-סבר ככל שיהיה, פורט מצוין על כמה נימי רגש נסתרים. אבל מעל כולם, בעיניי, עומד בגאון – ובתפקיד קטן, קטן מדי – ג'יימס וודס הנהדר, שבחמישה פרקים בלבד מצליח לבנות דמות עגולה, מצחיקה, מצמררת ובעיקר מאוד אמינה, שמעוררת נוסטלגיה לימיו הגדולים.
בעיקר משמח לגלות שגם הקהל נתן אמון בסדרה; בפרפרזה על קרמבו מ"מבצע סבתא" – היא התחילה הכי מהר שלה, ולאט לאט הגבירה. הפרק הראשון היה הפיילוט הנצפה ביותר בתולדות "שואוטיים", והפרק השני השיג רייטינג גבוה עוד יותר, גם זה נתון חסר תקדים בכל דברי ימי הרשת. הסדרה חודשה לעונה נוספת, ומעניין לראות מהיכן תמשיך, לאור העובדה שהעונה הראשונה לא נגמרה בקליפהאנגר מטורף.
בקיצור – אם לא מצאתם דרמת סתיו חדשה שתשבה את לבכם, תנו צ'אנס לגיבורה של הקיץ.
***
שימו לב: מערכת התגובות חזרה להיות Disqus כמו בעבר, ומאפשרת המון פיצ'רים מצוינים למעקב אחרי התגובות ולכתיבה נוחה שלהן. עם זאת, עדיין יש שני באגים מציקים:
1) כדי להגיב לתגובה יש ללחוץ על כפתור "צטט". כן, המילה Reply תורגמה משום מה ל"צטט" ולא ל"הגב". משתמשים ישראלים כבר ביקשו תיקון לפני מספר שבועות, אבל עד כה לא קרה כלום.
2) כאשר מתחילים משפט במילה באנגלית, כמו נניח "LOL", הסדר של העברית והאנגלית בכל התגובה משתבש. לכן התחילו במילה בעברית ורק אז תמשיכו כרצונכם, כמו למשל, "אוי, LOL" או סתם "לול" (אבל עדיף לא "חחחחחחחחחח").