ספוילר "פיוצ'רמה" עונה 7 פרק 25, הפרק האחרון לסדרה (שוב)
"פיוצ'רמה" התחילה לפני 14 שנים (הפרק הראשון מתרחש בשנת 2000 אך שודר בתחילת 1999) והסתיימה לפני 10. זה היה אמור להיגמר שם, אלא שהשוק השתנה, מכירות DVD הפכו להיות משמעותיות, "איש משפחה" שירדה וחזרה הייתה מבשרת השינוי, וארבע וחצי שנים מאוחר יותר הוזמנו מהסדרה עוד ארבעה סרטי טלוויזיה. אני הכרתי את "פיוצ'רמה" בערך אז, ואחרי שני סיבובים על הסדרה המקורית קיבלתי שטף בערך רציף של פרקים חדשים. בסיבוב המקורי שלה, זה ששודר ב-1999-2003 הסדרה הגיעה לשיאים מדהימים, עבור סדרת אנימציה וטלוויזיה בכלל. פרקי הסדרה האהובים עלי – Parasite Lost, Roswell That Ends Well, The Devil's Hands are Idle Playthings, The Why of Fry, The Sting – הם מהפרקים האהובים עלי בהיסטוריה של הטלוויזיה, ומופת של כתיבה טלוויזיונית אם אתם אוהבים אנימציה או לא.
הסיפור על הסיבוב השני שלה מוכר. פחות תקציב, פחות כותבים, פחות לב. אבל גם אז היו פרקים כמו The Late Philip J Fry, The Prisoner of Benda ו-A Game of Tones שהוכיחו שהסדרה היא אותה סדרה, גם אם כמה דברים השתנו. לכן הביטול שלה היה מאכזב במיוחד, והרעיון שבאמת לא יהיו פרקים חדשים של "פיוצ'רמה" העציב אותי. היא מהסדרות החביבות עלי, ובעיני לא משנה מתי החיתה מסתיימת, זה היה בטרם עת, סוף חמוץ ועצוב.
השימוש של הפרק במסע בזמן (שימוש ש"פיוצ'רמה" אוהבת ומשכילה לעשות בו שימוש פנטסטי ללא פשלות, כמו ב-The Late Phillip J Fry, Roswell That Ends Well, Time Keeps on Slipping, The Why of Fry וב-Bender's Big Score שהיה השיא מהבחינה הזו) סיפק לסדרה סגירה מושלמת. הפריים האחרון, שבו הפרופסור מציע לפריי ולילה סיבוב נוסף, והם לוקחים אותו בשמחה, הופך את הסדרה למעגלית, וכך בעיניי כדאי לצפות בה (כשכל צפייה מוסיפה הרבה על הקודמות). הרעיון של הזדמנות שנייה לחיים משותפים שהיא כל כך קורצת עד שהיא מאפשרת ויתור על הסיבוב הראשון (כולל ויתור על הזיכרון שלו), מקסימה במיוחד כשהיא מתייחסת לפריי ולילה. הזוג שבפעם הראשונה שהם פגשו במסע בזמן (Time Keeps on Slipping) פריי זכה להציע את מחוות האהבה האולטימטיבית אך שכח והפסיד את לילה, ובפעם השנייה (The late Philip J Fry) פריי נעלם ולילה נאלצה להזדקן לבד. אנחנו לא נשארים עם החשש שזה יהיה הגורל שלהם הפעם הם יחד, אלא עם הידיעה והסיבוב הראשון היה כל כך טוב, שכדאי לעשות זאת שוב.
וכך אני מרגישה לגבי הסדרה.
החצי האחרון של הפרק, שכולו סבב סביב לגרום לרגע אחד להמשך לנצח, ואכן השקיעה שלאורה פריי הציע נישואין יכלה להמשך לעד עבורם, היה אפקטיבי במיוחד. בדיוק השבוע אני וחברי העלינו את הרעיון של undo – לחזור כמה שניות לעבר. אחד מהם אמר שאין שום אירוע אחד שאפשר לחזור בזמן ולתקן את העתיד (כמה דקות אחר כך הוא אמר משהו שהיה שמח לקחת בחזרה). כמה יאה ש"פיוצ'רמה" לקחו טייק לא שגרתי על הרעיון הזה – לא לתקן כי אם להאריך. למתוח את הרגע ולא לבטל אותו. לחזור עליו שוב ושוב בגישה גראונדהוג דיי-ית, אבל בלי התיקון. זהו לא עונש וגם לא הזדמנות ללמידה. זהו פרס, תענוג מיוחד שפריי ולילה זוכים לו על כל כאב הלב שהיה מנת חלקם. הם חיים את כל חייהם בערב האחד הזה, עם השקיעה היפה והשמפניה שמחכה להם על גג הבניין, עם העולם כולו פרוש לפניהם, והם רק צריכים לבחור מה לקחת. ואז הם חיים אותם שוב. מההתחלה.
הסיום הזה באמת מר-מתוק, כי הסדרה תפסה כזה גל טוב בחצי העונה האחרונה, מה שהוכיח לי שהכריש אפילו לא באופק. אבל בכל זאת, בין האפשרות לסיים עם עונות גרועות שיביישו את נעוריה היפים של "פיוצ'רמה" או לסיים עכשיו בצער גדול, אני מעדיפה לסיים עכשיו. זכיתי לצפות סדרה אהובה מתרסקת ואז מסתיימת, והאפשרות הראשונה עדיפה בעיני בהרבה.
ואולי אני לא אובייקטיבית, אבל שוט הסיום של הסדרה הוא מהטובים אי פעם, בכל סיום, של כל סדרה.
והערה לסיכום, כי אני לא יכולה להתאפק: כמו כל פרק, גם הפרק הזה תגמל את הקבועים. בתחילת הפרק מגיעים לירח, סגירת מעגל אמיתית אחרי שביקרו בירח בפרק השני לסדרה. חדי העין בטח זיהו את הקלנועית שפריי ולילה נסעו בה (והטביעו אותה בחול טובעני) כשפריי רצה הרפתקה בירח.
אנחנו גם חוזרים לדירה המקורית של פריי ובנדר, הארון הדחוס שפריי ניסה לברוח ממנו, שלא ראינו מאז הפרק השלישי בסדרה (למרות שבדירה שלהם היינו פעמים רבות).
אחרי שב-A Game of Tones שוחזר הפרק הראשון, הושלמה פה סריה.