כשחושבים על זה, עצם קיומם של חוקים כתובים מעורר תחושה לא נעימה בנוגע לחוסר האמון של האנושות בעצמה. החובה המוסרית שלנו כלפי אחרים וכלפי עצמנו לא אמורה להיות מושפעת ממקור עליון וחיצוני האחראי לסדר ומשפט. ההיגיון הפנימי שלנו אמור לעבוד ולמנוע מאיתנו לעשות רע, לא? אבל העולם לא כזה ורוד, כמובן. פעמים רבות סוציולוגים מנסים להבין מה יכול ועלול לכתר את המרחב ההישרדותי שלנו, ברמה כזאת שתאלץ אותנו לנקוט בפעולות אישיות, אקראיות ואימפולסיביות לשמירה על היקר לנו.
ב"המגן", דרמה משטרתית שאפתנית ומרשימה של FX שהוקרנה על המסך הקטן בין 2002 ל-2008, ויק מאקי (מייקל צ'יקלס הפנומן) הוא תוצר של נסיבות מיוחדות. מאקי קורץ מחומר של שוטרים מושחתים: המחויבות שלו לתג מדורגת במקום נמוך למדי בסדר העדיפויות המרכיב ומאפיין את מסדרונות האתיקה הפרטיים שלו. מאקי מנהיג את "צוות התקיפה" של משטרת פרמינגטון בלוס אנג'לס, צוות מגובש המבצע פעילות מיוחדת כנגד כנופיות של שחורים, לטינים, אסיאתים, אל סלבדורים, רוסים וארמנים. ג'ונגל אתני לתפארת שבו ויק מאקי שואג תדיר ולא טורח להסתיר את כוונותיו, הכוללות אפס סובלנות או צנזורה עצמית במטרה לגרום לכולם להרוויח. מאקי וצוותו מתמרנים בין אחוז גבוה של מעצרים וסגירת תיקים, לבין סטייה חדה מתפקידם בשיתוף הפעולה הנוצר בינם לבין הכנופיות. הסטטוס קוו שנשמר בין הצדדים מכניס רווח עסיסי לשניהם. רגע, משהו לא כשורה. אתם מרגישים כמוני את משב הרוח המסריח?
מדיום הטלוויזיה, כפי שהיה מוכר וידוע לכל, השתנה לבלי היכר כאשר HBO עיצבו מחדש את השפה הצורנית והתכנים שהיינו רגילים לספוג עם השנים. השינוי המכונן הגיע בסערה עם עלייתן של "הסופרנוס" (1999) ו"הסמויה" (2002), אליהן ניתן להשוות ישירות את "המגן". רק מה, "המגן" לא שודרה תחת ריבונותה הליברלית של HBO והסתפקה בהפקה צנועה הרבה יותר. היא גם אולצה לבנות לעצמה מוניטין חד ואלים, כזה שיתחרה בגאון במקבילות לה. לא משתמשים במילה "פאק" ושלל הברותיה, כמעט לא שותים או מעשנים אבל חוץ מזה, הכל הולך ב"המגן". משפט מעורר מחלוקת כמו "אני אוהב את הריח של תקיפה מינית של קטינה על הבוקר", בהחלט מציב רף גבוה בכל הקשור לאמות המידה המעורערות של דמויותיה הרבות.
בשירות הצבאי שלי שירתתי במג"ב, וכך טעמתי טעמה של עבודה משטרתית אמיתית עם אדרנלין וכל החרא הזה. לילה אחד עצרנו רכב לבדיקה והנוסעים בו עלו במסוף המשטרתי כבעלי עבר פלילי עשיר, מה שהצריך מצדנו חיפוש גופני ובתוך הרכב. מצאנו סמים בדמות שקית כדורים ושקית אבקה. כששאלתי את אחד הנוסעים "מה זה?" בעודי מצביע על שקית האבקה, חיש מהר הוא השיב "מה זה? זה… אבקת מסטיק… אני… אני נקי וצח כמו שלג אני!" אבקת מסטיק. כן. אזקתי את התחת הנרקומן שלו. להגן ולשרת, בייבי. האדרנלין הזה מחבר אותי גם היום לסדרה כמו "המגן", אפילו שוויק מאקי הגן ושירת בדרכים ליברליות הרבה יותר.
"המגן" לא התביישה ומצד שני גם לא התרברבה בהצגת דמות נלוזה כמו של מאקי. מייקל צ'יקלס בלע בקלות נדירה כל פריים שבו הוא נכח, חזותו המאיימת תמיד ביקעה אותו לשניים: צד אחד שבו הוא דואג לצוות שלו ומעל הכל לאשתו וילדיו המקסימים, וצד שני שבו הוא משיג כספי סמים וכורת בריתות עם גורמים עבריינים מפוקפקים. השחיתות – זרועות רבות לה, ומאקי מצא את כולן. במשך שבע עונות מעולות למדנו עד כמה אפשר לשקוע בבוץ של עצמך מבלי להבין את התוצאות הקשות לטווח הארוך. בלתי נמנע לא להתייחס גם לדמויות משנה נהדרות כמו קלודט, דאץ', שיין, למנסקי, דני, ג'וליאן ועוד, שסיפקו עיבוי לעולם האלים הזה, כמו גם מצפון מאוד חיוני. כי חרף השחיתות והחספוס, אלמנט נוסף שהיה מאוד ברור ב"המגן" הוא הרובד ההומני. הסדרה הצליחה להנפיק רגעים מרגשים עד דמעות והזכירה לנו שחסד וחמלה נמצאים גם במקומות המתבוססים באשפתות של חוסר צדק.
את "המגן" גמעתי לאחרונה במרתונים ליליים. התפעלתי עד מאוד מהשימוש הבוטה שלה בג'אמפ קאטים ומולטי קאמרה, כך שכל סצינה קיבלה צורה של יצור מלוכלך עם נטייה לרפלקסים היפראקטיביים, כמו נרדף ע"י שדים. זוהי טלוויזיה מודרנית, בעצם. התמודדות עם שדים. טלוויזיה המתחפרת בלב לבה של החרדה מהבחירות שעשינו או נעשה. המורשת של "המגן" תיזכר ככזו שסיפקה הצצה מרתקת למוחם של העוסקים במלאכה על שמירת גבולות המוסר, ומנגד של אלו שפורצים את הגבולות הללו ומסכנים אותם.