ספוילר "חדר החדשות" עונה 2 פרק 1

ו… אנחנו שוב בשידור.

דרמת החדשות האינטנסיבית של אהרון סורקין עשתה דרכה חזרה לעונה שנייה. עיצוב הקרדיטים של פרק הפתיחה שונה מהרגיל ומלוטש להפליא, נושא עימו הבטחה למקצועיות ויעילות תכליתית. כשהם מסתיימים, וויל מקאבוי שוב במרכז העניינים. הפעם, מנהל דיאלוג פינג פונג עם עורכת הדין של פירמת החדשות ACN (מרשה גיי הארדן) לאחר שננזף כי כינה את "מסיבת התה" בתור "הטאליבן האמריקני". ולהזכיר, זו תנועה פוליטית בעלת משקל לגיטימי רב בקרב נוף ציבור הבוחרים. אה, ולא תאמינו מה קרה למגי.

הטיימליין של הפרק מחזיר אותנו ל-2011, הימים הם ימי האביב הערבי, והסיקור מתמקד בפרעות בלוב. בינתיים, ג'ים שולח את עצמו לניו המפשייר לסקר כנס בחירות ודון מגלה בדרך מפתיעה על הנאום הקטן וחוצב הלהבות של מגי מסיום העונה שעברה. כהרגלה של הסדרה, התנהלותה בזירה המילולית מאוד פעלתנית וקולחת. עם זאת, השאיפה שלה לריאליזם מפספסת את המטרה ורק מגבירה את הפן האנושי המלאכותי, החמצמץ ולעתים הלא קיים של חילופי הדברים בין הדמויות. סורקין לא מצליח לייצב את הכתיבה שלו ולתעל אותה למקומות מרתקים באמת. אמנם אין לי היכרות עם "הבית הלבן" שלו, אבל מאוד נהניתי מאמנות בניית המילה הכתובה שלו ב"הרשת החברתית" המעולה. ב"חדר החדשות" הוא גורם לי כצופה להרגיש לא רצוי, מסבך את העניינים ומאבד שליטה על חומר הגלם המצוין שבו הוא מחזיק.

לזכות סורקין יאמר כי היעדר הסבלנות והריסון בנפתולי העלילה השוטפים והקצביים שלו, יוצרים מצב שאין בו ולו רגע דל או משעמם אחד. תמיד קורה משהו. תמיד מדברים מהר על משהו חשוב וממלאים את חלל אוויר המסך בפאתוס קולני. המניפולציה הזו מתפרשת לעתים קרובות כמחליאה וזולה ולעתים כטכניקה פוסט מודרנית שקשה בלעדיה.

אין ברירה, חייבים לתת גם לעונה הזו הזדמנות להפיץ את האמירות שלה על התקשורת לכל רק מי שיחפוץ בכך. אחרת, מי יבקר את המבקר?