ספוילר לפינאלה של "המשרד"

"הלוואי והיתה דרך לדעת שאני בשנים היפות שלי, לפני שעזבתי אותן"
(אנדי ברנרד)

"המשרד" היתה הסדרה של חיי. הייתה לאורך שבע שנים, ואז הפסיקה. היא לא נהייתה גרועה בין רגע כשמייקל עזב, אבל המהות שלה התחלפה, והיא כבר לא היתה עבורי מה שהייתה קודם. היא השתנתה פתאום, הפוקוס התחלף, והסדרה הפכה להיות אחרת. הסנטימנט נשאר, אבל בלי הרבה מאחוריו.

אני אוהבת פינאלות. זו פרידה מחברים טובים שביקרו בסלון בכל שבוע, רק שאפשר לחזור אליהם מתי שרוצים. היא יכולה להאיר את הסדרה שלפניה באור חדש, לתת לה סיום הולם, או אפילו לחרבש אותה לגמרי. אבל את השנים היפות אי אפשר לקחת. פינאלה גרועה לא תמחק סדרה נהדרת (ואני יודעת שיחלקו איתי שונאי הפינאלה של "אבודים", שאני, כידוע, אהבתי).

במשך שבע שנים "המשרד" היתה על אכזבות ועל שברון לב, על החיים שרצינו לחיות ועל החיים שאנו חיים במקום. על ההתעסקות בבלתי אפשרי במקום לנסות לעשות אותו, ומקסימום להתבדות ולהצליח. ובמקביל על החלומות הגדולים מדי שמשאירים אותנו קטנים. היתה למשרד משימה קשה, לרצות אותי עם הפינאלה, והיא כשלה. החצי הראשון שלה היה כל מה שבעייתי עם שתי העונות האחרונות – מסדרה שלקחה את הדברים לאט, שהבעיות וההתרות הגיעו אורגנית מתוך הדמויות ולא באקס דאוס מכינה, היא הפכה לסדרה שגרתית. בעיה מוצגת, בעיה נפתרת. ג'ים רוצה לנסוע ולא מספר לפאם. פאם כועסת ולא רוצה לנסוע. דמויות חדשות הגיעו והתפתחו בין רגע מה שלקח למייקל או לדוייט חצי סדרה. ובכלל, החצי הראשון של הפרק גרם לזה להראות כאילו "המשרד" היא הסדרה על דווייט. ודווייט היה דמות די סטטית לאורך הסדרה, עם כמה קפיצות מהירות בעונות האחרונות.

בסופו של דבר אני מסופקת. לא מרוצה, אבל מסופקת. מייקל הגיע, כפי שחייב היה להיות. הוא לא הגיע לפאנל, וזה לא מציאותי בעיני. הוא כן הגיע לחתונה, ואין באמת תרחיש אחר. הוא הגיע הישר לתוך that's what she said, ויצא עם דמעות והילדים שלו שהתבגרו. בשביל האיש שרצה המון ילדים בשביל שיהיו לו המון חברים, הכיוון ההפוך נראה טבעי. על הדרך למדנו שיש לו ילדים משלו, ברבים, והמון תמונות, ושהוא סוף סוף שמח. אני חושבת שמגיע לנו לראות את הסוף השמח שלו, לא רק של ג'ים ופאם, של דוייט ואנג'לה, קווין ואוסקר. אבל הוא כבר לא חלק מהסדרה יותר משתי עונות, ואני יכולה להבין את הבחירה הזו, גם אם בכאב.

את מקומו של מייקל מילא בפרק הזה אנדי, ששוב עבר מהפך, השלישי שלו לאורך הסדרה, נראה לי. הוא הגיע לסוף הטוב שלו, שהיה יכול להיות שלו לאורך כל הזמן, אלא שהוא ניסה לרצות יותר מדי אנשים. גם ארין זכתה לסגירת מעגל עם הוריה שהופיעו משום מקום. קלי וראיין חזרו ורצו יחד אל השקיעה, והוכיחו שנוכחותם המופרכת היתה חסרה. נלי חטפה תינוק, וזה קצת מוזר. אוסקר רץ לפוליטיקה, וקווין קנה בר – סופים הולמים גם להם. בוב ואנס נעדר, אבל פיליס נראית מרוצה כתמיד. אפילו מרדית' נראית טוב, חוץ מהאפיזודה הביזארית עם הבן שלה, שהיתה מיותרת לגמרי (למה לא לתת למרדית' רגע של כבוד, אחרי שב-Lice היא הסבירה איך הגיעה לאן שהגיעה, ולפייס אותה עם בנה המורד). היו גם הומאז'ים קטנים לעבר, כמו ההחזרה של דוון, העובד שפוטר כדי שקריד ישאר. יחד עם זאת, חבל שלא החזירו עוד כמה עובדים שעברו במשרד, כמו קארן פילפלי, שאמנם היתה שם לאורך עונה אחת בלבד, אבל חזרו אליה כמה פעמים, והיה לה תפקיד משמעותי במשרד ובדנדר מיפלין. או גייב, או רוי.

למרות הביקורת, ולמרות שבעיני היא רחוקה מהשלמות המבריקה שהיא הפגינה לאורך עונותיה הגדולות (מבחינתי הן עונות 1-7, אתם כמובן יכולים לצמצם או להרחיב את הקבוצה הזו), "המשרד" עדיין הפגינה בסיומה את התמצית של מה שהיא היתה בעבר, קבורה בין כל החידושים. הסיפור על אנשים רגילים, משעממים אפילו, שהחלומות שהיו להם, וההבטחות שהבטיחו להם, לא הלמו את החיים הבוגרים שהם מצאו את עצמם בתוכם. בסופו של דבר, "המשרד" תמיד אמרה, אין חלום שהוא גדול מדי, רק חולם שמפחד. ובסיומה "המשרד" נתנה לכולם אומץ, והגשימה להם את החלום שלפעמים הם בכלל לא ידעו שיש להם.