אחרי ההנאה ההיסטרית שלי מהשבוע הראשון, היה צפוי שזה לא ימשיך. הפוקוס על בריטני ירד, סיימון הפך להיות דמות הזויה (טיול לדיינר בפרק אחד, היעדרות וחזרה עם דרמה לא קשורה בשני), אבל עדיין, נחמד. הייתי יכולה להסתדר בלי השיחות המתוסרטות להפליא (לעזאזל, הרי שמים עליהם מיקרופון בשביל לשמוע מה הם אומרים בקהל הגדול), בלי הפומפוזיות, בלי מערכות היחסים בחדר ההמתנה. אולי זה עובד בשביל האמריקאים, אבל בשבילי לא. אני עדיין חושבת שזה פורמט חזק, ומקווה שהפוקוס ישאר במוזיקה ובפורמט הטוב.

לכבוד מעבר הדירה שלי היום (בואו לבקר!), פוסט מקוצר.

זה לא סוד שאחד הז'אנרים החביבים עלי הוא קאנטרי, ולכן אני אוהבת במיוחד כשמגיעים לדרום. בשנה שעברה אהבתי את סקיילר, שהוצג בתור זמר הקאנטרי השחור הראשון, והשנה אהבתי עוד יותר את ווילי ג'ונס. אהבתי את הניגוד בין קול הקאנטרי הנמוך שלו (אני דווקא לא אוהבת את הקאנטרי מהסוג הזה של סקוטי מקרירי) ובין הקול הגבוה מלא הסול שלו. כמו כן, הוא יצא מתחילת הניינטיז וזה די מקסים.

פחות אהבתי את ריזלו (בן ריצ'רד) ג'ונס. הוא נראה כמו ריק רול מודרני, לא? כמו כן, אני לא אוהבת ראפרים בלבד בתחרות הזו.

הקטגוריה שאני הכי אוהבת היא ה-overs (שהגיל שלה משתנה מגרסה לגרסה. בבריטית זה מעל 28 היום, אבל התחיל מעל 25). כשלא מרמים בה (כלומר כשלא ממלאים אותה בבני 25-27) יש שם פנינים אמיתיות. אחת כזו היא טייט סטיבנס, שגם שר מקסים, והוא גם אישיות חביבה ביותר. מקווה שלא ימאס לי ממנו.

כבר ציינתי את זה בתגובות, אבל האודישן של Citizen הבינוניים (שאם לא יבינו את הביקורת וישתפרו לפני בוט קאמפ, בטח יפורקו ויקחו משם את הטובים לצרכי להקה חדשה, כפי שחזתה בוז'רסקי) הזכיר לי את ההופעה הנהדרת של Little Mix, הזוכות של העונה הקודמת של האקס פקטור הבריטית, ולהקת הבנות הראשונה שזכתה אי פעם (אזכיר את בכל פעם שאזכיר אותן).

גם דיימונד וואייט החביבה היתה חביבה. לא מתתי על איך שהיא הציגה את עצמה בתור ילדה מתוקה, בצורה שהיתה הפוכה מההופעה שלה. לא נראה לי שהיא תצליח להגיע רחוק, ולו כי כבר יש מישהי בקטגוריית הילדה החמודה (אם כי גם יהלומה כנראה כבר ותיקה בשואוביז).

אלי ברוק היתה הפוגה קומית נהדרת. תביני את הרמז כבר ורדי מהבמה.

פנדה רוס, שנתנה הופעה מאוד מרשימה בשביל גברת עם דלקת ריאות.

כמעט שכחתי את ג'פרי אדם גוט. כל שנה יש אחד כזה, יעני רוקר ששר איזו קלאסיקה קצת אחרת מאיך שבדרך כלל שרים אותה באודישנים (אבל לא בצורה חסרת תקדים לעולם), והשופטים מתעלפים. לא מתה עליו ועל שכמותו. וצריך להוציא את השיר הזה מחוץ לחוק באודישנים, כי כל אחד מרשים איתו. תאמינו לי, אפילו אני מרגשת בשיר הזה. בכל מקרה, הוא נשמע כמו גרסת גראנג' ניינטיז לשיר, ואני מתה על גראנג', אבל זה לא עבד עלי. אני יודעת שבוז'רסקי אהבה, אז צירפתי. לעד לא נסכים.

ואיכשהו, הפייבוריטית שלי מהפרקים האלו היא ג'סיקה אספינוזה, שסיפרה על הרקע הקשה שלה לא במסכנות, אלא ביובש חינני. אם משווים לג'יליאן מהשבוע שעבר, מבינים את ההבדל בין בכיינות ובין שימוש ברקע הקשה, ואת ההבדל בין הופעה היסטרית ובין הופעה מלאת רגש. ההופעה שלה היתה טיפה מיושנת, אבל אני אהבתי. כזו אני, מיושנת.

זהו. זו הגרסה שלי לפוסט מקוצר. מה אתם חשבתם? את מי אהבתם במיוחד?