בעוונותי יצא לי לצפות רק כעת בפרק האחרון של "האח הגדול". ראו שם את אביבית בר זוהר יורדת במדרגות אחרי מעין הדחה, ומגלה שלא ממתין לה קהל בחוץ. אני מוכרח לומר שזה היה אחד מהרגעים הטראגיים והעוצמתיים שיצא לי לחוות בתוכנית טלוויזיה. אביבית, בתגובה די מדהימה בכנותה, פצחה ביבבות חרישיות – "אני רוצה קהל". זה היה רגע מזוקק שריכז בו את תמצית ערוות הריאליטי: התמכרות טוטאלית לתשומת לב ותשוקה פסיכוטית לכמה דקות של חיבת קהל, גם אם מדובר בקהל חסר פנים המורכב מילדות צווחניות. לשנייה קלה לא ראיתי את אביבית על המסך, אלא מכור לסמים שנלקחה ממנו המחט, ובכוחות אחרונים מושיט אליה יד כחושה.

תמונה נוספת שהבזיקה לי באותו רגע היתה הסצנה האחרונה בסנסט בולברד של בילי ויילדר, עם המשפט האלמותי שאומרת גלוריה סוונסון כשהיא יורדת במדרגות מול הזרקורים, ומשוכנעת שמצלמים אותה לסרט:

"All right, Mr. DeMille, I'm ready for my close-up".

אז מעתה אמרו:

טוב האח הגדול, אני מוכנה לקהל.