הגיגי זמרה טלויזיונית:
אמריקן איידול, הופעות גברים
אז אחרי ניפוי שופטים אחרון שהשאיר אותי די מרוצה (רק לדייק, כשאני אומר שאני מרוצה, אני לא מתכוון שאהבתי את כל מי שעבר, אלא שכל מי שאהבתי עבר), מינוס לורן גריי, שהודחה באופן הזוי לחלוטין בשעה שכמות בלתי מובלת של כוכבות פופ-קאנטרי גנריות התקבלו בזרועות פתוחות, הגיעה תכנית האולפן הראשונה, שמהבחינה הזאת לא איכזבה.
הזמרים שהרשימו אותי בשלבי האודישנים ענו על הציפיות (and then some…), כאשר אני מדבר על קולטון ופיליפ פיליפס הבלתי נלאה. לגבי האחרון, הוא מקבל ממני כבוד ענקי. בדרך כלל די קשה להרשים בביצוע הראשון באולפן. בגלל הזמן הקצר שניתן לכל זמר, עקב המספר הגדול של הזמרים, והצורך להציג איזושהי תצוגת תכלית מסכמת, כללית ושפונה לקהל הרחב. אבל פיליפס בקלות נכנס לפנתיאון של הזמרים שהפכו את הקערה על פיה ונתנו הופעות מגוכחות (מבחינה טובה כמובן) בתכנית הראשונה. אלו הם כמובן לקישה ג'ונס וקריס אלן. אלן זכה בתכנית ולקישה הגיעה למקום מאוד גבוה וזכתה בהרבה כבוד, אז פיליפס מתחיל פה ממקום טוב בהחלט.
The Voice, סוף האודישנים העיוורים
את "הווייס" ("הקול", שוין) גיליתי לראשונה העונה, בעקבות "הווייס" הישראלית – מכל הסיבות שבעולם. לאחר שהפרק הראשון של הגרסה העברית הרשים אותי בפורמטו, החלטתי לראות את הדבר האמיתי. בעיקר בגלל שכל עניין הצפיה בגרסה הישראלית די התמסמס כשהבנתי שאני אשכרה אצטרך לזכור את זמני השידור ולהתיישב מול הטלוויזיה בשעות האלה. מה גם שאביב גפן מעצבן תחת!
מאוד התרשמתי מהפורמט – להביא זמרים מנוסים קמעה ומוכחים ולתת להם להרשים עם הקול גרידא. להוסיף לזה את המנטורים המשובחים, שבאמת פחות או יותר סוגרים כל פינה של טעם מוזיקלי. להוסיף עוד קצת סי-לו גרין, הדברים שיוצאים לו מהפה והחתולים הלבנים שהוא מלטף. לבזוק קצת את הסקס אפיל המתפרץ של בלייק שלטון וההפתעה מהמצב התקין של כריסטינה אגילרה. ומה שקיבלנו זה תוכנית זמרה מאוד טובה שמחדשת המון, באופן מאוד מפתיע אם יותר לי לציין.
בניגוד ל"איידול", שהציגה קומץ של זמרים מאוד מעולים בים של זמרים בינוניים, "הווייס" הציגה קומץ של זמרים מדהימים בים של זמרים מעולים. שלא כמו ב"איידול", אין טעם כל כך למנות את הזמרים האהובים עלי, אפשר פשוט להיכנס לאתר שלהם ולקרוא את הרוסטר המלא, זה פחות או יותר הרשימה שגם נמצאת בראש שלי.
אם אנחנו חייבים לדייק, אז לטעמי לבלייק שלטון ולסי-לו יש את הקבוצות הכי טובות. אהבתי את התעוזה של סי-לו, ומאוד הופתעתי לטובה מהחיבה העזה שלו לזמרי רוק. לגבי שלטון, ציפיתי שהוא יהיה בקטע של קאנטרי ותו לא, אבל הטעם שלו מאוד שונה מהתדמית המצטיירת על המסך. מי ידע שזמר הקאנטרי הקלאסי הזה בעצם בקטע של בחורות אינדיות מיוחדג'ות?
בסופו של דבר, נראה לי ש"הווייס" יותר מותחת, יותר מעניינת ובאמת מנסה להציג כשרונות יותר אמיתיים ומיוחדים. אבל יחד עם הניסיון למצוא כשרונות מוכחים, אובדת הבוסריות. אותה בוסריות מתקתקה מעיירה נידחת באוקלהומה שהיא מנת חלקה של איידול, אותו je ne sais quoi שהפכה את איידול לחממת כשרונות ומפלצת רייטינג לאורך השנים. אז מי מנצח?