סר ארתור קונן-דויל לא התכוון אף פעם שיזכרו אותו כ"ההוא שכתב את שרלוק הולמס". הסיפורים, שפורסמו במקור בהמשכים במגזין 'סטרנד', נעשו פופולריים מאוד מהר מאוד, מה שתסכל מאוד את קונן-דויל, כי הוא הרגיש שהם מסיחים את דעתו מספרות רצינית. זה תסכל אותו עד כדי כך שב-1893 הוא החליט לשים לעניין סוף בצורה… אממ, סופית. בסיפור בעל השם ההולם 'הבעיה הסופית', ווטסון והולמס בורחים מכמה נסיונות רצח שאורגנו בידי מוריארטי (כי הולמס מצדו ארגן מבצע לעצור את רוב הסוכנים המרכזיים של מוריארטי), ולבסוף מגיעים למפלי רייכנבאך בשוויץ; ווטסון נקרא חזרה למלון באמתלה שמישהי שם זקוקה לרופא אנגלי, וכשהוא חוזר למפלים הוא מגלה סימנים לקרב בין הולמס לאדם נוסף, שהסתיים בנפילה של שניהם לעמקי המפל. זהו, שרלוק הולמס ניצח את הנמסיס שלו, ומת. קונן-דויל לא צריך לכתוב יותר סיפורי בלשים. עכשיו יעזבו אותו בשקט, נכון?

אז זהו, שלא. בעקבות 'הבעיה הסופית', כל משוגעי-הולמס פצחו באבל של ממש. אנשי עסקים מכובדים ענדו סרט שחור לאות אבל. אם זה היה קורה היום, בטח כבר היו כעשר עצומות אינטרנטיות ושלושים קבוצות פייסבוק שונות שקוראות להחזיר לחיים את הולמס(!!!!11), אבל בזמנו עוד לא היה אינטרנט, אז קונן-דויל סתם קיבל אינספור בקשות ומכתבים, עד שנמאס לו גם מזה, ואחרי "כלבם של בני בסקרוויל", שהיה למעשה סיפור-פלשבק (הוא מתרחש בתקופה שלפני 'הבעיה הסופית') פורסם ב-1903 הסיפור "הרפתקת הבית הריק", שבו הולמס הופיע בלונדון והסביר לווטסון המופתע איך השליך את מוריארטי למפל, ואז החליט שאם כל העולם יחשוב שהוא מת זה יעזור לו להתחמק מהשותפים של מוריארטי (לפחות אחד השותפים יודע שהוא חי, וניסה לדרדר עליו סלעים ליד המפל; מלבדו, היחיד שאמור לדעת שהולמס לא מת הוא אחיו מייקרופט). הוא טייל בעולם בעילום-שם כמה שנים, ועשה כל מיני דברים מעניינים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור ללונדון, לפגוש שוב את ווטסון ולהפטר מהשותף העקשן ההוא של מוריארטי, קולונל מוראן – וכמובן, לחזור להרפתקאות.

עד כאן, המקור. מה מכל זה עבר לגרסא המודרנית, "שרלוק", בפרק "נפילת רייכנבאך" ששודר השבוע?

[מכאן והלאה ספוילרים למכביר, אז אם לא ראיתם עדיין את הפרק, ראו הוזהרתם. וחוץ מזה, לכו לצפות בפרק. הוא מצוין.]

אם נתחיל מהסוף – כמו שבעצם הפרק עצמו עושה (מרבית הפרק היא בעצם פלאשבק, ועוד קצת על זה בהמשך) – החלק היחיד בפרק שהרגיש בעיניי קצת מיותר היה התמונה האחרונה ממש, שבה רואים את הולמס צופה בווטסון מרחוק בבית הקברות. הצופים, שמכירים את העלילה הכללית, יכולים ממילא להניח שהולמס לא מת (אפילו אם לא היו מודיעים כמעט מייד שהסדרה מחודשת לעונה שלישית). דווקא בגלל העובדה שב"שרלוק" העלו את סכום ההימור, וידעו מראש שהצופים של היום לא יאמינו לרגע שהולמס באמת מת אם הסצנה תהיה כמו זו שבסיפור 'הבעיה הסופית', שבה רק רואים את זירת הקרב ואין אפשרות למצוא גופה – דווקא בגלל זה היה מוצלח יותר לדעתי אם היו גומרים את הפרק בתמונה של ווטסון עוזב את בית הקברות, וזהו. האמביוולנטיות העצומה של כל הסצנות האחרונות, התחושה שאנחנו יודעים בבירור שלא יכול להיות שהוא מת, אבל ראינו את הגופה, אבל זה לא יכול להיות, אבל איך הוא עשה את זה… כל זה קצת מטשטש כשהסדרה מרגישה את הצורך לטפוח לנו על השכם ולומר, "לא, זה בסדר, הוא כאן, רואים? זה הכל היה רק בכאילו".

אבל אני חייבת להודות שזו תלונה טיפה קטנוניות, והתמונה הזו לא פגמה עד כדי כך בהנאה שלי בכללותה. הפרק, כמו שאמרתי לעיל, היה מצוין. מעניין ומותח ומרגש וכל מה שצריך. מערכת היחסים בין הולמס ומוריארטי היתה פשוט מופלאה; הכימיה שבין שני השחקנים, אם להשתמש בקלישאה, חרכה את המסך. אנדרו סקוט (מוריארטי) בעיקר נראה כאילו הוא נהנה מכל רגע. התכנית שלו היתה גאונית כל כך שקשה לי לחשוב איך הסדרה תפתור את הבעיה בעונה הבאה. בכלל, המשחק של כל המעורבים היה טוב. אני מציינת כל פעם את מרטין פרימן, אז אני מקווה שלא נמאס לכם, כי באמת שהוא היה נהדר. כמעט בכיתי איתו ליד הקבר.

צעד לאחור. כמו שציינתי בפעם הקודמת, יאדו ביקש ממני לכתוב על "שרלוק" בעיקר כי אני מכירה את הסיפורים המקוריים. מהבחינה הזו יש לי פחות מה לתרום הפעם, כי לא ממש הבחנתי באזכורים בולטים לעלילות הולמס (מלבד עניין רייכנבאך, כמובן); אני חושבת שהקשר המרכזי בין הפרק לבין הכתיבה של דויל נמצא הפעם ברמת המֶטָא-. כל מה שמסביב ליצירה. קודם כל, כמו שציינתי בהתחלה, רוב הפרק מסופר מפי ווטסון לפסיכולוגית שלו. צורת הסיפור הזו מהדהדת באופן די ישיר את הדרך שבה ווטסון מתאר את עלילותיו של הולמס בסיפורים, כולל הפתיחה נוסח 'ודאי כבר קראתם בעיתונים על הפרשייה של X'. כמובן שיש בבחירה הזו גם אלמנטים דרמטיים אחרים, ובכל זאת, אני מרגישה שנוצר כאן קשר יפה בין ווטסון הספרותי לווטסון הטלוויזיוני.

מעבר לזה, 'שגעון הולמס' שמתואר בתחילת הפרק, עם הפרסום והמעריצים וכו', לא נמצא בסיפורים עצמם, אבל כמו שתיארתי הוא התקיים אצל קהל הקוראים שלהם. וכמו שגילה קונן דויל, מות הגיבור לא עוצר את המעריצים המטורפים – ולכן התכנית של מוריארטי היתה חייבת לכלול לא רק את המוות של הולמס כאדם, אלא קודם כל את המוות שלו כגיבור. הוא הרס לחלוטין את המוניטין שלו באמצעות הסקופ של 'ריצ'רד ברוק', ואז הכריח אותו להתאבד (קריצה קטנה ומוצלחת לפרק הראשון של הסדרה, עם נהג המונית שמכריח אנשים ליטול גלולת רעל, וגם תובנה קטנה על ההתפתחות הרגשית של הולמס מאז, שהצליח בכל זאת לפתח קשרים קרובים עם שלושה בני אדם אחרים). הולמס אמנם הצליח להשתמש בנשק של מוריארטי נגדו, אבל נאלץ לקפוץ מהבניין.

אבל הוא לא מת. איך הוא עשה את זה? אין לי מושג, ואני לא יודעת אם אני בכלל רוצה לדעת. זה היה מדהים. הפרטים המסייעים היחידים שעולים בדעתי הם בקשת העזרה שלו ממולי הפתולוגית (שגם היא, אגב, היתה נפלאה לגמרי), והעובדה שמהפרק הראשון לעונה אנחנו יודעים שהוא הצליח איכשהו לזייף את מותה של איירין אדלר בצורה שהערימה אפילו על מייקרופט.

ואם כבר מדברים על מייקרופט, הבנזוג שלי העלה בזמנו תהייה מאוד רצינית לגבי ההתנהגות שלו בפרק: מייקרופט לא אמור להיות טיפש. להפך, הוא אמור להיות חכם ממש כמו שרלוק, ואולי אפילו יותר (בספרים הולמס מודה בפה מלא שאחיו חכם ממנו). איך מישהו כזה הצליח ליפול בפח של מוריארטי, ולספר לו פרטים אמיתיים על חייו של שרלוק? מכיוון שאלה דברים שרק מייקרופט יודע, למה הוא לא שיקר למוריארטי? ובכלל, למה שמישהו חכם כ"כ יחשוב ברצינות שבאמת יש מין תוכנת-קסמים שכזו, כמה שורות קוד שיכולות לפרוץ כל דבר בעולם? אגב, הרגע שבו מוריארטי מבטל בבוז את הרעיון הזה היה מצוין, דווקא מפני שהמון סרטים וסדרות באמת חושבים כנראה שהאקרים הם קוסמים (ועוד עקיצה לקונבנציות של סדרות ממין זה: ההלם המוחלט של מפקד המשטרה מכך שלגורם לא רשמי ולא מאושר היתה גישה לכ"כ הרבה חומר מסווג). בכל אופן, אני תוהה אם אולי היה כאן משהו גדול יותר – מעין גמביט על גמביט. אם 'שגעון הולמס' בתוך הסדרה מקביל ל'שגעון הולמס' שהציק לקונן דויל, ואם הפתרון של קונן דויל היה להרוג את הולמס, אולי בעצם גם שרלוק וגם מייקרופט שיחקו במשחק של מוריארטי בכוונה, מתוך ידיעה מראש איך הוא מתכוון להרוס לגמרי את שרלוק הולמס, ובמטרה להשתמש בעניין הזה כדי להפטר מסטטוס הסלבריטי שלו.

רמז נוסף אפשר אולי למצוא בחילופי הדברים הבאים בין מוריארטי להולמס (כפי שהולמס מדווח עליהם לווטסון), בסיפור המקורי:
'I tell you that you will never beat me. If you are clever enough to bring destruction upon me, rest assured that I shall do as much to you.'
'You have paid me several compliments, Mr. Moriarty,' said I. 'Let me pay you one in return when I say that if I were assured of the former eventuality I would, in the interests of the public, cheerfully accept the latter.'

יש בתיאוריה הזו חורים, כמובן, בעיקר מפני שרוב התגובות של ההולמסים למוריארטי נראות אותנטיות מאוד, אבל לפחות היא פותרת את השאלה למה אנשים חכמים עושים דברים טפשיים.

בסופו של דבר, באמת שאין לי מושג מה באמת קרה שם, ואיך, ולמה. וזה בסדר; הפרק היה עשוי מספיק טוב שאני דווקא מרוצה שאני לא יודעת את התשובות. הפתרון לבעיה הסופית יתגלה, כנראה, רק בעונה הבאה.