זהירות, טלוויזיה! איזה שם גאוני, שתי מילים שמצליחות לתאר בפשטות ודיוק את התוכן שאליהן הוצמדו.
אם אתם לא יודעים על מה אני מדבר – ולמה שתדעו? אפילו יאדו לא טרח לעדכן אותנו שהיא משודרת – אז מדובר בסדרה החדשה של חבורת ארז את חסון את ייטינגר מתהילת ערוץ ביפ. מה שיכול להסביר את ההיעדרות המוזכרת מהמלצת היום, שלושת המצחיקנים האלו, במיוחד ביחד, הם בהחלט טעם נרכש. שהרבה אנשים מעדיפים לא לקנות, יש לציין.
אממה? יש טוויסט! מדובר בסדרה, בפריים טיים של ערוץ מסחרי, שאיננה מורכבת מחבורה של אנשים שתקועים בבית אחד, או שלוש בנות שמחפשות אהבה, או דוגמנית וחברה הגמד שמנסים להביס ערבי ואת חברתו היהודיה במרוץ למיליון שקל, גם לא זוג אנונימיים שמנסים לענות על שאלות טריוויה כדי לזכות בכמה אלפי שקלים, או בחורה מסכנה שרק רוצה לדעת מי היה הנשיא השני של מדינת ישראל כדי לא ליפול לחור, גם לא נהג מונית שמחלק משימות עם דד ליין של דקה, או עציץ מצוי שמחלק משימות על אי בודד. ואתם יודעים מה? זאת גם לא תוכנית סאטירה שמבוססת על פאנל שיושב מסביב לשולחן עם פאנצ'ים מדף נייר שמונח בהיחבא. לא… מדובר ביצור זר, חמקמק ונדיר, מדובר בקומדיה המתוסרטת!
כשאני מנסה לחשוב על סדרות מתוסרטות שקיימות היום בטלוויזיה הישראלית המסחרית, מעבר ל"זהירות, טלוויזיה", אני נזכר רק ב"סברי מרנן" (שהיא, בהיעדר הגדרה יותר טובה, דרעק אחד גדול) ו"אחת אפס אפס" הערוץ 10-ית שאותה לא ראיתי. אולי יש עוד שאני לא זוכר כרגע, אבל הנקודה הועברה. מול עשרות התוכניות, אלו שהוזכרו למעלה ואלו שאני לא זוכר כרגע (ביניהן גם הפרסומת החדשה לסקודה של חיים כהן ואלי אילדיס שקשת מתעקשת לקרוא לה "רשיון ליהנות") עומדות שלוש סדרות מתוסרטות – כמו שהבלוג אומר – לבד, בחושך. בגלל זה אני לא יודע מה יותר נהדר, העובדה שמדובר בסדרה מתוסרטת, או הסדרה עצמה, שלדעתי היא מצחיקה בטירוף.
הסדרה (שהיא למעשה מיני סדרה מסתבר) ממשיכה מסורת אמריקאית עתיקת שנים של עיסוק באחורי הקלעים של עולם הבידור, עולם הטלוויזיה הישראלי במקרה שלנו, ודודו ארז, שחר חסון ואבי אטינגר משחקים את עצמם באווירה מוקומנטרית שכזאת. בפרק הראשון בכיר ב-NBC האמריקאית מגיע לארץ ישראל הקטנה ומבשר לשלושת הכוכבים שהוא רוצה להביא אותם לאמריקה ולהפיק להם תוכנית, בכיכובם ובאנגלית למהדרין, ברשת NBC המצליחה והמוצלחת. ו-ובכן, איך שאומרים, Hilarity Ensues.
דרך אגב, מעניין שדווקא NBC נבחרה להיות הרשת הקונה. זה גם אמירה מעניינת על הטלוויזיה הישראלית ועל התוכנית הזאת בפרט. כשחושבים על זה, אפשר לומר שהצופה הישראלי הממוצע, אם יתבקש לציין סדרות אמריקאיות שהוא מכיר, יציין ישר וכנראה רק את "חברים" ו"סיינפלד" של NBC. אני חושב שאם הם היו אומרים CBS אף אחד לא היה מבין על מה הם מדברים. בכלל, ההשפעה האמריקנית בולטת, מ"חברים" ו"סיינפלד" בהרגשה של החבר'ה והמסעדה שהיא מקום המפגש ועד האווירה הדינמית שמזכירה את המהירות של "רוק 30".
עוד השפעה אמריקאית אפשר למצוא בעובדה שהסדרה עצמה בעיקר מתמקדת בלוזריות של דמויותיה. למעשה, כל הדמויות שמופיעות בסדרה הן לוזריות, כיאה למסורת האמריקנית. החל בדודו ארז והאבא החדש שלו, יטינגר שהוא הלוזר הנצחי של הטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות, חסון עם דמות הלוזר התימני שלא יודע אנגלית וכלה בדמויות התומכות, מהמלצרית שחלמה להיות מלצרית כשהיא הייתה קטנה ועד יגאל עדיקא שלא הולך לו עם אינטרקומים.
אבל עם כל הבלגאן, הפאנץ' ליינים הזולים והראנינג גאגס, נדמה שהושקע מאמץ אקטיבי ליצור איזשהו עמוד תווך של סיפור שמסביבו כל הבלאגן חוגג. זה היה קל מאוד לתת איזה סיפור עלוב שמשמש כתירוץ רופף לתוכנית מערכונים או אירוח עם טוויסט כזה או אחר. אלוהים יודע שחבורות ביפ לדורותיה יודעים טוב מאוד לקחת קונספט זול ולא חשוב ולזרוק מסביבו בדיחות. לא שיש משהו רע בזה, אבל לפעמים כיף לקבל סיפור, כיף שאתה מחכה לפרק הבא לא רק בשביל לצחוק, אלא גם כדי לגלות מה יקרה בפרק הבא.
יכול להיות שאני מפרש משהו שלא קיים, או יותר נכון – לא נעשה בכוונה תחילה. אבל גם אם זה נעשה באופן בלתי מכוון, נוצר פה סיפור, שהוא הלב של כל סדרה מתוסרטת, לא עוד רשימה של מערכונים, מסדר של פאנץ' ליינים ובדיחות חוזרות על עדות ונשים וגברים, אלא אשכרה סיפור, מוטיב מרכזי שמנחה את העלילה. אה כן, ויש עלילה!
עכשיו צריך לדבר על הפיל שבחדר: דודו ארז, שחר חסון ואבי אטינגר. שלושה בדרנים מצליחים עם רקורד טוב בביפ וכבר כמה תוכניות הומור באמתחתם. אבל הם ממש לא קונצנזוס, הם רחוקים שנות אור מגורי אלפי, עלמה זק או אסי כהן. למעשה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, הקונצנזוס בבלוג הוא שהם די בלתי נסבלים. אבל אני אישית לא יכול שלא לאהוב אותם, הם מטורפים ומהירים והם פשוט סגורים על עצמם כקומיקאים, יש להם אישיות מיוחדת שמדגישה את היתרונות של כל אחד מהם וכשהם ביחד הם יודעים ליצור טירוף קומי.
אבל הם עדיין עצמם, והסדרה הזאת, על היותה מוקומנטרית, אינה מנסה לשנות את זה. מדובר באותם דודו ארז, שחר חסון ואבי אטינגר, אותם שטיקים, אותם דמויות, אותו סגנון דיבור. אם לא אהבתם אותם לפני, אני בספק שתאהבו אותם או את הסדרה עכשיו. אבל לפחות אתם יכולים לשמוח בחלקכם שאל הרוסטר הערוץ שתיים-י התווספה עוד סדרה מתוסרטת לאוסף, מי יודע אולי מתישהו בעשרים השנים הקרובות נגיע ל-5% אחוז סדרות מתוסרטות!