"מד מן" עונה 3 פרק 10

הדיון הראשון שלנו בפורום טלוויזיה באג'נדה

בצפייה הזו אני מגלה כמה אני מחבבת את בטי (קל יותר לראות מבעד למשחק הנוראי של ג'ניוארי ג'ונס ולראות את בטי דרייפר בלבד), ומתחזקת השנאה שלי לדון (החלאה, כפי שאני קוראת לו בחיבה). החלק החביב עלי בפרק היה ניתוק הטלפון בבית משפחת דרייפר, שלאחריו בטי ודון הולכים ובודקים בארונותיהם החשוכים, אם אחד השלדים הוא זה שהתקשר. דון לא חושד בבטי, ובטי לא חושבת לחשוד בדון, מה שמעיד על האשמה שהם חשים, ולא על כך שהם בוטחים זה בזו. התקשורת ביניהם כל כך מקולקלת, הם כל כך לא מסונכרנים, שאי אפשר שלא לרחם עליהם קצת. אבל בעוד שבטי עושה כל שביכולתה כדי להשאר, דון עושה כל שביכלתו כדי לקום ולעזוב.

במשרד, פגי סובלת שוב מקנאתם של עמיתיה, בגלל שהיא "ספונטנית, בחורה והחביבה עליו". העובדה שהיא לובשת חצאית מלבה את הכעס על שהיא מצליחה, אבל אני חייבת להודות שאין דבר מעצבן יותר ממישהו שנראה שאינו מתאמץ. כמובן שפגי עבדה הרבה יותר קשה מפול, דאגה לתעד את סיעור המוחות שלה עם עצמה, הלכה מוקדם וישנה היטב, והגיעה עם רעיונות וראש פתוח, בעוד שפול שתה את עצמו למוות, קישקש עם אכילס (אגב, לא מתתי על התפוח הלא-כל-כך-מטאפורי שנפל לו על הראש), ונרדם. בכל זאת, פגי משתדלת שלא לגנוב דברים ממש (היא לא מתיימרת אפילו למצוא את הציטוט היפהפה "הדיו החיוורת ביותר שווה יותר מהזכרון החד ביותר"), אבל היא לא יכולה שלא לתת לרעיונות לבעבע מתוכה. אהבתי גם את אחוות הפירסומאים שלהם, שיודעים מה זה לאבד רעיונות נפלאים (ואת זה שלפעמים, האמת פשוט נשמעת אחרת).