הנותרים 3.07: האיש הכי חזק בעולם (והתאום הזהה שלו)

פורסם ע"י ‏יעל וזהו‏
בתאריך 31/05/2017 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"הנותרים" עונה 3 פרק 7, אחד לפני סוף הסדרה, ספוילר

הנותרים – עונה 3 פרק 7

"המשפחה זה הכל", אומרת מג לטום בפרק סיום העונה הקודמת. אנשים נעלמו, האנושות מתחרפנת, כתות מוזרות נוצרות, פצצה גרעינית מופעלת על ידי איש עירום, וכל העולם מחכה לאפוקליפסה, יושב על הגג, מחכה לסוף העולם שלא בא, כמו אותה אישה ג'ינג'ית בסצנה הראשונה של העונה. ובכל זה, מה שבאמת חשוב, מה שבאמת הוא סוף העולם יותר מכל, קורה בתוך הלב. האובדן האישי, של אדם שלא מת, לא נעלם, רק מערכת היחסים היא זו שנגמרה, תום המשפחה/זוגיות שיצרת איתו – יותר חזק ויותר כואב מכל סוף האנושות (שלפחות היה מביא סוף סוף קץ לכאביך), והעולם, באופן מרגיז ובלתי מתחשב, ממשיך לנוע. אתה בכל זאת קם לאכזבתך בבוקר וצריך להמשיך לחיות, להמשיך לחיות עם הכאב. לשאול "מה הלאה".

נחזור אחורה. הפתיחה כבר מסמנת לנו מה העיקר פה, עם סצנה מהימים הטובים של נורה וקווין. נינוחים, חייכנים, אוהבים. אם כי כמובן נוכח הפרק הקודם המחשבה של נורה על שריפת גופתה מקבלת גוון פחות קליל ויותר טעון. אחר כך מגיע הפתיח עם המוזיקה הנהדרת של העונה הראשונה – איזה כיף! אני יודעת שהיו פה דעות נגד האלמנטים הדתיים הרבים בפתיח של עונת הבכורה, אבל בעיניי הוא היה מעולה: מאוד מכניס לאווירה, דרמטי, מקורי, מוזיקה נהדרת, וביטוי לניסיונו של האדם לקשור אמונות ו"רציונליות" דתית/משיחית לאסון לא מוסבר, להכפיף אותו לאל שבו אתה מאמין כך או אחרת.

אני שואלת את עצמי לא מעט בעונה הזו מהי נקודת ההסתכלות של היוצרים. כלומר, הסדרה, במיוחד בעונתה זו, עוסקת מאוד באלמנטים דתיים, בדת, באמונה, באמונות שווא, בחיפוש אחר תשובות שלא יינתנו (הו, האירוניה שזהו הנושא בו עוסק יוצר "אבודים" לשעבר!). אך האם יוצריה מגיעים מתוך אמונה בסיסית בנצרות או שהסדרה אתאיסטית או אגנוסטיקנית או על התפר ביניהם (קרי, "אם מישהו יצר את כל זה הוא כנראה לא מעוניין שנדע מהו וניחושי הדתות הממוסדות לא קולעות למטרה, אז למה לנסות?")? מה דעתכם?

(הקטע האהוב עליי: הצורה הנונשלנטית בה פאטי אומרת: "May God have mercy on your soul if there is a god", אתנחתא, "which there is not")

בחזרה לפרק: אני אוהבת את זה שהסדרה מפתיעה אותך בכל פרק בעונה הזו. כלומר, אם את הטוויסטים של "ווסטוורלד" רבים ראו מרחוק, האם יכול להיות אדם שהעלה בדעתו פרק על הכומר שכולל כת של סקס הסוגדת לאריה?… ידענו שהפרק יהיה על… "המלון", נקרא לזה. המעבר בין החיים למוות, או הגהינום, או מציאות אחרת, או אולי הסמטוחה החבויה בתת מודע של מוחו של קווין בלבד, מה שזה לא יהיה. אבל במקום מלון קיבלנו התרחשות שונה לגמרי, הזויה, בו האמבטיה היא אוקיינוס, המתנקש והמטרה הם אותו אדם, ה-GR השתלטו על העולם במטרה למנוע את הדיכאון של "היום שאחרי" מהמחכים על הגגות לארמגדון, וטכנולוגיות הזיהוי הביולוגיות פחות סומכות על טביעת האצבע ורשתית העין ומכוונות יותר למטה.

במקום הזה קווין פוגש את המתים: את פאטי ומג, את רוצח הכלבים, את קווין השריף האוסטרלי שהוא מאבטח הנשיא, ואפילו את אלוהים עצמו, דייויד ברטון, שנותן לו הוראות באוזניה ושוב טוען לאלוהותו. ה"משימות" שבשמן נשלח מתגלות כעקרות מתוכן: מבחינתה של איווי היא הניצולה היחידה ולא הקורבן והיא אינה מאמינה למסר של קווין, עבור הילדים אין שום חשיבות לאותו פרט שבעטיו גרייס נכנסה לדיבוק שלם של איתור נעליים לצדקה כמחפשת בהן סימן, וכריסטופר סאנדיי ממילא כבר אמר לקווין האב את מה שלא רצה לשמוע: אין דבר כזה שיר שמפסיק את הגשם. הוא גם אומר לקווין את הברור מאליו: אתה לא מאמין בכל זה, למה אתה פה?

כפי שאמר ללורי בפרק הקודם, העולם השני היה המקום בו הרגיש בבית, בו הכל היה נכון, בו חווה רגש אמיתי. אבל זה כמו למצוא את איווי המתה בפרצופה של אישה אחרת: לראות מה שרוצים לראות. קווין לא בחר בפעם הקודמת להגיע למלון, הוא נורה. כל שהותו בו היתה חדורת מטרה לחזור הביתה, אל העולם האמיתי. בסופו של דבר, הוא לא רוצה להיות במלון – הוא רוצה את אותו רגע של צלילות בו הוא מבין מה חשוב, בו הוא מזקק את הרגש הכי טוב בו מבעד לשיגעון ולפחד, והכי חשוב, הוא רוצה להתעורר ממנו ולגלות את נורה חוזרת, מחייכת, אומרת: "שבת הביתה". הוא רוצה סוף טוב, את הפתרון להכל שאולי חבוי שם, במימד האחר, לצרות הפרטיות של לבו במציאות. הוא שוב בורח, בתקווה ששם מצוי השביל חזרה שהוא לא הצליח למצוא בחיים האמיתיים.

כשהוא מבין את זה, הוא יודע שהדרך היחידה להפסיק לברוח, להפסיק להחביא את רגשותיו מעצמו ולהתמודד היא לסגור את הפרק על נדודיו בעולם האחר. לומר שלום לספר של קווין. לחפור בלבו, מילולית, ולמצוא את מתג הכיבוי של היקום האלטרנטיבי, שוב באופן הכי מילולי שיש, ולסיים בסצנה יפהפייה שבו הוא יד ביד עם הדיבוק והשיגעון והקול שבראש ששמו פאטי, לבוש לבן, צופה במופע הזיקוקים של האפוקליפסה הגדולה שלם עם החלטתו לחזור ולחיות, ומתעורר בספינת נוח שמעולם לא הפליגה לצד שני בני דמותם של השליחים שנרדמו ופספסו את חזרתו לחיים של ישו, מתיישב על הגג בעוד יום בחיים, סתם יום, ומסתכל על האופק. מה הלאה?

——–

סתם לידע כללי: "נוהל פישר" שהוזכר בפרק מבוסס על הצעה של רוג'ר פישר מ-1981, שהקוד להפעלת הנשק האטומי יותקן בלבו של מתנדב, חברו הטוב של הנשיא. אם הנשיא האמריקאי ירצה להשתמש בנשק, עליו יהיה לרצוח את חברו במו ידיו בסכין קצבים, כדי להפנים את ההשלכות של החלטתו להרוג חפים מפשע בפצצה אטומית, על ידי המחשה פיזית הקרובה אליו ואל לבו. או במילותיו שלו: Blood on the White House carpet. It’s reality brought home.

תגיות:
  • Kevin Christ

    איזה פרק!!! לטעמי אחד הטובים בסדרה, כזה שבהחלט היה יכול לתפקד גם כפינאלה.
    ספויילרים מכאן:
    .
    .
    .
    .
    .
    .
    .
    .
    לינדלוף ממשיך בפרימה איטית של המארג שנקרא דת/אמונה. קווין ואביו משחזרים את עקידת יצחק. סאנדיי שואל את קווין אם הוא באמת מאמין ששיר יכול לעצור את המבול. ובטח עוד כמה רגעים כאלה ששכחתי.

    המוזיקה הייתה מצויינת (אותו פסקול כמו בפרק "בית המלון" של העונה שעברה). והסוף היה שובר לב עם אבא של קווין על הגג שואל "מה עכשיו?".

    עוד שבוע פרק אחרון, בע"ה שלא נקבל שום תשובות.

    • יעל וזהו

      ובמקרה של הנותרים מדגדג לשאול: ב"בע"ה" בהודעתך, בעזרתו של מי?…

      לא נראה לי שנקבל תשובות. אני חושבת שהלקח מאבודים נלמד היטב ביצירת הסדרה הזו. היא עוסקת הרבה ברצון של האדם לקבל ולחפש תשובות ובעיקר להמציא אותן כדי להסביר לעצמו את הנסתר, ובחוסר התוחלת בכך. מנגד, אם תשימו לב, כמעט כל פרק בעונה הכיל תשובות מיידיות לשאלות פשוטות שעלו בזה שהיה לפניו, מבלי למתוח את זה עד אין קץ – מה קרה ללילי? למה הטביעו את השוטר, איך הגיע הספר לאוסטרליה ומה הקשר של קווין האב לעניין? על איזה פיצוץ מדובר? וכו'.

      • Kevin Christ

        בעזרת הדיימון כמובן 🙂

        אני מקווה מאוד שלא נקבל תשובות. בניגוד לאבודים, אני חושב שבסדרה הזאת "לא לקבל תשובות" זה חלק מאוד מאוד מהותי במהות עצמה של הסדרה. כמעט כל מה שהדמויות עושות נובע מכך שהם לא יכולים לקבל תשובות מוחלטות.

        אם אני לא טועה אין אף אירוע בסדרה שניתן באופן חד משמעי לשייך אותו למשהו "על-טבעי" או "טבעי". אני לא מדבר על דוגמאות כמו מה קרה ללילי וכו' אלא האם קווין באמת חזר מהמתים, מה הקטע עם העולם המקביל, האם באמת לבחור ההוא מהעונה הראשונה (שברח לי עכשיו השם שלו, זה שהיה בחווה ולקח לאנשים את הכאב) היו כוחות כלשהם.

        אני חושב שאם נקבל תשובה מסוג "כן, זה היה קסם" או "זה היה צירוף מקרים טבעי לחלוטין", זה באופן מיידי ישליך אחורה לגבי שאר הסדרה וייתן לנו תשובה האם בעולם של הנותרים יש איזה כוח מסתורי, "אלוהים" כלשהו, או שאין. וזה ממש יהרוס.

        • יעל וזהו

          מסכימה לגמרי.

        • Avital N

          היוש, מגיעה באיחור אופנתי למסיבה.
          רציתי לומר שכל מה שכתבת לגבי הערפול המכוון נכון ונעשה יפה מאוד, עם יוצא מן הכלל אחד- השאלה אם פאטי של עונה 2 "אמיתית" (על טבעי) או מדומיינת (טבעי) מקבלת תשובה בסצינה בה פאטי וקווין נכנסים לטמבוריה כדי להוריד את האזיקים שלו בפרק 207.
          המוכר מראה לילד קלף עם ברווז, פאטי מתכופפת מעבר לדלפק כדי לראות את הקלף (כלומר נדרש מאמץ כדי לראות אותו, קווין לא היה יכול לראות אותו בעצמו כשעבר), ומודיעה לקווין שזה ברווז. קווין מקבל מפאטי מידע חדש ואמיתי על העולם שלא היה יכול לנחש או לקבל בעצמו.

      • Mor

        הפיצוץ בסוף פרק 4 הוא תוצאה של הנשק הגרעיני שנשלח בתחילת פרק 5, נכון?

  • פ.נוקיו

    חבל שלא היו פה דיונים על שני הפרקים הקודמים בסדרה; גם לפרק של מאט וגם לפרק של לורי היו איזכורים בפרק הזה. ובקצרה רק אומר שלדעתי זה היה הפרק האמיץ ביותר בסדרה עד כה:
    ספויילר
    .
    .
    .
    .
    .
    .
    .
    כשהקויין השחור אומר לקווין הלבן: "We fucked up with Nora", והבחירה הצ'יזית (אבל הכ"כ מוצלחת) בשירי הסיקסטיז של הביץ' בויז וסקיטר דיוויס (בסוף הפרק), אתה מבין למה התכוון לינדלוף כשאמר לאחרונה ש"הנותרים היא בעצם סיפור אהבה".

    • אפשר להתייחס פה גם אל הפרקים הקודמים, כמובן.

    • יעל וזהו

      התלבטתי אם לכתוב על הפרקים הקודמים, בעיקר כי רציתי לעורר דיון על נושא הדת ואתאיזם בהנותרים, אבל מניסיון העבר נראה שאין ממש קונים אז התבאסתי לפנות לזה זמן במיוחד כשאין לי ולא לקבל תגובות.
      אני בטוחה שאם יש ביקוש (אולי בקבוצת הפייסבוק כן מדברים על הפרקים?) היה אפשר גם עכשיו לפתוח עמודים לשני הפרקים הנ"ל.
      זו סוף סוף סדרה מעוררת מחשבה, וממש ממש חבל לי שאין לי עם מי לדבר עליה.

      • miss bojarsky

        אני אשמח לקרוא את מה שיש לך לומר בנושא 🙂

      • Tally Sheinfeld

        מי ת'רי

  • יעל וזהו

    הסיכום שלי לפרק, בתקווה שהאתר יסכים לפרסם אותו – אני עוד יותר גרועה מנורה עם מכשירים אלקטרוניים (אפרופו, רק תחשבו על פוטנציאל התקלות של מכשיר המעבר כשהיא תשתמש בו!):

    "המשפחה זה הכל", אומרת מג לטום בפרק סיום העונה הקודמת.
    אנשים נעלמו, האנושות מתחרפנת, כתות מוזרות נוצרות, פצצה גרעינית מופעלת על ידי איש עירום, וכל העולם מחכה לאפוקליפסה, יושב על הגג, מחכה לסוף העולם שלא בא, כמו אותה אישה ג'ינג'ית בסצנה הראשונה של העונה.
    ובכל זה, מה שבאמת חשוב, מה שבאמת הוא סוף העולם יותר מכל, קורה בתוך הלב. האובדן האישי, של אדם שלא מת, לא נעלם, רק מערכת היחסים היא זו שנגמרה, תום המשפחה/זוגיות שיצרת איתו – יותר חזק ויותר כואב מכל סוף האנושות (שלפחות היה מביא סוף סוף קץ לכאביך), והעולם, באופן מרגיז ובלתי מתחשב, ממשיך לנוע. אתה בכל זאת קם לאכזבתך בבוקר וצריך להמשיך לחיות, להמשיך לחיות עם הכאב. לשאול "מה הלאה".

    נחזור אחורה.
    הפתיחה כבר מסמנת לנו מה העיקר פה, עם סצנה מהימים הטובים של נורה וקווין. נינוחים, חייכנים, אוהבים. אם כי כמובן נוכח הפרק הקודם המחשבה של נורה על שריפת גופתה מקבלת גוון פחות קליל ויותר טעון.
    אחר כך מגיע הפתיח עם המוזיקה הנהדרת של העונה הראשונה – איזה כיף! אני יודעת שהיו פה דעות נגד האלמנטים הדתיים הרבים בפתיח של עונת הבכורה, אבל בעיניי הוא היה מעולה: מאוד מכניס לאווירה, דרמטי, מקורי, מוזיקה נהדרת, וביטוי לניסיונו של האדם לקשור אמונות ו"רציונליות" דתית/משיחית לאסון לא מוסבר, להכפיף אותו לאל שבו אתה מאמין כך או אחרת.

    אני שואלת את עצמי לא מעט בעונה הזו מהי נקודת ההסתכלות של היוצרים. כלומר, הסדרה, במיוחד בעונתה זו, עוסקת מאוד באלמנטים דתיים, בדת, באמונה, באמונות שווא, בחיפוש אחר תשובות שלא יינתנו (הו, האירוניה שזהו הנושא בו עוסק יוצר "אבודים" לשעבר!). אך האם יוצריה מגיעים מתוך אמונה בסיסית בנצרות או שהסדרה אתאיסטית או אגנוסטיקנית או על התפר ביניהם (קרי, "אם מישהו יצר את כל זה הוא כנראה לא מעוניין שנדע מהו וניחושי הדתות הממוסדות לא קולעות למטרה, אז למה לנסות?")? מה דעתכם?

    (הקטע האהוב עליי: הצורה הנונשלנטית בה פאטי אומרת: "May God have mercy on your soul if there is a god", אתנחתא, "which there is not")

    בחזרה לפרק: אני אוהבת את זה שהסדרה מפתיעה אותך בכל פרק בעונה הזו. כלומר, אם את הטוויסטים של "ווסטוורלד" רבים ראו מרחוק, האם יכול להיות אדם שהעלה בדעתו פרק על הכומר שכולל כת של סקס הסוגדת לאריה?…
    ידענו שהפרק יהיה על… "המלון", נקרא לזה. המעבר בין החיים למוות, או הגהינום, או מציאות אחרת, או אולי הסמטוחה החבויה בתת מודע של מוחו של קווין בלבד, מה שזה לא יהיה. אבל במקום מלון קיבלנו התרחשות שונה לגמרי, הזויה, בו האמבטיה היא אוקיינוס, המתנקש והמטרה הם אותו אדם, ה-GR השתלטו על העולם במטרה למנוע את הדיכאון של "היום שאחרי" מהמחכים על הגגות לארמגדון, וטכנולוגיות הזיהוי הביולוגיות פחות סומכות על טביעת האצבע ורשתית העין ומכוונות יותר למטה.

    במקום הזה קווין פוגש את המתים: את פאטי ומג, את רוצח הכלבים, את קווין השריף האוסטרלי שהוא מאבטח הנשיא, ואפילו את אלוהים עצמו, דייויד ברטון, שנותן לו הוראות באוזניה ושוב טוען לאלוהותו. ה"משימות" שבשמן נשלח מתגלות כעקרות מתוכן: מבחינתה של איווי היא הניצולה היחידה ולא הקורבן והיא אינה מאמינה למסר של קווין, עבור הילדים אין שום חשיבות לאותו פרט שבעטיו גרייס נכנסה לדיבוק שלם של איתור נעליים לצדקה כמחפשת בהן סימן, וכריסטופר סאנדיי ממילא כבר אמר לקווין האב את מה שלא רצה לשמוע: אין דבר כזה שיר שמפסיק את הגשם. הוא גם אומר לקווין את הברור מאליו: אתה לא מאמין בכל זה, למה אתה פה?

    כפי שאמר ללורי בפרק הקודם, העולם השני היה המקום בו הרגיש בבית, בו הכל היה נכון, בו חווה רגש אמיתי. אבל זה כמו למצוא את איווי המתה בפרצופה של אישה אחרת: לראות מה שרוצים לראות.
    קווין לא בחר בפעם הקודמת להגיע למלון, הוא נורה. כל שהותו בו היתה חדורת מטרה לחזור הביתה, אל העולם האמיתי. בסופו של דבר, הוא לא רוצה להיות במלון – הוא רוצה את אותו רגע של צלילות בו הוא מבין מה חשוב, בו הוא מזקק את הרגש הכי טוב בו מבעד לשיגעון ולפחד, והכי חשוב, הוא רוצה להתעורר ממנו ולגלות את נורה חוזרת, מחייכת, אומרת: "שבת הביתה". הוא רוצה סוף טוב, את הפתרון להכל שאולי חבוי שם, במימד האחר, לצרות הפרטיות של לבו במציאות. הוא שוב בורח, בתקווה ששם מצוי השביל חזרה שהוא לא הצליח למצוא בחיים האמיתיים.

    כשהוא מבין את זה, הוא יודע שהדרך היחידה להפסיק לברוח, להפסיק להחביא את רגשותיו מעצמו ולהתמודד היא לסגור את הפרק על נדודיו בעולם האחר. לומר שלום לספר של קווין. לחפור בלבו, מילולית, ולמצוא את מתג הכיבוי של היקום האלטרנטיבי, שוב באופן הכי מילולי שיש, ולסיים בסצנה יפהפייה שבו הוא יד ביד עם הדיבוק והשיגעון והקול שבראש ששמו פאטי, לבוש לבן, צופה במופע הזיקוקים של האפוקליפסה הגדולה שלם עם החלטתו לחזור ולחיות, ומתעורר בספינת נוח שמעולם לא הפליגה לצד שני בני דמותם של השליחים שנרדמו ופספסו את חזרתו לחיים של ישו, מתיישב על הגג בעוד יום בחיים, סתם יום, ומסתכל על האופק. מה הלאה?

    ——–

    סתם לידע כללי: "נוהל פישר" שהוזכר בפרק מבוסס על הצעה של רוג'ר פישר מ-1981, שהקוד להפעלת הנשק האטומי יותקן בלבו של מתנדב, חברו הטוב של הנשיא. אם הנשיא האמריקאי ירצה להשתמש בנשק, עליו יהיה לרצוח את חברו במו ידיו בסכין קצבים, כדי להפנים את ההשלכות של החלטתו להרוג חפים מפשע בפצצה אטומית, על ידי המחשה פיזית הקרובה אליו ואל לבו. או במילותיו שלו: Blood on the White House carpet. It’s reality brought home.

  • miss bojarsky

    כתבת נהדר. איזה פרק ואיזו סדרה 3>
    אני מאד מקווה שבפרק הסיום נורה וקווין ימצאו את דרכם חזרה זה לזו.

    אני נוטה להאמין שהיוצרים מגיעים ממקום אגנוסטי, אבל אולי זה בגלל שזה המקום ממנו אני מגיעה. אני חושבת שהפואנטה היא אכן "עזבו אתכם משאלות של דת, נביאים, משיחים וסוף העולם, מה שחשוב זה מה שקורה בלבכם פנימה וביניכם לבין האנשים שאתם אוהבים".

    • יעל וזהו

      זו גם ההשערה שלי, אבל לאור הסדרה אני טועה האם גם אנחנו נוטים לראות את מה שאנחנו רוצים לראות או מחווטים לראות דרך עיני אמונתנו/חוסר אמונתנו.

      כי בכל זאת, בטלוויזיה האמריקאית (וגם הישראלית, תכלס), אתאיזם ומה שקרוב אליו הוא מצרך לא נפוץ, בלשון המעטה.

  • אכן כתבת נהדר. ובאמת מה הלאה

  • Saturn

    פרק שקל לכתוב כי מה שנותר לסדרה ובגלל זה המשכתי לעונה האחרונה: בוא נראה דברים משוגעים.

    כל אחד מאיתנו יכול היה לכתוב את האירועים בעולם האחר כי זה פשוט לכתוב כל שגעון שאתה רוצה בלי השלכות, בלי צורך להסביר ובלי צורך לחבר את זה לשאר הסדרה.

    ובסופו של הפרק מחכה 'הארה' די בנאלית בנוגע לקווין ולנורה. הארה שנראה הייתה שהגיעה בסיום העונה הראשונה ובסיום העונה השנייה אך במהרה נעלמת כלא הייתה בתחילת העונה הבאה. אם הייתה עונה 4 בטח גם אז היינו רואים את קווין ממשיך עם בולשיט חדש שלו.

    גם לא מובן לי האימפקט בכך שכביכול העולם האחר הזה הוא שמהווה את המכשול עבור קווין, אבל זה העולם הזה שמספק לו את ההארה ומוריד לו את האסימון תודות לאירועים שלא הייתה לו שליטה או ידיעה לגבם.

    כמובן שהפרק מוסיף לערימת השאלות שהסדרה המשיכה להעלות לכל אורכה ושלא קשורים כלל ל Departure. וכמובן שהם לא הולכים לענות על כלום או על הרוב כי אז הם אשקרה יצטרכו להתחייב על דבר אחד ולא להמשיך לאחוז את המקל בשני קצותיו.

    אולי זה לטובה. כי שהם מנסים לתת תשובות הם נכשלים. הניסיון להסביר את החופש ש ה GR מקבלים מהרשויות עונה שעברה היה הדבר הכי מטומטם בטלוויזיה שנה שעברה.

    שבוע שעבר קיבלנו פרק שמטפל (ומסיים?) בצורה חפוזה ומבולגנת בלאורי.
    הפרק הזה מספק הבנות והארות די חסרות בשר ובנאליות עבור קווין, בדרך לא דרך.

    אני עדיין נדהם מתחילת העונה הזו איך המבקרים התעלמו מההתעלמות של הסדרה לגבי ה GR. ה-דבר שהיה במרכז הסדרה לאורך 2 עונות (וגם שמשך הכי הרבה ביקורות) מופצץ מהיקום של הסדרה כלא-היה ואין לזה שום התייחסות. האלמנט שהיה בלב הסיפורי של העולם הזה שפתאום הסדרה מנסה רטרואקטיבית לגמד ולחסל (התגובה הסרקסטית לגבי המנהגים שלהם בפרק הזה..).

    גם אם לכותבים נפל האסימון שהחלק הזה בסדרה על הפנים, אי אפשר פשוט ללחוץ על כפתור ולהעלים את זה. איפה תגובות שאר פלגי ה GR? האם הממשלה עצרההפציצה את כולם? איפה ההשפעות על החברה? ואלף אחד דברים אחרים.

    הכותבים לא שמו קצוץ על היצירה שלהם ואיכשהו המבקרים המדופלמים הרעיפו בשבחים.

    דבר אחד ברור: 'הנותרים' היא עוד סדרה שנפגעת מתופעת ה'עונה אחרונה מקוצרת'.

  • דור

    איזה פרק ואיזה סיכום יפה. מתחבר למה שכתבו לפניי – אשמח מאוד לקרוא את מה שיש לך לומר על הפרקים הקודמים.

    כשתיארת את קווין ופאטי עומדים על הגג וצופים בטילים, ישר קפץ לי הויז'ואל של הסוף של "מועדון קרב" (ספוילר): אדוארד נורטון בדיוק הרג את בראד פיט, החלק הלא רצוי באישיות שלו עצמו, בדיוק כמו שקווין עשה כאן. הוא עומד וצופה יחד עם הלנה בונהם קרטר בגורדי שחקים קורסים – כמו הטילים בפרק שלנו – כשברקע מתנגן Where is my Mind של הפיקסיז – שיר שחזר מספר פעמים בעונה השנייה כשקווין מתחיל לראות את פאטי ולאבד את שפיותו.
    לא מאמין שזו מחווה מכוונת אבל נחמד למצוא קשרים איפה שיש סתם צירופי מקרים, שזו בעצם מהות הסדרה עצמה.

    • יעל וזהו

      וואו, נכון!

  • רונן

    רוצה לדעת אם אני לבד בזה.. עוד מישהו חושב שהסדרה נהייתה מוגזמת בטירוף, מסועפת בתתי עלילות ופשוט מבולגנת ?
    הסדרה נהייתה שונה לגמרי ממה שהיא התחילה שכבר אי אפשר לזהות אותה. את האמת, כבר מגוכחת.

  • אור

    קודם כל, כתבת נפלא!
    לגבי האפשרות לרפרנס ל"מועדון קרב" שהעלו פה בתגובות, אני די בטוח שזה מכוון. למען האמת, כל הסדרה הזו מלאה ברגעים קטנים שמזכירים יצירות אחרות, אבל מספיק בעדינות כדי שלא נהיה בטוחים האם זה מכוון או לא.
    ומעכשיו, ספוילרים!
    .
    .
    אני לא כל כך מסכים עם התלונות פה לגבי בלאגן בסדרה ולגבי אקראיות באירועים. אני לא בטוח שהניתוח שלי מדויק, אבל אנסה בכל זאת להעלות כמה רעיונות.
    עד עכשיו, נראה היה שרוב הדמויות בסדרה התעקשו למצוא משמעות ותשובות דרך כתות ודתות. היו את כל הסיפורים בשתי העונות הראשונות, ובתחילת העונה הנוכחית זה הגיע לשיא עם מאט, שממש מתייחס לקווין כנביא ומתחיל להפיץ את הבשורה.
    העניין הוא שזו רק נקודת הפתיחה, ומפה מתחיל לאט לאט תהליך שבאמת נותן תחושה חזקה של אגנוסטיות. מצד אחד, רמת המוזרות והטירוף רק עולה ועולה, אבל במקום שזה יחזק את האמונה של הדמויות, זה עושה בדיוק את ההיפך. לאט לאט, כל הדמויות מתחילות לאבד את האמונה הדתית שלהם, ופשוט מתייאשות מהניסיון לקבל תשובות. במקום זה הן מתחילות לנסות לשקם את היחסים שלהם עם האנשים סביבם שנהרסו בעקבות כל האירועים הקודמים. בנוסף, חלקן הבינו שהיחסים כבר אבודים, ושאין להן סיכוי למצוא כבר טעם לחיים.
    אני ממש לא מסכים שבעונה הזו יש פרקים של שיגעון טהור בלי השלכות לשאר העונה. דווקא הפעם אני מרגיש שהרבה מהמוזרות והטירוף נמצאים בראש של הדמויות, וגם אם הם בכל זאת נובעים ממקור חיצוני, הם תמיד משקפים את התהליכים הגדולים יותר שקורים בפרק.

    העונה הזו כל כך חזקה רגשית מבחינתי, שאני מרגיש שהחוויה הרגשית זכורה לי הרבה יותר מהאירועים והתהליכים עצמם שקרו בפרק. לכן אני ממש לא חד על הפרטים, ושמח מאוד על הפוסט והשרשור הזה.

  • Tally Sheinfeld

    מצוין!

  • יעל וזהו

    פתאום הבזיקה במוחי מחשבה שטותית: ואם הילארי קלינטון היתה הנשיאה במציאות האחרת, איך בדיוק היא היתה עוברת את מבחן הזיהוי?

    אנסה לכתוב על הפרקים הקודמים או אחד מהם, בלי נדר.

    בינתיים, חמותו של היוצר מחפשת תשובות באינסטגרם:
    https://www.instagram.com/p/BUqUzvqDAV4/

© עידו ישעיהו