התיקון 2.04: דונלד הנורמלי

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 14/07/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 2 פרק 4

Rectify - 02x04 - Donald the Normal

פגי ודניאל, אשר עטה על עצמו מסיכה של "דונלד הנורמלי" (פגי ודונלד, סתם צירוף מקרים או מחווה ל"מד מן"?), יושבים בחדר האוכל והיא מספרת לו על ההופעה של בוב דילן אותה היא ראתה לפני כמה עשורים (גם פגי מ"מד מן" זכתה לראות אותו). היא פונה אל דניאל ואומרת לו: "Talk about the paint being wet and alive". כשדילן עבר לנגן רוקנרול חשמלי, הוא היה טרי ופגי הייתה שם כשהוא עבר את המהפך, חוותה את זה על בשרה החי וצפתה בזה בהווה מסוים. כל כך אהבתי את המשפט הזה, כי הוא מסמל את ההתרגשות של לראות משהו ממש מולך, הווה מתהווה, שאותו אפשר לזהות רק בדיעבד, בהסתכלות מתפלאת אחורנית.

דניאל מחפש את אותה הרגשת פליאה באנשים שיושבים באותו האוטובוס איתו, במפה שמסבירה לו לאן ללכת, באנשים שהוא פוגש בדרך. הלא ידוע יכול להיות מפחיד כמו מכונית שצופרת, אך יכול להיות מאתגר ועל כן מסעיר כמו הרפתקה כשפוגשים תמהוני אקראי ברחוב ומנסים למצוא מוזיאון. כשהוא מגיע אל מול תמונה אותה הוא מכיר מספר מסוים, היא כבר לא מפליאה אותו בגלל מוכרותה. פגי מלמדת אותו להסתכל אחורה על רגע העשייה של אותו ציור ומזמינה אותו להתפלא יחד איתה על היצירה כשהיא עוד הייתה בידי היוצר. בפרק הזה יצרו דניאל, אמנת'ה וטדי דמויות שונות, הנורמלים שהם מאמינים שהעולם יקבל ויחבק.

דניאל יוצר את דונלד, בעל חנות ספרים קטנה באלבמה, מבין בסוגי לחמים ונותן דעתו על הספרות גם אם אינו ממש יודע באיזו יצירה ספרותית מדובר. גם כשהוא נתפס, אפשר לקלוט את חבורת התיירות שאיתו מנסות לשחק אותה כאילו הכל נורמלי, שום דבר לא יצא מגדר המוכר, ודונלד סתם התבלבל בין "פניני" ל"פליני". דונלד והתיירות עוברים לדון על "Bullet in the Brain" של טוביאס וולף. אנדרס, הגיבור של אותו סיפור קצר, נאלץ להביט על יצירת אמנות על תקרת הבנק כאשר שודד מצמיד לו אקדח לסנטר, ופסקה שלמה נכתבת על רגע פעוט אחד בו אנדרס מבין מה היה לו מעל הראש כל הזמן הזה. לשם דניאל הולדן חתר, זה מה שהוא ציפה למצוא במוזיאון, את יצירת האמנות שהוא לא הכיר, כשהיא שם מולו, אך זה לא קורה. את הצבע הטרי הוא מוצא כשהוא הולך לבקר את אמו של קרווין, החבר הטוב ביותר של דניאל מימי הכלא. הוא יושב על הכורסא בביתו של קרווין ומספר לאמו ואחיו כי הוא לא ציפה שיבוא יום שבו ישוחרר ויוכל לבוא לבקר אותם. צבעו הטרי של החופש נהיה ממשי ברגע הזה, חוסר הציפייה מייחד את הרגע המפתיע. אותו צבע של חופש מתייבש כאשר הוא יושב בדיינר ונאלץ להתמודד עם זוג טפילים חולי תשומת לב, אשר מבקשים אותה עם תמונה שיפרסמו ברשתות החברתיות, וגם תובעים אותה מדניאל בלי שהוא רצה אותה. כמו כל פעם שבו החופש נהיה מוחשי לדניאל, הוא מאבד את זה. הפעם הוא רוצה להיות היוצר, וכשהוא מגיע למטבח של בית אמו הוא שולח את ידו החופשית לבנות מטבח חדש.

אמנת'ה גם היא השתחררה עם דניאל מהכלא, וגם היא צריכה לבנות לה חיים. היא לא מתנתקת לגמרי, היא נשארת בפולי בשביל אחיה, אבל מתחילה לחשוב מעבר. באטלנטה היא לא צברה לה חברים, רק את ג'ון, שלו היה קשר ישיר לדניאל. אם הכלא עצר את תהליך ההתבגרות של דניאל, אז את אמנת'ה עצר המאבק, ולפני שהיא תעשה צעד בוגר ותחפש עבודה פעם נוספת, היא תאכל את ההמבורגר עם הקטשופ מרוח לה מסביב לפה ותתעקש להזין עצמה בחוסר אחריות של חטיפי שוקולד וגבינה. לפני אימא שלה היא תשחק את הבוגרת הנורמלית, זו שמצופה ממנה לאכול את הסלט עם הגבינה והקרוטונים, לאימא שלה היא תגיד שהיא מתרגלת לחיים לבד. כמו אורח חייה של הדמות, סיפורה של אמנת'ה עמד בצלו של אחיה הגדול.

גם טדי שיחק אותה, וגם טאוני שיחקה לפי איך שהוא מסר לה את הכדור, אבל הנושא כל כך מאוס ולעוס. העונה עסקה מספיק בשניים לטעמי, יותר מדי אפילו, באופן שגרם למערכת היחסים הזו להיראות מגוחכת. ההודאה של טד לפני השריף על מה שדניאל עשה לו בחנות הצמיגים היא התקדמות, אבל עכשיו כשהוא רגוע ומתנצל לפני טאוני, אפשר להמשיך הלאה ולהתעמק בצדדים אחרים של הדמויות ואולי אפילו לשים אותן בצד לקצת.

הוליס "פינק" את ג'ון בפרק שעבר בהודאה שלו. ג'ון שאל את האסיר מדוע הוא שיקר לגבי חפותו, והוליס ענה לו בפרצוף אטום כי הוא פשוט רצה לשחק אותה נורמלי, בלי סיפור רקע יוצא דופן, רק הוא באותו רגע של שקר שבו הוא ירגיש כמו כל אחד אחר. אותו משחק ממשיך גם לפרק הזה, כל אחד רוצה להראות שהכל בסדר – כולם ברבורים לבנים ששטים, וכשהברבור השחור מגיע מתרצים את השונות שלו וממשיכים הלאה, שהכל יישאר נורמלי.

עוד פרק נפלא של "התיקון" משתי הסיבות העיקריות שנמשכתי אליה מלכתחילה: דניאל הולדן והרפרנסים הספרותיים בין לבין.

הבלוג של חן הוניג

  • miss bojarsky

    ברכות על הפוסט הראשון, כמה נפלא כתבת! הארת לי פינות של הפרק שלא שמתי לב אליהן.

    אני מאד נהניתי כל קו העלילה של דניאל בפרק, מרתק לראות את הצורך שלו בעשייה ובחוויות, הוא אכן רוצה להרגיש את החופש, ליצור לעצמו חיים וזה מביא לידי ביטוי שלל רגשות ששוכנים אצלו – פליאה, אכזבה, פחד, התרגשות, כעס, אשמה והחלטיות. הסצינה של אמו של קרווין הייתה כה מרגשת ומכאיבה. הביקור מתחיל בשמחה רבה אבל הכאב על לכתו של קרווין ותחושות הקנאה וההחמצה מחלחלות לתוכה ובסוף הוא מסתיים בנימה עצובה. סביר להניח שדניאל כבר לא יחזור לשם.

    גם את קו העלילה של אמנת'ה אהבתי. גם היא מחפשת את עצמה עכשיו, אחרי שנים שהגדרתה העצמית נסובה סביב שחרורו של דניאל וכעת היא מגלה שחייה ריקיים למדי. היא ממשיכה לדבוק באחיה בעודה בכל זאת מתחילה לבנות לעצמה קצת חיים משלה.

    את קו העלילה של טד וטאוני לעומת זאת גם אני לגמרי מיציתי. אני מוצאת את שניהם מעצבנים באותה המידה ואין לי עניין יותר בחיי הנישואים המוזרים והבלתי מתפקדים שלהם. אני מצטרפת לתקווה שישימו אותם קצת בצד עכשיו.

    • Chen Honig

      גם אני לא חושבת שדניאל יחזור לביתו של קרווין, אני חושבת שחלק מהמסע לשם היה בשביל לסגור עוד קצוות מן העבר ולהמשיך הלאה. זה מקסים אותי כשמעגלים דמויות בתוך סיפור של הדמות הראשית, זכינו להכיר עוד קצת מקרווין הזוהר כמו הצבע הכתום, ולגלות עוד תכונות בו מתיאוריהם של דניאל ואימא שלו. אח… אין כמו חיבוק מוחץ של אימא. מתי תביני את זה, גברת ג'נט הולדן (לשעבר)?

  • פרק יפה, מעין אודיסיאות מקבילות של בריחה ואז השלמה. דניאל שהופך לדונלד החופשי והאלמוני ואז חוזר להיות האסיר שהשתחרר. אמנת'ה שזורקת זין ואז מבינה שהיא עדיין לא יכולה לעזוב ושחייה עדיין לא יכולים להתקדם. טדי שבפני חבריו יוצר מסכת של חיים נהדרים אבל אז סוף סוף מתוודה על מה שליווה והנחה אותו כל הזמן האחרון: התקיפה המינית שעבר. עד כמה שאני מסכים שקו העלילה של טדי וטאוני מתיש, הווידוי שלו היה הדבר שהכי אהבתי בפרק.

    כמו כן, כתבת נפלא.

© עידו ישעיהו