קלפים על השולחן

פורסם ע"י ‏גיא הרלינג‏
בתאריך 11/02/2013 בקטגוריה ‏כתבות

כששאלתי את יאדו איך זה שאף אחד לא כתב עדיין כלום על "בית הקלפים", הוא אמר שלו אישית ממש לא דחוף לראות עוד דרמה פוליטית עכשיו (איזה שיר עברי הסתתר בקטע שלפניכם?). האמת – הוא קצת צודק. הפוליטיקה האמריקנית מתקיפה אותנו מכל הכיוונים בשנה-שנתיים האחרונות, אם כעלילת משנה ב"האישה הטובה" וב"ההריגה", אם בסרטי טלויזיה ("חוקי המשחק") ואם בסיטקומים טובים יותר ("ויפ" הנפלאה) ופחות ("1600 פן" האיומה). וכמובן, במלכה-האם של הסדרות הפוליטיות של זמננו – "בוס".

גם מי שלא השתגע על "בוס" (אותי אישית העונה השניה שלה די עצבנה, אבל איכשהו שרדתי עד הסוף) יודה ודאי שאיכשהו, נראה שכל סדרה פוליטית רצינית שתבוא אחריה תיראה קצת מיותרת. בחזקת שם-היינו-וכך-עשינו. אבל במפתיע, "בית הקלפים", שהופקה על ידי דיוויד פינצ'ר, ושכל 13 פרקי העונה הראשונה שלה עלו בשבוע שעבר ב'נטפליקס', מצליחה לייצר משהו חדש. יהיה קצת מוגזם להגיד שיש בה חידוש תוכני גדול, כזה שיצדיק את (או לפחות ייַשר קו עם) החידוש הגדול שבדרך ההפצה שלה, כי בכל זאת מדובר בדרמה די נוסחתית ביחס לז'אנר, ויתרה מכך, ברימייק לסדרה בריטית בת יותר מ-20 שנה (מי מבינינו שגדל על ערוץ 1 בתחילת שנות ה-90 יזכור ודאי את פניו השובבות של איאן ריצ'רדסון בתפקיד הראשי). אבל היא לגמרי עושה את העבודה.

בקצרה (אבל ממש בקצרה): קווין ספייסי הוא חבר קונגרס בכיר המקורב מאוד לנשיא החדש, ואף סייע רבות לבחירתו, ולכן הוא מצפה לקבל דיבידנד פוליטי בדמות מינוי לתפקיד מזכיר המדינה. כשמתברר לו שהתפקיד נלקח ממנו, הוא פוצח בשורת מהלכי נקמה חשאיים, כמעט-שחמטיים בתחכומם ובחזונם, בסיוען של אשתו הדורסנית (רובין רייט-פן, שמשחקת לא רע, אבל חייבת לעשות משהו עם בור הגרוגרת המפחיד שלה) ועיתונאית צעירה ושאפתנית (קייט מארה המצוינת, שנראית שתי טיפות מים כמו אחותה רוני מארה, AKA ליסבת סלאנדר בשבילכם).

כאמור, מבחינה תסריטאית הכל מתפתח בצורה די נוסחתית וצפויה (כולל קריצה קטנה ולא מאוד אמינה לסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרק השני), אבל הדבר שמציל את "בית הקלפים" הוא ללא ספק השילוב פינצ'ר את ספייסי. הם קצת מצטיירים בסדרה הזאת כמו התשובה הטלוויזיונית לסודרברג את קלוני: האווירה הנינוחה הכללית שמשרה המפיק, בשילוב עם הקלילות וה-tongue-in-cheek האינסופי של הכוכב הראשי שלו, הם בעצם שני המשתנים שמעלים את "בית הקלפים" לדרגה אחת מעל "בוס". אם תרצו, ההבדל בין הפרצוף הנפוח של קלסי גראמר לבין הפרצוף המשועשע של קווין ספייסי הוא בדיוק ההבדל בין "בוס" לבין "בית הקלפים".

ובהקשר הזה, מעניין שדווקא "בית הקלפים" מבוססת על סדרה בריטית, ועוד יותר מעניין שהסדרה הבריטית, לדברי יוצריה, היתה מבוססת על טרגדיות שייקספיריות כמו "מקבת'" ו"ריצ'רד השלישי". כי כשחושבים על זה, דווקא "בוס" היתה זו שניסתה בכל כוחה להיראות (ולהישמע, אוי אלוהים, להישמע) כמו טרגדיה שייקספירית, ומה שיצא לה בסופו של דבר הוא ניסיון אמריקני קצת מכמיר לעשות קולות של ביג בן.

לעמודת היתרונות של "בית הקלפים" מצטרפים גם משחק מצוין של כל הקאסט, עיסוק מעמיק אבל לא חפרני בנבכי הפוליטיקה האמריקנית, צילומים נהדרים של וושינגטון (בעיניי אחת הערים הכי מרתקות בארה"ב, ולא רק בגלל הפוליטיקה), ובחירה תסריטאית מוצלחת – שנלקחה אף היא מהמקור הבריטי – לתת לספייסי לקשקש מעת לעת עם הצופים, כמעין שדרן/פרשן של האירועים.

"בית הקלפים", אם כך, היא לגמרי מה ששרי רז היתה מכנה "עוד דרמה פוליטית שנונה מבית היוצר של ה-BBC". אבל עם טוויסט. יאדו, תן צ'אנס.

***

הסדרה עולה היום לשירותי ה-VOD של חם וכן לצפייה בחינם, וכן משודרת החל מהיום בחם 3 ב-23:00 ובכן או ובשידור יומי ב-23:45.

© עידו ישעיהו