מד מן 3.12: המבוגרים

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 25/10/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 3 פרק 12

mad-men-03x12-the-grown-ups

"what is going on!?" – בטי.

זהו הפרק השלישי האהוב עלי בסדרה. כשהוא שודר הוא היה האהוב עלי (השניים האחרים שודרו אחריו). כזה פרק שובר שגרה, שהתאהבתי בו מיד. הפרק מחולק לשניים, בבירור. "לפני", כשעוד אפשר להתעסק בקטנות, כמו מורת רוחה של מרגרט מנוכחותה של ג'יין בחתונתה, הורדה בדרגה בעבודה וכו', ו"אחרי", שאז ממשיכים להתעסק באותן הקטנות, שמקבלות משמעות חדשה, בצל הטרגדיה.

הפרק נפתח בשלילת הקידום של פיט, ביחד עם אחד הציטוטים החביבים עלי: "בעוד שלך יש כשרון לגרום ללקוחותיך להרגיש שצרכיהם נענים, לקוסגרוב יש את היכולת לגרום ללקוחותיו להרגיש שאין להם צרכים כלל". עד היום תמיד היה ניכר שפיט לא נעים, יש תחושה לא נוחה כשהוא על המסך, שום דבר בו לא מעיד על כנות, טוב לב או קלילות, והנה ליין מנסח את זה במילים מדוייקות, בדיוק ההבדל בין להיות עובד טוב, ובין להיות natural במה שאתה עושה. כמו ההבדל בין פגי ופיט, שכל הזמן הרגיש שהוא היה צריך להיות במקומה.

אחר כך, מרגרט והחתונה. "just because she went to India, doesn't mean she's not an idiot". אני אוהבת את האינטראקציה בין רוג'ר ומונה. יש ביניהם משהו שמזכיר, יותר מהכל, שותפות עסקית, אבל עם הרבה חיבה וכבוד. בניגוד אליה מערכת היחסים עם ג'יין, הילדונת המטופשת בולטת באינפנטיליות שלה. ג'יין חושבת שמעמדה כאישתו של רוג'ר גובר על מעמדה של בתו הקטנה, מוכיחה שהיא לא מבינה כלום. אני די בטוחה שמערכת היחסים של ג'יין עם אביה זהה למערכת היחסים של רוג'ר ומרגרט, וגם למערכת היחסים בין רוג'ר וג'יין. למרות יופיה הרב של ג'יין, קשה לי להבין למה להחליף את ג'ואן, אבל גם את מונה, בג'יין.

ואז, באמצע הפרק רצף תמונות מאוד לא אופייני למד מן, שקופץ בין הדמויות, לסמן את מקומן כשקנדי נרצח, כנראה האירוע האיקוני ביותר בתרבות האמריקאית עד ל-9/11. הזמן עוצר לרגע, בפרק, ומיד אחר כך כאוס, כאילו כל המבוגרים הלכו, והילדים נשארו לבד בבית, לא יודעים מה לעשות: המזכירות עומדות בפיות פעורים במשרד של הארי, הטלפונים מצלצלים ואף אחד לא עונה, בטי וקרלה יושבות ובוכות יחד, קרלה מדליקה סיגריה, וכמובן בתו של רוג'ר שיושבת על הרצפה ומתייפחת בשמלת החתונה שלה. כל אחד מהם, כולל הילדים, יזכרו לכל חייהם את הרגעים האלו בהם הזמן עצר לשניה, ואז חזר במהירות כפולה, ונראה שכולם מודעים לזה מלבד דון, שמנסה לתקן את מה שאי אפשר, לעצב את הזכרונות של ילדיו למשהו פחות חמור בזמן שהם מתרחשים. הנסיון הזה לתקן את מה שאי אפשר חוזר בהמשך, כשבטי מבקשת מדון שיפסיק לנסות, כי לא נשאר ביניהם כלום.

האירוע מאחד בין כולם. כולם חווים אותו באותה הצורה, אירוע שכולם שווים בעיניו (הם, כמובן, לא חושבים כך. פיט חושב שהארי חושב רק על העסק, וכך גם רוג'ר, שבעצם שמח, וגורם גם לטרודי לחוש כך). כולם מלבד דון, שנדמה בעולם אחר מכולם. לא מבין מה קרה, לא מבין שבטי עוזבת אותו, עומד מנגד ומסתכל על חייו. בגלל זה כשרוג'ר נדחף אל עבר ג'ואן (השיחות ביניהם תמיד כל כך קצרות, כל כך נפלאות) ופיט נדחף קרוב יותר אל אשתו, בטי נמשכת הרחק מדון, אל הנרי, משלימה את המעבר לחיים האחרים שהיא חושבת שהיא רוצה.

היחידים שנשארים בסופו של יום מחוץ לחיקה של משפחה הם דון ופגי, שמספרת ש"אמי בכתה והתפללה חזק כל כך, שלא היה מקום בשביל אף אחד אחר להרגיש משהו" (אמירה, שכמו אמירות דומות, מלמדת יותר על פגי מאשר על אמה).

הדיון הראשון שלנו על הפרק באג'נדה
הדיון השני שלנו על הפרק באג'נדה

תגיות:
  • בצפייה הזו הבחנתי באופן שבו הפרק מאזכר פרקים קודמים בעונה, ובייחוד את הפרק השלישי בה, עם המסיבה שערכו רוג'ר וג'יין. מטבע הדברים זה נעשה בצורה שמגלמת פיכחון לעומת מה שהיה, אבחנה מעט אירונית לאור העובדה שהאלמנט היחיד שלא השתנה בין המסיבה של אז לחתונה של היום, הוא שכרותה המביכה של ג'יין. הדבר שהכי בלט לי הוא הריקוד של דון ובטי. ב"אולד קנטאקי" היא הייתה בהיריון ועמדה בחושך על הדשא, דון פסע אליה והם התנשקו. ככה נגמר הפרק, כזה יפה, רומנטי ומבטיח. בפעם הזו הם רקדו והוא נשק לה, אבל כמובן שהכל היה שונה בתכלית.
    http://www.agenda.co.il/149/forum/370905/

    בנוסף, הציטוט של פגי שציינת, "אמי בכתה והתפללה חזק כל כך, שלא היה מקום בשביל אף אחד אחר להרגיש משהו", זרק אותי להתנהגותה האטומה של בטי לנוכח אבלה של סאלי על סבה.
    http://tvyaddo.com/2011/09/%d7%a1%d7%99%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d/

    אני לא יודע אם אצלי הפרק נופל אצלי לרשימת הטובים ביותר, בעיקר כי אין לי מובהקת כזו מלבד האחד שבפסגה, אבל הוא אכן יפה מאוד. זה מה שכתבתי עליו בשעתו:
    "כולם יהיו עצובים לזמן מה, אבל הכל יהיה בסדר"
    (דון דרייפר לילדיו)

    מצחיק, עם תחילת הפרק, כאשר המזכירה של פיט מעירה אותו עם ספל השוקו הסמלי והדלוח והוא מתרגז עליה ואחר כך מתנצל, חשבתי לעצמי שלא מתאים לו להכיר בטעותו, שאולי הוא מתבגר. מעט אחרי כן הוא קיבל בבגרות דומה את הבשורה על חוסר הקידום שלו. רק בשלב הזה בדקתי את שם הפרק: המבוגרים (The Grown Ups). מאוחר יותר בבית עם אשתו הוא כבר היה הילד הרגיל שאנחנו מכירים, וכך גם טרודי התייחסה אליו כשהניחה את ידה על ידו ושאלה אם הוא איבד מולם את מזגו.

    אני נורא אוהב את שם הפרק הזה. הוא כל כך הולם ויפה. בראש ובראשונה הוא כמובן חל על ההתבגרות הכואבת, המהירה והמפכחת שנאלצה האומה האמריקנית לחוות עם רצח קנדי, אבל במקביל הוא משכין תחתיו גם רבות מהדמויות, שנעו הלוך ושוב בין בגרות לבין התיילדות. בטי כמובן, אולי הדמות הכי ילדותית בסדרה (מלבד הילדים), שחטפה סטירת לחי מהדהדת וכעת מתבגרת ועומדת פסע בפני עזיבת בעלה. דון עצמו נסוג דווקא אל הילדותיות ונמנע מלהכיר במה שקורה; בערב הוא דוחה את השיחה למחר, ולמחרת הוא נעלם מהבית במהירות שיא לעבודה, למרות שאין עבודה. אם הוא לא יסתכל זה לא יקרה.

    וישנה כמובן הבת של רוג'ר ואשתו ג'יין, שתיהן צעירוניות ומתקשות להיות משהו מעבר לזה. האינטראקציה בין דון לרוג'ר כל כך חסרה לי, עד שהמבט של רוג'ר לכיוונו בחתונת בתו ממש הציק לי. שיתאחדו כבר שוב, לכל הרוחות! זו אחת הסיבות לכך שגם אהבתי את השיחה של רוג'ר וג'ואן, היא היוותה מבחינתי נחמה לא קטנה לחסך הזה. מערכת היחסים שלהם, ככה על אש קטנה, שובת לב. אולי בסוף הם יהיו ביחד.

    לכל ההשתלשלויות האלה נוספה כמובן הדרמה של הרצח. מדהים לראות את זה חי כל כך, אמיתי כל כך. השימוש בפוטג'ים המוכרים והשחוקים נראה שונה בתכלית כאשר רואים את תגובותיהם של אנשים אמיתיים – כלומר דמויות פיקטיביות – כלפיהם. הדיווחים על הירי, האישור שהנשיא נהרג, וולטר קרונקייט נשנק, העדים המתעדים, לי אוסוולד נרצח בשידור ישיר ומהמם – וואו. זה היה פרק נפלא נוסף אחרי פרק נפלא.

    • הפרק הזה הוא השלישי ברשימה שלי (אחרי "סגור את הדלת ושב" ו"המזוודה", כמובן, בראש), בעיקר בגלל הרושם שהוא השאיר עלי כשראיתי אותו לראשונה, שגרם לי לראות אותו עוד פעמיים מאז (ולא ברצף), ובגלל שזה אחד הפרקים היחידים, במיוחד בצפיה שניה, שמרגישים אותנטיים במאה אחוז.
      בדיעבד אני יכולה לראות איך הפרק הזה יושב על אותה קשת עם הפרקים שלפניו ושאחריו, אבל בצפייה ראשונה הוא היה מבודד ביופי שלו. חוץ מזה שהוא באמת שונה, כמו שני האחרים בטופ, מכל האחרים שאינם בטופ.

      • אני את קודמו אהבתי יותר.

    • תתש

      "ההתנהגות של פיט עיצבנה אותי. בדיוק צפיתי בכמה פרקים מהעונה הראשונה והשלישית והוא לא השתנה בכלל. גסות הרוח שהוא הפגין כלפי המזכירה שלו (מה קרה לה באמת?) בפרק מסויים הצליחה לקומם אותי באופן מיוחד; הוא שתה עם שאר החברה וקרא לה להיכנס ולשתות עמם. היא סירבה ואז הוא אמר לה לפני כולם "את צריכה לעשות משהו בקשר לפרצוף החמוץ שלך". כל כך רציתי שהיא תיקח את הכוס ותנפץ אותה על הראש שלו.
      זה שרוג'ר ודון גייסו אותו ולא את קן זה חתיכת חור בעלילה, הרי כל העונה הקודמת הראו לנו שקן מצליח יותר מפיט."

      זה מה שכתבתי על ההתנהגות שלו בפרק 4.03 ולמעשה גם מתמצת את ההתנהגות שלו בפרק הזה. השינוי ביחס למזכירה שלו לא נבעה כתוצאה מהתבגרות שלו, הוא פשוט למד איך להתנהג טוב יותר בסביבתם של אנשים. הוא עדיין אותו יבבן ילדותי שאיים על דון שיתן לו קידום בעונה הראשונה.

      • כן, רק שפיט יודע משהו על דון שקוסגרוב לא יודע.

      • אה, קראתי בהיסח הדעת. אני חושבת שקיבלת את ההסבר גם בסיבוב הראשון של התגובה הזו 🙂
        סליחה…

  • "מד מן בלי ג'נארי ג'ונס" זה ה"גארפילד בלי גארפילד" החדש.
    http://www.jest.com/video/52365/dvd-extras-mad-men-wo-january-jones

    • לול!
      בצפיה שניה אני מבינה עד כמה ג'ניוארי ג'ונס הורסת את בטי דרייפר המסכנה (מתערבת על מליון שקל שעם שחקנית אחרת כולכם הייתם מאוהבים בה ושונאים את דון איתי).

      • אני הייתי בעדה עד עונה 3 (מבלי לשנוא את דון, להיפך), היום אני לא סובל את הדמות והשחקנית.

  • אם עד הפרק הקודם היה מקום לאהוב ולרחם על בטי הרי שב2 הפרקים האלו התסריטאים עשו הכל בשביל שנשנא אותה.
    כל מה שהפריע לה ברגע הראשון כשגילה על דון / דיק, זה שהוא עוד אולי בקשר עם אנה (שלצד הקשר שלו עם פגי זהו הקשר האפלטוני היחיד של דון בסידרה, אם כי כמובן ללא השוואה, שכן בעוד דון מסתכל על פגי כעל גבר הרי שעם אנה באמת יש לו קשר אפלטוני ונפלא). ברגע הבא היא מרחמת עליו, אבל אז מתמלאת שנאה ששיקר לה. על כך שהוא בגד ובוגד בה לאורך שנים היא יכולה לסלוח, אבל לא על השקר, שלמעשה הוא לא ממש שקר. כי כמו שאמר קופר בעונה הראשונה, לא השם עושה את האדם אלא האדם עושה את השם. (מה כל כך משנה לה אם הוא נולד וגדל תחת השם דיק ויטמן או דונלד דרייפר? היא הרי לא התחתנה איתו בשביל העיטור הצבאי שקיבל).
    ובכלל, עברו יותר משלושה שבועות מאז שגילתה על דון (שבינתיים עשה את המקסימום כדי להיות הכי טוב בעולם. הפסיק את הרומן שלו, קם לתינוק בלילה…) והיא ממשיכה בחייה כרגיל, ורק כשראתה לפתע את הנרי התעוררו בה כך הרגשותיה.
    הנקודה בה היא החליטה לחתוך עם דון, היא לדעתי דווקא כשהנרי הוא זה שענה את התשובה הנכונה לשאלה שלה מאיפה הוא יודע שהכל יהיה בסדר. בעוד דון נישק אותה, כאומר אם דון דרייפר בסביבה הכל עוד יסתדר, הרי שהנרי פשוט נסך בה ביטחון. "זו אמריקה ואיבדנו הרבה נשיאים".
    ובסופו של יום, בטי עוזבת את דון לא כי היא לא אוהבת אותו, אלא כי איתו היא לא מרגישה את הבטחון שהיא מרגישה עם הנרי.
    בכל הנוגע לזה שבחברה החדשה הם הופכים דווקא את פיט לשותף, הסיבה ברורה. קני אולי יודע לטפל יפה בלקוחות, אבל בכל הנוגע להביא חדשים, צריך עדיין טיפוס יחסן. זה יש דווקא לפיט.

© עידו ישעיהו