מד מן 3.12: המבוגרים

פורסם ע"י ‏איימס‏
בתאריך 25/10/2011 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 3 פרק 12

mad-men-03x12-the-grown-ups

"what is going on!?" – בטי.

זהו הפרק השלישי האהוב עלי בסדרה. כשהוא שודר הוא היה האהוב עלי (השניים האחרים שודרו אחריו). כזה פרק שובר שגרה, שהתאהבתי בו מיד. הפרק מחולק לשניים, בבירור. "לפני", כשעוד אפשר להתעסק בקטנות, כמו מורת רוחה של מרגרט מנוכחותה של ג'יין בחתונתה, הורדה בדרגה בעבודה וכו', ו"אחרי", שאז ממשיכים להתעסק באותן הקטנות, שמקבלות משמעות חדשה, בצל הטרגדיה.

הפרק נפתח בשלילת הקידום של פיט, ביחד עם אחד הציטוטים החביבים עלי: "בעוד שלך יש כשרון לגרום ללקוחותיך להרגיש שצרכיהם נענים, לקוסגרוב יש את היכולת לגרום ללקוחותיו להרגיש שאין להם צרכים כלל". עד היום תמיד היה ניכר שפיט לא נעים, יש תחושה לא נוחה כשהוא על המסך, שום דבר בו לא מעיד על כנות, טוב לב או קלילות, והנה ליין מנסח את זה במילים מדוייקות, בדיוק ההבדל בין להיות עובד טוב, ובין להיות natural במה שאתה עושה. כמו ההבדל בין פגי ופיט, שכל הזמן הרגיש שהוא היה צריך להיות במקומה.

אחר כך, מרגרט והחתונה. "just because she went to India, doesn't mean she's not an idiot". אני אוהבת את האינטראקציה בין רוג'ר ומונה. יש ביניהם משהו שמזכיר, יותר מהכל, שותפות עסקית, אבל עם הרבה חיבה וכבוד. בניגוד אליה מערכת היחסים עם ג'יין, הילדונת המטופשת בולטת באינפנטיליות שלה. ג'יין חושבת שמעמדה כאישתו של רוג'ר גובר על מעמדה של בתו הקטנה, מוכיחה שהיא לא מבינה כלום. אני די בטוחה שמערכת היחסים של ג'יין עם אביה זהה למערכת היחסים של רוג'ר ומרגרט, וגם למערכת היחסים בין רוג'ר וג'יין. למרות יופיה הרב של ג'יין, קשה לי להבין למה להחליף את ג'ואן, אבל גם את מונה, בג'יין.

ואז, באמצע הפרק רצף תמונות מאוד לא אופייני למד מן, שקופץ בין הדמויות, לסמן את מקומן כשקנדי נרצח, כנראה האירוע האיקוני ביותר בתרבות האמריקאית עד ל-9/11. הזמן עוצר לרגע, בפרק, ומיד אחר כך כאוס, כאילו כל המבוגרים הלכו, והילדים נשארו לבד בבית, לא יודעים מה לעשות: המזכירות עומדות בפיות פעורים במשרד של הארי, הטלפונים מצלצלים ואף אחד לא עונה, בטי וקרלה יושבות ובוכות יחד, קרלה מדליקה סיגריה, וכמובן בתו של רוג'ר שיושבת על הרצפה ומתייפחת בשמלת החתונה שלה. כל אחד מהם, כולל הילדים, יזכרו לכל חייהם את הרגעים האלו בהם הזמן עצר לשניה, ואז חזר במהירות כפולה, ונראה שכולם מודעים לזה מלבד דון, שמנסה לתקן את מה שאי אפשר, לעצב את הזכרונות של ילדיו למשהו פחות חמור בזמן שהם מתרחשים. הנסיון הזה לתקן את מה שאי אפשר חוזר בהמשך, כשבטי מבקשת מדון שיפסיק לנסות, כי לא נשאר ביניהם כלום.

האירוע מאחד בין כולם. כולם חווים אותו באותה הצורה, אירוע שכולם שווים בעיניו (הם, כמובן, לא חושבים כך. פיט חושב שהארי חושב רק על העסק, וכך גם רוג'ר, שבעצם שמח, וגורם גם לטרודי לחוש כך). כולם מלבד דון, שנדמה בעולם אחר מכולם. לא מבין מה קרה, לא מבין שבטי עוזבת אותו, עומד מנגד ומסתכל על חייו. בגלל זה כשרוג'ר נדחף אל עבר ג'ואן (השיחות ביניהם תמיד כל כך קצרות, כל כך נפלאות) ופיט נדחף קרוב יותר אל אשתו, בטי נמשכת הרחק מדון, אל הנרי, משלימה את המעבר לחיים האחרים שהיא חושבת שהיא רוצה.

היחידים שנשארים בסופו של יום מחוץ לחיקה של משפחה הם דון ופגי, שמספרת ש"אמי בכתה והתפללה חזק כל כך, שלא היה מקום בשביל אף אחד אחר להרגיש משהו" (אמירה, שכמו אמירות דומות, מלמדת יותר על פגי מאשר על אמה).

הדיון הראשון שלנו על הפרק באג'נדה
הדיון השני שלנו על הפרק באג'נדה

תגיות:
© עידו ישעיהו