"קומיוניטי" 2.17.

זה היה ככל הנראה הפרק שהכי התעכבתי עליו, עם כל הטיקרים החדשותיים והפרטים הקטנים שחלפו על המסך – כיף גדול. אהבתי כה את רשימת החריצים של טרוי, מעולה. שלא לומר – קלאסיק טרוי. גם הקנאה שלו בהרפתקאות הצד של עאבד הייתה חמודה, מה גם שהרפתקאות הצד שלו אכן היו מוצלחות במיוחד. הן גם נבנו באופן מצוין: "אנחנו לא רגילים שמבחינים בנו", "זה נשמע קצת עצוב". החיבור ביניהם על בסיס אותה זרות חברתית היה מקסים ונכון. זוהי מידת המלנכוליה המומלצת לסדרה לטעמי. נגיעות קלות פה ושם, פחות להגיע לכדי מכות בגלל אב שלא מגיע או לחפור באופן אינטנסיבי בעגמומיות השוכנת במעמקי הדמויות. אני לגמרי בעד העמקה כזו, אבל לא באופן כה מרוכז כמו בפרק חד המולד או בפרק הכמו-דוקומנטרי הקודם.

גם השיעור שהעניק ג'ף לאנני בנוגע לפוליטיקה היה מחוכם מאוד והנקמה שלה בו משעשעת, לרגע ציפיתי שנראה על המסך קטע וידאו אמיתי של ג'ואל מקהייל. הסף שהציבה בריטה היה במקום, והמינון הגדול של הדיקן פיצה בהחלט על היעדרו בפרקים הקודמים. הדיון התדרדר, תרתי משמע, בסופו עם ה"פופ פופ" וחריצת הלשון של ליאונרד-הצימוק-האנושי-רודריגז.

בין הטיקרים שהופיעו על המסך בזמן שעאבד וטרוי מקריינים:
פרופסור סלייטר עדיין נעדרת
סטאר-ברנז: "קוראים לי אלכס"
הקמע 'בן אדם' – פוגעני כלפי חיות?
קבוצת הכדורסל מאבדת את הכדור
פרופסור דאנקן שוב הפסיק לשתות

וגם רפרנסים לשני הפרקים הגדולים של העונה הקודמת:
"אין פיינטבול באביב הזה" טוען הדיקן
ממשיך המחסור באצבעות עוף

וכך נראית הסוכנת החשאית בלי משקפי שמש וחליפה – כמו מישהי מ"סקראבס" ומ"סופים טובים".

הדיון המקורי בפורום טלוויזיה באג'נדה