Tag Archives: ישראלי

הנה הביקורת שלי על מהדורת "מבט" האחרונה

כבר בפרק הראשון של "שטיסל", כאשר תנור הספירלות המתחמם ניצב בין עקיבא (מיכאל אלוני) ואלישבע (איילת זורר), היה ברור שיש משהו בסדרה הזו, קסם אמיתי. די מהר לאורך העונה התברר שמדובר ביצירה שיודעת לרקום מהרגעים האלה סיפור מושך לב, ולספק עצמה גדולה באמצעים העדינים והקטנים ביותר. עד סוף 12 פרקיה, הדרמה העוקבת אחר חייהם של האב הציני (דב גליקמן) והבן האמן לבית שטיסל באחת הקהילות החרדיות בירושלים, מיצבה את עצמה כאחת הסדרות הטובות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. בצדק היא זכתה ב-11 פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, בכללם לדרמה הטובה ביותר.

לפיכך לא תהיה זאת הגזמה לומר שהציפיות מהעונה השנייה היו גבוהות, ואמנם היא מתעשתת עד מהרה, אבל בשלושת הפרקים הראשונים שלה "שטיסל" מוצאת את עצמה קורבן לסטנדרטים שהיא עצמה הציבה. אלוהים מדקדק עם צדיקים. במידה מסוימת מדובר בתמונת מראה לעונה הראשונה – קווי העלילה המרכזיים מזכירים את ההתרחשויות של העונה הקודמת, אבל חיוורים יותר. את מקומה של איילת זורר, שעיסוקיה בהוליווד מנעו ממנה לחזור לתפקיד האלמנה שהתאהבה בעקיבא, תופסת הדס ירון ("למלא את החלל") כדודניתו ליבי, וכמו במקרה של האלמנה גם כאן מדובר בסיפור אהבה שנושק לבלתי אפשרי. דימיון נוסף לעונה הקודמת טמון ביחסים בין גיטי (נטע ריסקין) לבעלה ליפא (זהר שטראוס), אלא שבמקום שליפא ימרר את חייה בהיעלמותו כמו בעבר, הפעם הוא עושה זאת בנוכחותו.

שני המקרים הללו מצד אחד מקנים תחושה מוכרת מדי ומצד שני אינם מוצלחים באותה מידה. קיווע הוא המייצג המושלם לכך – הוא נראה כמו גרסה דהויה של עצמו מהעונה הקודמת, רדום, תועה ונדחק אל השוליים. ההתקרבות בינו ובין ליבי נושאת עמה רובד מטריד ואף מתריס שמקנה תחושה זרה בסדרה מעודנת כמו "שטיסל". לעומתם היחסים בין גיטי לליפא בעיקר מייגעים. שוב הוא מכזיב, שוב מושך לכיוונים ארציים במקום להתחבר לקדושה, שוב עושה דברים מאחורי גבה. כשליפא היה בחו"ל בעונה הקודמת, הסדרה יכולה היתה להקדיש את מלוא תשומת לבה להתמודדות של גיטי, אבל כעת נוכחותו הופכת את הסיפור ואת דמותו למורכבים הרבה פחות. אם בעבר יכולנו להזדהות במידת מה עם הצורך האנושי של ליפא לפרוק עול בזמן שהיינו בצד של רעייתו, הפעם הוא אטום ובלתי נסבל. הדבר היחיד שמחזיק את הסיפור שלהם כרגע הוא המשחק המרהיב של נטע ריסקין, שהופכת את גיטי לדמות העגולה ביותר ב"שטיסל". ליפא כנגדה נראה כמו דמות שאינה בשלה ואינה מנומקת דיה.

לבעיות האלה אפשר להוסיף את הסיפור של רוחמי, שאמור להיות מקסים אבל בפועל הוא, לפחות בתחילתו, משונה ואף קצת מביך – קוראת אחר הנער ומבטיחה לו שהיא יכולה להציל אותו בזמן שהוא בורח. זה נראה קצת כמו סיפור חסידי נאיבי שפשוט לא מצליח להתממש באופן אמין על המסך. למה הנער הזה תמיד לבד שם? אין לו לימודים? אין אף אחד מלבדו בבית הכנסת הזה? ואיך רוחמי מצליחה להשקיף שם מהרחוב פעם אחר פעם בלי שום הפרעה?

לא ברור מה היו התכנונים של היוצרים לקראת העונה השנייה לו איילת זורר היתה זמינה לחזור ואיתה דמותה של אלישבע, אבל נדמה שהיעדרותה טרפה להם את הקלפים בצורה שתחילת העונה מתקשה להתמודד איתה. למעשה, נראה שהיא אפילו לא מנסה. דמותה של אלישבע הוצגה כמישהי שאין בלתה עבור עקיבא, וכעת כשהיא איננה נותר ריק שלא באמת מתייחסים אליו או ממלאים אותו. אמנם במקביל יש כמה רגעים נפלאים כמו פעם – כמו כשעקיבא מצייר את אביו הישן, או שיחה נוגעת ללב בין שולם לגיטי, או שולם שמגלה כיצד הוא נתפס בעיני אחרים וגומר אומר לשנות זאת – אבל הם לא מצליחים להתגבש לכדי תמונה יפה ושלמה אחת כמו פעם.

הבשורות הטובות, חסדי השם, הן שיש גם נקודות חוזק. ליא קניג שנכנסה לנעלי חנה ריבר בתפקיד הסבתא, מתעלת את חברתה המנוחה ומחקה את המניירות שלה עד שנדמה שזו בדיוק אותה בובע מלכה. מעבר לעונג לנוכח הכישרון הגדול של קניג, יש בכך מחווה מרגשת לריבר ז"ל. גם השחקנים החדשים הנוספים מצוינים, שלא במפתיע – ששון גבאי שמתברר כי יכול לגלם כל אדם, וכבר אימץ קאץ' פרייז מלבב חדש ("רשועים ארורים") כנוחעם, אחיו של שולם; וגם הדס ירון, ששבה לגלם צעירה חרדית רגישה אחרי "למלא את החלל", חיננית וחמודה.

אבל חשוב מכל זה: הפרק הרביעי של העונה כבר טוב עשרות מונים. הוא עמוס התפתחויות מרגשות, מביא אל סופם כמה קווי עלילה בעייתיים, מציג חדשים ומתקן מסלולים. יש בכך כדי להפיח מחדש את האמון הגדול ב"שטיסל". הרי יצירה כזו שמתפוצצת מכישרון ומיופי לא יכולה להסתפק בבערה מהירה ולדעוך, כך שאפשר להניח ולקוות כי מדובר רק במעידה התחלתית שאחריה תחזור העטרה ליושנה.

—

פורסם לראשונה בוואלה

ראיון מעניין עם במאי הסדרה, אלון זינגמן

ביקור מאחורי הקלעים של העונה השנייה

הדקות הראשונות בפרק הבכורה של "התסריטאי", הסדרה החדשה של סייד קשוע בערוץ הראשון, הן מופת לניואנסים. בסצנות קצרות ועדינות הוא פורש ביעילות את זהותו של הגיבור, שלו עצמו, על המסך. ראשית בהרצאה בפני גימלאים, עת מי שמציגה אותו טועה בעובדות בסיסיות לגביו, ולאחר מכן בביתו עם משפחתו. בנו הקטן הוא זה שישן לידו, לא אשתו. בוקר קדחתני, ויכוחים, חוסר סבלנות, מתחים, עייפות, דם על האסלה – ייפוי מציאות לא יהיה כאן. עוד ויכוחים וצעקות ברכב בזמן שאבא מנסה להסות אותם ועוד רגע עולה לשידור ברדיו – הוא מועמד הערב לפרס על הסדרה שלו, "עבודה ערבית". התיאור היומיומי לבדו כתוב (קשוע), מבוים (שי קפון), ערוך (מיכל כהן ואיתי אוניק) ומשוחק (יוסף סוויד מרהיב ממש) באופן כל כך אגבי ועם זאת כל כך עשיר, עד שהרגעים האלה מצטברים בבת אחת לכדי פיסת חיים כנה, רבת עצמה ומאוד מרגשת.

בסדרה החדשה מתוארים חייו האישיים של יוצר "עבודה ערבית", שמצוי בפרשת דרכים. ערבי, אזרח מדינת ישראל שנאבק יחד עם בני משפחתו, בעיקר ילדיו, בקרע בזהות, בהשתייכות ובהגדרת הלאומיות. הוא לא מעוניין יותר להמשיך לעשות את הסדרה הכל כך מוצלחת ואהובה שלו, אלא לכתוב משהו חדש, דרמה חדשה.
"מה עם הגיבור, איזה מן אדם הוא?", שואל דורון צברי (בתפקיד עצמו?) בפגישת פיץ' על הסדרה החדשה בפרק השלישי.
"כמו שכתבתי", עונה לו התסריטאי. "נשוי, בן 40, משבר כתיבה, משבר זוגיות, עושה חשבון נפש. מרגיש שפספס את החיים".

"אני נמצא על הכוכב הזה כבר 40 שנה ואני עדיין לא מבין שום דבר", אומר צ'ארלי קאופמן (בגילומו של ניקולס קייג') בדקות הראשונות של הסרט שכתב, "אדפטיישן". "למה אני כאן? איך הגעתי לכאן?". הרבה קווים מקבילים יש בין היצירה ההיא של קאופמן לבין זו החדשה של קשוע, שטובה מהישנה עשרות מונים. שתיהן באות בתגובה ישירה ליצירה הקודמת שלהם ("להיות ג'ון מלקוביץ'" במקרה ההוא), ושתיהן מביאות אל קדמת המסך את צרותיו של כותב הן באמנות שלו והן בחייו.

ההדים לכך נמצאים ב"התסריטאי" כבר על הנייר. כלומר, בראש ובראשונה שמה – תסריטאי הוא המאפיין הגדול ביותר שבו בחר קשוע לתאר את בן דמותו. אם זה לא מספיק, שמו של הגיבור איננו סייד אלא הוא קרוי בשם הנידח כאתב, כלומר 'כותב'. ייעודו מאז שהוריו נתנו לו את שמו. זהו סיפורו של מנסח, של מתבונן. אדם שמנסה לכתוב את חייו, או שמא לשכתב אותם. הוא לא יכול לשאת עוד את בן דמותו ב"עבודה ערבית" – נורמן עיסא אפילו שוכח להודות לו כשהוא זוכה בפרס – ואת האהבה המגבילה כלפיה הן מצד הקולגות והן מצד הקהל. כולם רק רוצים לשמוע את הקאץ' פרייז הערבי המצחיק של אביו של אמג'ד. כאתב חייב להמציא בן דמות חדש, אמיתי יותר, כן יותר.

כמו שקאופמן ב"אדפטיישן" ניסה לעבד ספר לכדי סרט והניסיון הפך להתגלמות עולמו, כך כאתב רוצה לעבד ספר לכדי סדרת דרמה – "מדוע האהבה כואבת" של הסוציולוגית אווה אילוז (המתארחת בתפקיד עצמה), שנוגע ללבו. הוא רואה בספר העיון הזה השתקפות של חייו שלו. ואולי גם ב"שטיסל", שאת העונה השנייה שלה ערך קשוע במציאות ועורך כאתב בסדרה. יוצריה (אחד מהם, יהונתן אינדורסקי, אף הוא בתפקיד עצמו), מספרים לו בפגישה עמם האם גיבורם צפוי לצאת מן הייאוש ומשברון לבו. באמצע אינדורסקי עובר פתאום לדבר ביידיש, כמו להפוך את קונספט הגאולה הזה לזר עוד יותר עבור כאתב.

לא רק יצירות מפורשות או נרמזות עוזרות ללבות את תהליך ההתבוננות הפנימית של התסריטאי. גם ילדיו עושים זאת, בהיותם השתקפות של מה שקורה בביתם. הם רבים ביניהם בעיקשות ובעקביות ממש כמו הוריהם, הבת הגדולה הולכת ומתרחקת ממורשתה הערבית, ואילו אחיה הצעיר נוכח כעד לאביו, מה שמאלץ את כאתב לבחון את עצמו מבעד לעיני הבן. בפרק הראשון הילד מתלווה בלית ברירה לאביו לאורך כל יומו. בוחן, לומד, סופג, משיג דריסת רגל בדברים שנמנעו ממנו למרות שהם אמורים להוות חלק בזהותו. זהו הגילום היפה והטבעי ביותר לתהליך של כאתב, והוא חוזר בצורה נוספת גם בפרק השני.

פכי חייו האמיתיים של סייד קשוע נכתבים בגילוי לב קבוע בטוריו ב"הארץ", אבל נדמה ש"התסריטאי" עושה זאת ביתר שאת. זה אפילו לא מאוד משנה מה אמיתי ומה מוקצן – גם ב"אדפטיישן" בסופו של דבר צ'ארלי ואחיו המוצלח והלא-קיים דונלד קאופמן היו שני הצדדים של אותו מטבע שקיים במציאות. בינתיים קשוע וכאתב מניחים את לבם השותת על השולחן, והתוצאה מקיימת את מה שדקות הפתיחה מבטיחות – היא לא פחות ממופתית.

—

פורסם לראשונה בוואלה

פורסם לראשונה בוואלה

כבר בפרק הראשון של "הנובליסטים", הסדרה התיעודית החדשה של yes דוקו (שזמינה במלואה ב-VOD), מומחשים ממדי הפספוס שלה. בשלב מאוחר במהלכו ישנו רגע שבו פרופסור אהרון צ'חנובר, זוכה בפרס נובל לכימיה, מספר בדרך אגב שבתור ילד גנב נעליים בחוף כדי להתפרנס. רגע של וואו, פריט מידע מרתק ומסקרן שמגיע ללא התראה ובלי קשר לדברים הבעיקר-מקצועיים שנאמרו לפניו. אלא שאם קיווינו להמשך או לפשפוש נוסף במקורות, ואכן קיווינו, נכונה לנו אכזבה. זה כל מה שאנחנו מקבלים.

נקודת המוצא של "הנובליסטים" מתבקשת ומבורכת: אחרי שורה של זוכים ישראליים בתחומי הכימיה והכלכלה מאז תחילת המילניום, ביקש יוצר הסדרה אורי רוזנווקס להנגיש להמונים את הנושאים שעליהם עבדו ולתהות כיצד התחומים הללו רלוונטיים לחיינו. הבעיה היא שנקודת המוצא הזו צרה מדי, ובדיעבד מתברר שגם לא מאוד מעניינת.

לא נעים להגיד אבל אפילו במשימה המרכזית שלה "הנובליסטים" לא עומדת – רק בדרך אגב אנחנו מבינים את משמעות ההישג של פרופסורים צ'חנובר והרשקו על פי אנקדוטה שסיפר האחרון על ארוחה בשגרירות שוודיה. הוא מתאר כיצד במהלכה התפרץ מישהו מבעד לאבטחה כדי להודות להם על כך שטיפול ניסיוני שעבר בהתבסס על הגילוי שלהם, הצליח לרפא אותו מסרטן. אה, אז זה מה שהגילוי היוביקוויטין הזה סייע לעשות. פשש, סיפור רציני. אולי אפשר היה לחדד את זה במקום להראות לנו פעם אחר פעם את תהליך פירוק החלבונים בתא.

חשוב לציין שיש שוני מהותי בין הפרקים שבהם מתוארים סיפוריהם של הזוכים בכלכלה (ישראל אומן ודניאל כהנמן) לבין אלה המגוללים את עבודתם של הזוכים בכימיה (אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר, דן שכטמן, מייקל לויט ואריה ורשל). מתוקף הממבו ג'מבו המדעי של הכימאים ניתן מקום רב להסברים שמנסים להאיר עיניים, ולמרבה הצער הם דוחקים ממדים אנושיים ואישיים שיסבירו לנו מי הם האנשים האלה ומה הוביל אותם אל המקום שבו הם נמצאים.

זה ממש ההפך מהפרקים על זוכי הנובל לכלכלה, שהגילויים שלהם – תורת המשחקים במקרה של אומן וקבלת החלטות במקרה של כהנמן – נובעים ממקורות פסיכולוגיים ואנושיים ועל כן דורשים התבוננות שונה שהתוצאה שלה מעניינת, או לפחות טלוויזיונית יותר. למעשה, הזכיות של האישים הללו דווקא בפרס נובל לכלכלה בשל תורות כה פסיכולוגיות נדמות שרירותיות, בעיקר במקרה של תורת המשחקים, וזהו היבט נוסף ש"הנובליסטים" נמנעת מלהסביר אותו.

יש חן רב ב"הנובליסטים", ללא ספק. הוא נובע לא מעט מהמרואיינים שלה – שחרף הסטריאוטיפ של החוקר הנחבא אל הכלים, רובם ככולם נגישים ועוברים מסך – ומהשימוש החמוד באנימציה כדי להפיח חיים במידע היבש. הבעיה היא שעם כל פרק ניכר עד כמה הסדרה מוגדרת על פי מה שנעדר ממנה. למשל, עדה יונת. גלריה של גברים מככבת לאורך חמשת הפרקים, והאישה היחידה מקרב הזוכים הישראליים נעדרת. יכול מאוד להיות שהיא סירבה לשתף פעולה וזה בסדר, זו בוודאי לא אשמת הסדרה, אבל כאשר רואים אותה בדרך אגב על המסך במסגרת אירוע של ועדת נובל, מן הראוי לפחות לגייס את האנימציה הזו כדי לציין שזו היא. גם סתם כיתוב ללא ניע יכול היה להספיק.

נעלמים נוספים: תרומתה של הסביבה ושל מדינת ישראל לזוכים, אם ישנה כזו. בין השורות עולה מדי פעם מידע על התנאים הדלים שבהם פעלו המדענים, ואחד הדברים החשובים ביותר שנאמרו בהקשר לפרס נובל כלל לא מופיע בסדרה – ההתבטאות של פרופסור צ'חנובר על כך שזכו בפרס למרות מדינת ישראל ולא בזכותה. ומה בדבר הדור הבא? האם התנאים לזכיית פרס נובל שהכשירו את דרכם של אלה לפני עשורים רבים עודם קיימים, או שהעשורים הבאים לא יהיו כל כך אדיבים אל מדענים ישראליים?

השאלות חסרות המענה האלה, יחד עם היעדר רקע אישי ואנושי בחלק מהמקרים, מביאים לכך ש"הנובליסטים" מכלה את רוב זמנה על גירוד מתמיד ולא מרגש של פני השטח. היא לא מצליחה – סליחה, היא לא מנסה – לנסח אמירה כלשהי על מה שהופך את הנובליסטים לנובליסטים ומה מבדל אותם משאר האוכלוסיה, דבר שניתן לצפות לו בהתחשב בשם הסדרה. בסופו של דבר הרושם המתקבל ממנה הוא זה של תוכנית דידקטית מהסוג שניתן היה למצוא פעם בשידורי הבוקר של הטלוויזיה הלימודית, סרוחים על הספה עם חום וכוס תה בקרבת מקום. חבל, כי "הנובליסטים" יכולה היתה להיות הרבה יותר מזה.

פורסם לראשונה בוואלה

אחרי הספר והסדרה "לרקוד עם דמעות בעיניים" על תולדות תרבות המועדונים בארץ הקודש ו"אנשי המכירות" על תולדות הפרסום הישראלי, ממשיך ניסן שור בפועלו המבורך ונובר בנבכי התרבות הישראלית. הפעם הוא התפנה לעסוק הנושא הרחב והמעניין ביותר עד כה – הפופ הישראלי, בסדרה התיעודית החדשה שלו בערוץ הראשון, "מקום בצמרת". למרבה הצער התוצאה מפוספסת. מראש נמנעת הסדרה מלהצהיר הצהרות או לסמן לעצמה מטרה, וכך הטאגליין שמופיע בצמוד ללוגו של "מקום בצמרת" הוא "ששה פרקים על פופ ישראלי". לא "תולדות", לא "כרוניקה", רק הקורקטיות הלקונית הזו שנראה כי תכליתה למתן ציפיות.

מדהים עד כמה הסדרה, שהפרק הראשון שלה שודר אתמול, אינה אחידה ברמתה. כמו מאזניים שכל המשקל בהם נמצא על מטוטלת אחת, חציה הראשון של הסדרה מפוספס, לא ממוקד ולעתים אפילו משעמם. לעומת זאת חלקה האחרון הומה מכל מה שחסר עד אז: עומק, תהליכים, עונג.

שלושת הפרקים הפותחים – "זמר הפופ", "זמרת הפופ" ו"להקת הפופ" – חולקים מבנה תמטי ומציגים בהם בזה אחר זה זמרים, זמרות ולהקות, במקטעים ואנקדוטות שקשה לאתר קשר ביניהם מלבד העובדה שהם זמרים, זמרות ולהקות. את חלקם רק שומעים ברקע, אחרים אנחנו רואים על המסך, לפעמים בלי שנכתב במי מדובר. הסתמכות כמעט מלאה על עוצמתם של חומרי הארכיון.

את חלק מהאמנים האלה אנחנו פוגשים גם בהווה, כוכבי עבר שהיום הם פתרון בתשבץ וחיוני שיצירה כמו "מקום בצמרת" תגאל את זכרם. בימינו הם עסוקים במה שהחיים זימנו להם אחרי שכוכבם הועם – לפעמים מדובר במוסכניק או בחקלאי, פעמים אחרות בגימלאי בבגד ים חושף טפחיים, אבל כולם מתבקשים לעמוד מול המצלמה על רקע חייהם הנוכחיים ולשיר את אחד מלהיטיהם הגדולים. ישנה תחושה שהקטעים האלה נועדו לדכדך ולהדגיש את הדיסוננס בין קיומם העכשווי של אלה שנגעו בתהילה לבין עברם הנוצץ, את הקלות שבה אדם חוזר אל האלמוניות והנשייה, אבל התוצאה שלהם מקסימה. קולותיהם של רוב זמרי העבר עדיין צלולים למדי, חלקם בגילאים מופלגים, וכאשר הם שרים שוב ומאחוריהם פרוזאיות עולמם, נדמה דווקא שהאפרוריות נצבעת במשהו שלעולם יישאר חלק מהווייתם ומזהותם.

על אף החביבות אין תחושה שמשהו גדול יותר נבנה מהסגמנטים האלה, והבחירה בזכרים, נקבות והרכבים נדמית שרירותית ובעיקר ממש שגויה. כלומר, אם מדברים על ירדנה ארזי למשל, למה לחלק את פועלה כסולנית ואת חלקה בשוקולד מנטה מסטיק לשני פרקים נפרדים, ועוד כאלה שמתוארים באופן לא כרונולוגי? הפירוק הזה מוביל לכך שרוב הזמן בשלושת הפרקים הראשונים לא ברור מה הסדרה מנסה לומר ומהי נקודת המוצא שלה, ובאופן אירוני הקצב בהם לקוי עד מאוד.

הבעיה המרכזית ב"מקום בצמרת" היא העריכה. יש בה החלטות תמוהות, לפעמים על גבול המקוממות, גם במיקרו וגם במאקרו. הדבר שמטיל בה מום מן הרגע הראשון הוא החלוקה שלה לנושאים. במהלך הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים נוצרת תחושה של חוסר, של ממד קריטי שאינו מקבל ביטוי.

הצרה המהותית היא שאין בשלושת הפרקים הללו שום התייחסות לעוסקים במלאכה עצמם. זה צורם במיוחד בפרק הלהקות המתאר כיצד הונדסו להקות הבנות מנגו וללדין, אבל בלי למנות בשמות של אותם מפיקים ממולחים שהגו ויצרו אותן (דבר שדווקא כן נעשה עם סקסטה באותו פרק, אגב), קל וחומר שבלי לשמוע אותם עצמם מספרים על האופן שבו עשו את מה שעשו. לאורך כל הסדרה אנו מקבלים הקשרים מעיתונאי תרבות, מה שמביא ליותר מדי להג מייגע שלא תמיד ברור על מה הוא מסתמך.

כך למשל העיסוק במיניות של זמרות הפופ – ורק שלהן, כמובן, כי אצל הגברים זה לא חשוב – הופך לאיזו תכלית. אין ספק שזמרות ישראל שמרו ברובן על פאסון תם וצחור, אבל הטיפול בנושא בסדרה גורם לו להישמע כאילו מדובר בדופי קריטי של הזמרות האלה, הדיון נעשה בשטחיות ורוב הזמן בא על חשבון המוזיקה עצמה. יתר על כן – פרק אחרי החפירה על המיניות, במסגרת העיסוק בלהקות, מוצגת באגביות תמונה פרובוקטיבית של שוקולד מנטה מסטיק עם פלחי עכוזה של רותי הולצמן מבצבצים בבגדים תחתונים. מה זה אומר על תזת המיניות? כלום, אין לכך התייחסות.

פחות מעניין לשמוע את אלה שתפקידם הוא להעיר, הרבה יותר מסקרן ומשמעותי לדעת מה הניע את אלה שידיהם יצרו את הדברים האלה. וכאן מגיע החלק השני והמוצלח של הסדרה. הפרקים "מוזיקה שחורה", "מאחורי הקלעים" ו"פופ ים תיכוני". מה שניתן היה לייחל לו בפרקים הראשונים מגיע אז, ובעיקר בפרק החמישי, שמציג את עבודתם של המפיקים וכל כך מענג עד שלא שמתי לב שהזמן עובר. זה היה פרק שהזכיר את סדרות התעודה המוזיקליות הגדולות של ה-BBC, כמו "ממשיכה לצעוד" על תולדות הפופ ו"רוקדים ברחובות" על תולדות הרוק.

בפרק אחד אנחנו מקבלים את החוסרים שהיו צריכים להופיע אצל הזמרים, הזמרות והלהקות – דיון על המעבר המוזיקלי מהתזמורות לסינתיסייזרים, אנקדוטות מקסימות דוגמת תקלה שמחקה את צלילי הפעמונים שקובי אושרת כל כך נלחם להשיג בתזמור של השיר "הללויה". אנחנו מתוודעים אל משפחת בוקובזה מרמלה ששלחה הררי גלויות למצעדי הפזמונים, ואף תייקה ואירכבה את התוצאות, שומעים על מעשה ההצלחה הגדולה שהשיגו יאיר ניצני ויזהר אשדות עם הרמיקסים שלהם לעפרה חזה (נושא שלגמרי היה צריך להופיע בפרק על הזמרות). לומדים סוף סוף מי היה האחראי ללהקת מנגו מאחורי הקלעים – יועד נבו, איש אתניקס (נושא שלגמרי היה צריך להופיע בפרק על הלהקות), ומי עמד מאחורי ללהקת ללדין – שי להב, איש מופע הארנבות של דוקטור קספר.

גם הפרקים האלה לא מושלמים. הפרק על המזרחית רחוק מלמצות את הנושא, ולעומתו פרק המוזיקה השחורה מיותר כמעט בכללותו. עם כל הכבוד לכושים העיבריים, להתכת ג'ז ותימנית ולמועדון הרגאיי "הסווטו", סדרה על הפופ הישראלי היא ממש לא האכסניה עבורם והשפעתם על הז'אנר אפסית. העובדה שהם ואמנים שוליים אחרים לאורך הסדרה תופסים זמן מסך יקר היא משונה ומבאסת, אבל מדובר בפרק מרתק דווקא בגלל שהוא עוסק בדברים פחות מוכרים, רק חבל שלא כסרט נפרד.

זה מצער במיוחד בהתחשב בפילים שנעדרים מהחדר: אם כבר חופרים בדברי הימים של הפופ הישראלי, הבחירה לא להתעסק אפילו קצת במלחמת המעריצות של ירדנה ארזי ועפרה חזה גובלת ברשלנות. וגם היא כאין וכאפס לעומת העובדה שאריאל זילבר, מזמרי הפופ הגדולים והמשמעותיים של ישראל, אפילו לא מאוזכר בששת פרקי הסדרה. איזו סיבה מתקבלת על הדעת יכולה להיות לכך? היו התעלמויות תמוהות נוספות, בעיקר ממה שקורה בעשור האחרון, מדודו אהרון ומשה פרץ, מהשפעת "כוכב נולד" ובית הספר רימון על הפופ העכשווי, ומרוני סופרסטאר, שמודרת אפילו מתוכנית על פופ ישראלי.

הלוואי שבעוד כמה שנים נקבל את "מקום בצמרת – העריכה המחודשת", שתטרוף מחדש את נושאי הסדרה ותגיש אותם על פי סדר הגיוני כלשהו, ותכלול עוד שניים שלושה אישים שיצירה המכבדת את עצמה אמורה לכלול אותם. כי אי שם בפנים מסתתרת סדרת תעודה מצוינת.