הכל שפיט לא גרמה לי לעצבות קשה, למרות שהיא הייתה אמורה. ההפקה הייתה בעייתית, מרמת הביצוע (המון מסך ירוק, הליברמן שלהם לא מזכיר את ליברמן האמיתי ועוד) ועד לרמה הרעיונית ( למה בדיוק יש מגישים? למה אושרי כהן שם?) דבר שהתבטא בלא מעט חריקות שלא קשורות לבדיחות עצמן אלא להפקה. מעבר למראה הזול שאין לו פתרון מהיר (חוץ מלמצוא דרכים מקוריות לאמץ אותו), הדבר הראשון שהייתי נפטר ממנו הוא הצחוק המוקלט שמופיע בסדרה, מדי פעם גם לפני שהבדיחה מתחילה בכלל.
ובכל זאת, צחקתי לא פעם. אחרי שנים של לראות דמויות ציבוריות מגוחכות תמיד באותן נקודות ואותו כיוון, היו דברים מרעננים ולו בכיוון עצמו שהבדיחות זרמו. ההתחמקויות של ביבי והעובדה שהוא לא מחרחר מלחמה אלא דווקא נכשל בביטחון, הרצון והיכולת של התקשורת לפרסם כל תמליל מונפץ, הנואשות של ליברמן שמישהו יאהב אותו. אפילו השיר (הגרוע) של ציפי ובוז'י בסוף תקף אותן מנקודות אחרות. במקום להציג אותם כזוג נעבעכים חמדמדים כאלה (כמו בפרק הראשון של ארץ נהדרת) ציפי לבני קיבלה אופנוע, ז'קט מעור ושאטגאן. זה לא היה מצחיק, אבל לפחות זה היה מרענן. בוז'י הרצוג לא הוצג כשלומפר/ילד קטן אלא כשקרן בוגר ומושכל (גם אם ההצגה שלו בשמלת כלה הייתה מגלגלת עיניים). ומישהו בכלל דיבר על בית המשפט העליון! הוא לא היה רציני מדי לאורכו, ואין לי מושג אם הנקודות שלו (ניתוק מאנשים, העדפה ברורה לאשכנזיות, הטלת ביצים) היו נכונות או לא – אבל היה נחמד לצחוק קצת על מערכת המשפט בארץ.
היה נחמד לראות גם מה אין שם: התקפות חסרות שחר על שמאלנים כתור שמאלנים. לאטמה השתמשה הרבה בדמויות של יו"ר שלום עכשיו כדי לנגח את כל השמאל, וכאן מפרקים את הניגוח הזה לנקודות קטנות וספציפיות ולא נגד הרעיון הגדול או נגד האנשים עצמם. כמו שהם אומרים במערכון הפתיחה המושקע אבל לא ממש מצחיק, "בסופו של דבר אנחנו מסכימים על רוב הדברים" – מתי לאחרונה שמענו בתוכנית סאטירה שאין באמת הבדל מהותי בין הצדדים במפה הפוליטית? כמו שאמרתי בהתחלה, לא יצאתי בתחושה שיש לי כמעט תמיד אחרי דברים מצחיקים בארץ שכולם צוחקים מהם ורק אני שותק במרירות, אבל אני מרגיש שאולי הייתי אמור כן לצאת בתחושה הזאת.
בכלליות הכלל הראשון של ביקורות הוא לא להתנצל על מה שאתה אוהב, בטח כשאתה יכול להגן עליו, אבל יש בי משהו נורא מתלבט כלפי חוסר-הרצון-למות-שלי שיצאתי ממנו מ"הכל שפיט". האם אחרי ששחטתי לחלוטין את "היהודים באים" ו"ארץ נהדרת" בטיעונים סבירים וסבירים פחות לפה ולשם הכל בעצם מתנקז לשיוך פוליטי או העדפות חברתיות כאלה ואחרות ואין לבדיחות עצמן אין תוכן? האם, בפשטות, הכל שפיט הצחיקה אותי יותר מ"היהודים"/"נהדרת" בגלל שיש לי סלידה גדולה מדרך ההתנהלות של השמאל בארץ? זאת תהיה מסקנה מאוד עצובה, שמייתרת כמעט לחלוטין את הרעיון בביקורות על סדרות סאטירה וגם אומרת עליי שגם אני לא מצליח להשתחרר מהנטיות הפוליטיות והחברתיות שלי כשאני בא לשפוט סדרה. הביקורות שקראתי קטלו את הסדרה (אחד קרא לה "תעמולת בחירות" למקהלת הפייס-פאלם הגדול בעולם לנוכח המצב של שאר תוכניות הסאטירה בארץ), והכותבים נחלקו בין "לא מצחיק" ל"לאטמה היה יותר מצחיק" (דבר שלא מובן לי כלל וכלל, כי לאטמה הייתה חור שחור להומור) ל"מצחיק" ל"מצחיק יא בני זונות שמאלניםםםםם תאכלו קששששששש".
אני חושב שלתוכנית יש פוטנציאל, ועם עוד קצת תיקונים ושיפורים (בעיקר באזור ההפקה וגיבוש צוות קומי שמרגיש כמו צוות קומי ולא קבוצה אקראית של אנשים שהתבקשו להקריא טקסטים) היא יכולה להיות ממש טובה. כבר עכשיו היא עונה לא פעם על הרמה שיש בתוכניות אחרות מבחינת תוכן, גם אם לא בהפקה. היא לא יצרה בי את הצורך לרוץ לראות את הפרק הבא, אבל היא סקרנה אותי. עכשיו השאלה אם זה רק בגלל השיוך החברתי-פוליטי שלי או בגלל שיש דברים בגו.
עוד מישהו צפה בה ויצא עם רשמים?