Posts Tagged ‘התיקון (Rectify)’

התיקון 4.08: כל מה שאני אומר

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 18/12/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 8, האחרון לסדרה

"זה היופי, לא הכיעור, שמותיר את הכאב העמוק ביותר"

זה המשפט שסחב את "התיקון" מהעונה הראשונה, מהרגע שבו דניאל חזה בפסל באמצע אזור מיוער. זהו ביטוי אשר מלווה אותו לאורך כל העונות בגרסתו הישירה או העקיפה; הוא תמיד נע ונד בין המחשבות הרעות למחשבות היפות יותר, אילו המצילות אותו בסופו של דבר מכורח המציאות. הפסל של האישה עם ראש העז חבוק בזרועה היא סמל בשבילו, כלי שבתוכו הוא יכול היה להטמיע את חוסר הביטחון והספקות שהיו לו לגבי הקיום מחוץ לבית הכלא. אמנת'ה לקחה אותו לטבע בפרק הראשון של הסדרה, קרווין המנוח בילה איתו את הזמן בין העצים הירוקים בזמן שדניאל חלם בהקיץ, המקום הפתוח והחופשי ביותר היה המפלט של דמות שהסתגלה להיות סגורה במשך 19 שנה. אותו חופש יפה הותיר בדניאל חותם עמוק יותר ככל שהסדרה נמשכה, ובפרק האחרון ראינו אותו סוף סוף מוצא הרמוניה עם אותו יופי.

הפרק האחרון של הסדרה היה עמוס בסגירות מעגל, סצינות על גבי סצינות שחייבו קופסת טישו ליד, כי היה ידוע שזו הפעם האחרונה שנראה אינטראקציה כזו בין דניאל לשאר הדמויות. עם כל הריגוש בכל סצינה, עדיין הייתה תחושה של החמצה – שאת האינטראקציות האלה היה צריך לפתח במהלך העונה, ולא לסכם את כולן בשיחות טלפון מרוחקות של כמה דקות. זה היה פרק שראינו סוף סוף את אמנת'ה פועלת ומקבלת את הכבוד הראוי לה, גם מבחינת אימה שמכירה באיכותה הלוחמנית, וגם מבחינת הכתיבה שלה. צוות הכותבים בראשותו של ריי מקינון חטאו בהזנחה רבה שלה מאז העונה השנייה של הסדרה, והיה ניתן לחוש סוג של כפרה עם כל החיבוקים והדמעות שהלכו שם, במיוחד בעובדה שהיא היחידה בסדרה שזכתה לבטא את שם הסדרה בתוך השורות שלה. אולי זה מאוחר לתקן את מה שקרה, אבל אפשר עדיין לאחות את מה שיש.

בפרק האחרון זכינו לראות את כל מי שתרם לחייו של דניאל. לא סתם הוא סיכם את שיחתו עם ג'ון בכך שאמר שהוא מכיר סוף סוף בתמיכה שהוא קיבל במהלך השנים, ויותר מכל באחריות שלו להמשיך את התמיכה הזו בעבודה על עצמו. אמרתי את זה לא מעט במהלך התקופה בה ביקרתי את הסדרה, אבל זה כבר לא משנה אם דניאל אשם או לא, הוא אדם חופשי כי הוא החליט על עצמו ככזה, ופה האחריות הכי גדולה שלו כלפי עצמו. התמיכה היא היופי שלא כואב, היא היופי שמנחם, והכיעור חייב להישאר איפשהו מאחור.

זכינו לראות דמויות מכל תקופת הסדרה חוזרות – את הסנטור מוכה השבץ, את השריף שגרם להרשעתו של דניאל, את מלווין מעורר הרחמים, את המלצרית שהתנכלה לדניאל בהתחלה ובסוף אימצה אותו לחיקה (תרתי משמע), את אבא של ג'ורג' מלטון המנוח, את טריי, את כריס והכי חשוב בסולם האהבות של דניאל – קרווין. אם לא הייתה סיומת לסדרה הזו בלי סצנת בית כלא עם קרווין, כנראה שהייתי חותמת כי הסדרה איבדה לגמרי את דרכה. אבל שם הכל התחיל, בקרווין נחה התמימות של דניאל, האמונה שהוא טלית שחלקה תכלת ויש בו יותר מאשר סתם תווית של אולי-רוצח-אולי-אנס. בפרק הזה הוא ייצג את היופי המנחם שבתוך דניאל, האסקפיסט מספר הסיפורים שידע בדיוק לאן לכוון את חברו כדי שיוכל לרגע לשכוח מהמקום בו המציאות כלאה אותם.

אולי סגירת המעגל החשובה ביותר קרתה כאשר טדי יצא מחדר האוכל, חיכה בסבלנות ליד ג'נט וביקש ממנה שתושיט לו את הטלפון כדי שיוכל גם הוא, בדרכו העקיפה והמופלאה, להשלים עם קיומו של דניאל ולברך אותו חזרה אל החיק השני של המשפחה. כאשר דניאל יצא מבית הכלא, טדי דאג להוציא מדניאל את השדים הכי חשוכים שלו. זה היה עם טדי שדניאל דיבר לראשונה על ההתעללות המינית שהוא עבר בכלא, זה היה טדי שסבל מתסמונת הפוסט-טראומה של דניאל ושילם על ההתעללות המנטלית שלו עם חניקה מצד אחיו החורג הגדול, זה היה טדי שניסה לחפש את הרע בדניאל, ובסופו של דבר השלים שהרע שדניאל חשף בחייו בא רק לטובתו. הפעם טדי הבטיח להשאיר לדניאל את האור דלוק, הוא ויתר על החושך והוא מוכן להתבגר ולהמשיך הלאה. פעם אחרונה שאכתוב את זה – קליין קרופורד (בעזרת הכותבים כמובן) בנה דמות עמוקה להפליא, והיה תענוג לקרוא את המילים שלא נאמרו בין המבטים, אם היה לי פרס לתת לו על טדי טלבוט, הייתי מעניקה לו אותו עם דמעות של התרגשות בעיניים.

לאחר שדניאל השלים עם התקוות הקטנות שנזרעו בתוכו ועם האכזבות הקטנות שהוא חייב להעריך מאחר והן נובעות מציפיות שאף פעם לא היו לו, הוא סוף סוף גם קיבל את המציאות כפי שהיא. הוא מתקשר אל אימו לא רק כדי לסגור מעגל עם כולם, אלא כדי להתחיל מעגל חדש קטן יותר עם שיחות קטנות יותר על מה אכלה משפחתו לארוחת ערב ומה עבר עליהם, בלי ממבו-ג'מבו משפטי שבתקווה הוא באמת חלק מהעבר שלהם.

את הפסל דניאל לא שכח, הוא הקים אותו מחדש באותו שטח פתוח והפיח בו את החיים של קלואי. בעודו שוכב בחדרו במוסד לשיקום, ראה דניאל את היופי שיכול להיות לו, יופי לצפות לו, מעגל חיים נוסף שיש לו הזדמנות להיות חלק ראשוני בו. קלואי הפסלית היא עכשיו הפסל עצמו שמסמל בשביל דניאל שהיופי יכול להיות כואב יותר מהכיעור, אבל הוא גם יכול ליצור ממנו את האור שינחה אותו לקראת חיים רגילים יותר, לקראת הישרדות שמאזנת בתוכה את המציאות המשמימה ואת העולם הספרותי העשיר שיש לו בספרים וגם בתוך עצמו.

ריי מקינון אשם בהזנחה של דמויות, כותביו אשמים בכתיבה איטית לשם איטיות גרידא, אבל הם גם צריכים לקבל צל"ש על סדרה שלקחה סיפור חיים מעניין והפכה אותו לחלק מהווי מוכר לגמרי, טיפוסי, עם רגליים שכולן על קרקע צנועה שבה הדרמות הן חלק מהחיים של כולנו.

אני מודה לכל מי שהצליח לסבול את ביקורותיי ולמעט שהגיבו פה, ליאדו שנתן במה להתפתלויות שלי סביב הרעיונות של הסדרה, ויותר מכל אני רוצה להודות ל"התיקון", שלא פחדה להיות אליטיסטית בטעמה המוזיקלי והספרותי, ואיזנה את זה עם סיפורים על רגשות קטנים יותר, של כל אחד מאיתנו.

סעמק, אני בוכה, אני אתגעגע.

התיקון 4.07: פריקה נעימה

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 10/12/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 7

קלואי הדחיינית שוכבת על הספה וקוראת ספר במקום לארוז את הבית שלה. גם דניאל הולדן עשה אותו הדבר כאשר ישב 19 שנה בתא כלא: ניסה לדחות מחשבות על זמן ומשמעות, וקיווה ללמוד את מה שהוא חשב שאחרים לומדים בחוץ דרך ספרים. בעוד קלואי מדחיקה את הפחד מהשינוי העומד לעבור על חייה, זה דווקא דניאל שמנסה להשתחרר מהתקופה הארורה שלו, ומנסה לעזור לה לקום על הרגליים ולהקים ארגזים על גבי ארגזים. היא מתארת לו פנטזיה, חיים שהיא תוכל לחיות אם היא תישאר והוא יישאר שם יחד איתה, אבל הוא עוצר אותה באמצע ואומר לה שיש מציאות מסביב לפנטזיה ואסור לשכוח ממנה. אותה מציאות משלמת לו 300 דולר בחודש, נותנת לו הזדמנות שנייה ללמוד על החיים בחוץ מבחוץ, ויותר מכל היא מלמדת אותו שעם פנטזיות אי אפשר ללכת למכולת, לא לגדל ילד, ובטח לא לשרוד את החיים האלה.

כשהולדן אמר את המשפט הזה, שהמציאות מחייבת אותה לארוז ולחזור לחיק משפחתה, נפל האסימון הכי גדול שלי לגבי "התיקון" בכללותה והבעיה שהתעמקה אצלי לאחר העונה הראשונה והמופתית. הסדרה התחילה עם דניאל הולדן, חוט תלוי אשר התנדנד בין מוסדות שלא יצא לו להכיר, והחליט להיקשר ולהתלפף דווקא מסביב לחוטים תלויים אחרים שהחליטו לחיות מחוץ לקו הישר. בנאום שנשא הולדן לפני הקהל הרחב שבא לראות את האסיר יוצא מהכלא אחרי 19 שנה, הוא אמר שהוא התרגל לסוג אחד של חיים, ועכשיו יהיה עליו להתמודד עם הבעיות של העולם בחוץ. הרבה כוחות עזרו לו להימנע מכך, אבל עכשיו נראה שהוא הגיע לאמת הקרה מכל בעולם הזה – בסופו של דבר חייבים להתקבע במציאות, הרומנטיקה היא רק חלק קטן ממה שיכול להשאיר את הראש מעל המים, הפנטזיות הן לחולמים ולחולמים בלבד.

"התיקון" הפכה מסדרה על חיים לא נורמלים לסדרה על הנורמליזציה שחייבים לעבור בשביל להיות חלק ולהמשיך לשרוד. בגלל זה טאוני הפכה מהתגלמות הטוהר בעונה הראשונה לאחות ולסיפור צד שיקדם את טדי. בגלל זה אמנת'ה הפכה מלוחמת גדולה למען הצדק למנהלת משמרת בחנות כלבו קטנה, וחזרה להיות עוד סיפור של בוגרים מבית הספר התיכון בו למדה. בגלל זה החוק תפס משקל גדול יותר במהלך העונות שעקבו לששה הפרקים הראשונים והמאירים, והפך את המקרה של דניאל הולדן לעוד כישלון במערכת הצדק האנושית. אם לא נוחתים עם הרגליים על הקרקע, השמיים יכולים להאיר עד כמה שהם יכולים, אפשר לנדוד לעולמות מסתוריים של תומאס מאן והרמן הסה, אבל הראש נשאר בעננים והגוף הופך לחסר תועלת.

פניו החמוצים של פיקל הופכים לצנצנת מלאה במתוקים כאשר הוא מבשר לדניאל באושר שהוא התקבל לעבוד. "בניקוי יבש" הוא אומר, והחיוך לרגע לא נמחה מפניו. עבודה קטנה ויחידה שמשמעותה הגדולה היא קבלה של האסיר לשעבר לחיק החברה, אבל בקטנה זה אומר פרנסה, יכולת לשאת אחריות על מעשים וחגיגה של סטייק ושלוש ירקות. הכל עניין של פרספקטיבה, היא יכולה להתחיל בגדול, אבל בסוף הכל קטן יותר, מחייב מחשבה מציאותית יותר. אישית אני יכולה להגיד שזה חבל לי, אבל זו אכן המציאות, ו"התיקון" חתרה לשם מהעונה השנייה שלה. המקרה של דניאל הולדן הוא יוצא דופן, אבל הסוף שלו יהיה חייב להתקיים בתוך מסגרת חברתית-כלכלית שדומה פחות או יותר לאילו הסובבים אותו, החלומות והסיפורים יהפכו לתעלות ממנו הוא יברח מהמסגרת, תמונות במוזיאון שאפשר להסתכל עליהן אבל לא להיות חלק מהן.

חפותו של הולדן בהירה מתמיד, הדרך שלו להחלמה מהטראומות אותן עבר בכלא מתחילות להתקדם בצעדי תינוק קטנים, והדרך הנפרדת שלו מהחיים שהוא הכיר פעם מראה ניצנים של התגבשות. היחיד שדבק במציאות בכל הסדרה הזו היה טדי, ואולי בגלל זה הוא עבר את תהליך ההתבגרות הממשי ביותר. הסצנה שבה הוא מודה בפני אביו כי הוא נכשל בהצלת הנישואין שלו היא עוד צעד אדיר לקראת כניסתו של הילד לעולם המבוגרים, עולם שבו הוא צריך לעשות תכנון מחדש לחייו שהיו תלויים בתנאים ובציפיות של אחרים ממנו. איזו דמות מדהימה. חבל לי שטאוני, אמנת'ה, ג'נט וטד לא זכו לטעום מאותה כתיבה מלאת השראה.

זהו, פרק אחרון בפנינו, ואני תוהה עוד כמה סגירות מעגל נזכה לראות, וכמה מהדרך הפתוחה לדניאל וטדי ייצא לנו לטעום.

התיקון 4.04 + 4.05: לך תשאל את רוג'ר + אננסים בפריז

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 26/11/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרקים 4 ו-5

התיקון עונה 4 פרק 5

בכל עונה ישנה דמות שמחברים לדניאל, אדם חיצוני ויוצא דופן מהמעגלים הרגילים אליהם הוא רגיל, אשר מראה לאסיר לשעבר צד אחר בחיים. קרווין היה התמיכה שהוא היה צריך בשביל לשרוד תקופה בכלא, לזלי לימד את הולדן על הוללות ועכשיו לגיבור הרומנטי הגיע גם קמצוץ של רומנטיקה בדמותה של קלואי האמנית. כל פעם זה בן אדם אחד ויחיד שמראה להולדן גוונים שונים של אור, ובפרקים האחרונים מעגלי האור מתרחבים עם אנשים אחרים. קלואי היא סוג של מקבילה לקרווין, היא מלמדת אותו כיצד להיות שובב תוך כדי שהיא נותנת לו להיפתח, גם אם היא צריכה לתת פוש קטן בשביל שמילים ייצאו ממנו. היא כבר לא היחידה שמראה סבלנות כלפי הולדן, יש גם את חבריו ל"כנען החדשה", אילו שהוא למד להתחבר איתם ועכשיו הם בצד שלו.

אם בכלא הולדן נשאר באותו מקום אלא אם כן החוק היה מראה אחרת, העולם בחוץ פתוח לו יותר: הוא פוגש יותר אנשים, לומד להתחבר אליהם רגשית ופיזית, ויותר מכל רואה מה זו ערבות הדדית. כל מה שהוא היה צריך היה לפתוח את הפה שלו בישיבה הקבוצתית על מני מאונני (סורי, הייתי חייבת), והמנהלים באו לקראתו והחליפו את חברו לחדר. חבריו גם חיפו עליו מול אימו וטד כאשר הגיעו, הם שם בשבילו בכל הדרך כי הוא חלק מהם, הוא שייך לחבורה של אנשים. עדיין נותרה בעיית הסגירות שלו לגבי החיים בכלא. הוא נפתח מעט מול קלואי לגבי זה, הוא גם פתח את הרצון שלו לפגוש גיבורה רומנטית לסיפור שלו, אבל קלואי היא אדם בפני עצמו, והיא מציעה לו את החמלה שהיא יכולה לתת. הגיבור שהוא מחפש כנראה נמצא במשרד, ישוב על כורסא הממוקמת ליד ספה ארוכה, מחכה לו עם מחברת ועט וחשבון של איזה 100 דולר לפגישה.

בגזרת פולי מערכות היחסים ממשיכות להתפורר. המתח בין ג'נט וטד רק מתעצם, והוא כבר לא מתחת לפני השטח אלא הרבה מעל. גם ג'נט רוצה גיבור רומנטי, האפשרות למכור את החנות סוחפת אותה לחשוב על מיליון האפשרויות שיש לעולם להציע לה, אבל טד מוגבל מדי בשביל לזרום איתה. טד היה שם בשביל להציל את החנות, למלא כמה שאפשר את החורים הנפשיים שנפתחו עקב כליאתו של דניאל ולאזן את המשפחה בין דיכאון לשגרה יומיומית. ג'נט, כמו בנה הבכור, רואה מעבר לחנות וחולמת בעוד טד נשאר עם הרגליים על הקרקע, הקשר ביניהם הוא כבר לא כפי שהיה.

אמנת'ה היא גיבורה בפני עצמה אחרי שנים של מאבק, אך גם היא מחפשת לה גיבור. ג'ון היה נושא הדגל בעונות הראשונות, בעונה השלישית היה זה גבר רנדומלי שהיא הכירה בסדנה בעיר ועכשיו זה בילי, הבחור מהתיכון בו היא למדה. היא הולכת אחורה, חיה את החיים של אישה מעיירה קטנה: יוצאת לציד, שוכבת עם מישהו מהעבר שלה, חולמת על אורח חיים פשוט יותר ממה שהיא הכירה ומוותרת אט אט על אשת העולם הגדול שהיא הייתה אמורה להיות.

גם טדי מנסה לחיות חלום, אך המציאות סוטרת לו עם סיוט אחר סיוט. ההחלטה על מכירת החנות היא לא בשליטתו, גם הנישואים שלו, עד כמה שהוא ניסה להיאחז בהם, הם שבר אחד גדול. כשהציע לטאוני גירושין, ראו לו על הפרצוף שהוא לא התכוון לזה, שהוא לא מוכן לעשות את הצעד ולעזוב. הבית שהיה כבר לא שלו, הקוד לאזעקה כבר לא שלו, המיטה עליו הוא ישן עם אישתו כבר לא שלו, ויכול להיות שגם העבודה תיכף תהיה לא שלו. העולם מתמוטט תחת טדי מעורר הרחמים, אבל הוא אוסף את מה שהוא יכול – את חפצי הדיג, הציד והאלכוהול, ומפנה לטאוני את כל החלל שהוא לקח, שהיה פעם שלהם. קליין קרופורד ממשיך להפגין יכולת מדהימה לחשוף מהדמות שלו כשהדמות לא באמת חפצה בכך, מוכרחה לתת לו קרדיט על שבירת הלב שלי בשני הפרקים האחרונים.

ויש את ג'ון, הלוחם שלא וויתר כבר שנים על גבי שנים, הוא מנסה למצוא פירורים של אמת בכל המציאות כדי להגשים חלום אחד שהוא חפותו של דניאל הולדן. טריי אמר לו "משהו חייב להיות האמת," אמירה שנכונה בערך לכל הסדרה הזו שבה חלק מהאמת יוצא לאור רק בדקה ה195, והיא גם אמירה שמסכמת את כל החקירה הזו – יש יותר מדי שמות שמוטחים לאוויר כאילו יש להם משמעות, אבל כולם בסופו של דבר מובילים לאמיתות כוזבות. גם אם ג'ון קרא את תיק החקירה של המקרה של האנה דין, הוא לא ימצא את כל האמת, אולי חלק ממנה יוכל לפחות להשקיט את החלק החולם בו. משהו חייב להיות האמת, אבל יש יותר מדי חלקי פאזל מפוזרים בשביל להגיע למשהו הזה.

עכשיו מה שנשאר זה לראות איזה חלום יתגשם, אם יש כזה דבר גיבורים רומנטיים והאם 3 פרבי'ז באמת שווים רק 250 דולר???

התיקון 4.03: בוב וקרול וטד ג'וניור ואליס

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 12/11/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 3

דניאל הולדן יושב יחד עם חבריו במכון לשיחת הייעוץ הקבוצתית הרגילה. הוא לבוש באותה חליפה אותה קנתה לו אימו ליום השחרור שלו מבית הכלא, והפעם הוא עוטה אותה לכבוד מסיבה של האמנים אותם פגש בפרק הראשון. אחד היושבים שואל את דניאל מה הוא מתכנן לעשות שם, והולדן עונה לו: "אני אוהב לצפות בהם, כמו צ'ונסי הגנן." הרפרנס הוא לנובלה "להיות שם" (אותה כתב הסופר הפולני יז'י קושינסקי), שגם קיבלה עיבוד קולנוע בשנת ב-1979. העלילה מספרת על גנן בשם צ'אנס אשר אינו מבדיל בין המציאות לבין מה שהוא רואה בטלוויזיה והוא חי על בסיס אותה הטעות. תוך כדי צפייה, הוא בונה לעצמו עולמות בתוכן הוא הופך להיות חלק פעיל, ומה שאינו נמצא בטלוויזיה אינו מוכר לו.

הולדן רואה את העולם דרך ספרים, היה לו אחד דבוק ליד בפרק הראשון, וגם בפרק הזה רואים אותו יוצא להפסקה בעבודה עם ספר אחר. בבית הכלא הוא היה גם כן תולעת ספרים, והוא בלע את העולם דרך דפים על גבי דפים, שהשתלבו עם קולות הרקע של האסירים בתאים הקרובים לו. זו הייתה המציאות של דניאל הולדן במשך עשרים שנה, והוא עדיין מחפש את הפריזמה דרכה הוא יכול להרגיש שהוא קיים גם בעולם החיצון, שזה אינו חלום.

מהפרק הראשון אפשר לראות את הולדן מפנים את הלקחים שלו מהפרק הראשון בעונה. הוא משתלב עם החברים במכון לשיקום, הוא משתף אותם בחוויות שלו ורובם נענים לו בתגובות חיוביות ומייעצות. רק מני הוא יוצא דופן, כי הוא עדיין לא מצליח לראות את המציאות של החיים מחוץ מכלא כפי שהיא נראית בעיני אנשים "רגילים". דמות חברית נוספת היא קלואי האמנית, היא נפתחת לפני דניאל באופן כל כך גמור, ודרכה מרגיש דניאל את נחיים בתוך הבטן, כיצד הם נותנים את הפעימות הראשונות שלהם לפני שהם עומדים לצאת אל העולם החדש. הולדן היה "צופה" בכל העונות של הסדרה, הוא טעם את החיים דרך סמים, אלכוהול, חוק, סדר וסקס; דרך תמימות, חסד ורחמי הדת; דרך אנשים מוכרים וזרים; הוא עדיין בשלב של התהוות, והרפרנס לאותו גנן מדובר רק הרחיבה יותר את הדמות שלו.

מחוץ לחידת הקיום של הולדן אנו מגלים בפולי שהמערכת האנושית רקובה. בתוך עולם שחייב סדר למען הישרדותו, נראה שבני האדם מתעקשים אך מתקשים לשמור עליו. ג'ון עורך הדין עדיין דבק בתיק של הולדן, ומתעמת עם השריף על האמיתות שנחשפו במהלך החקירה של ג'ורג', טריי וכריסטופר, ועל התזמון הגרוע והפוליטי שלהן. עולם הנישואין נרקב לפני טאוני שמודה שפעם היא נהנתה מידיו החונקות של טדי, ועכשיו היא מעדיפה להחזיק את עצמה בכוחות אך ורק שלה. בסצינה מקסימה ויחידה שלה בפסיכולוגית דמותה של טאוני נעמדה במקביל לזו של דניאל הולדן, היא מפחדת להשתחרר מהנישואין כי זה יכול להביע סוג של מוות מבחינתה, אך זה עדיין לא גורע מהקיום שלה, מהזכות להתקיים. גם טדי שבור, נראה שהאדמה עומדת להתפורר לו מתחת לרגליו, והוא עושה כל מה שיכול בשביל לשמור על איזון, משהו עומד להתפוצץ בממלכת פולי ונראה שהוא הראשון לעשות זאת.

עוד יופי של פרק תודות לידו הרמה והמרפררת של ריי מקינון. עולמם של הולדן המשתקם ובני משפחתו הנמצאים הרחק משתלבים בעקיפין ובמישרין. העבר דורש שיעברו הלאה ממנו, שימכרו את חנות הצמיגים, שאמנת'ה תמצא לעצמה מישהו (ניית'ן דרו, מיצ'ם מ"בית הקלפים") שאינו קשור למאבק שהיה לה עד לא מזמן על חפות אחיה, שג'נט הולדן תיפרד מהמקצוע של בעלה לשעבר כדי להשקיע את כל כולה במפעל האמיתי שלו: הילדים שלו. בני משפחת הולדן צפו בעולם דרך חלון של "נאשמים" גם כן בגלל הקשר שלהם לדניאל, והדרך לתיקון הכולל של כולם נראית בהירה יותר ויותר דרך השברים הקטנים.

עכשיו רק נותר לי לתהות על פשר השם של הפרק.

התיקון 4.02: חלמון

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 05/11/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

פרק שני של העונה הרביעית, והחיים הם עדיין כלא למשוחררים, חלמונים סגורים בתוך חלבון לבן שרק שבירה טובה תוציא אותם החוצה. בפרק שכולו עסק באילו שחיו את דניאל הולדן מחוץ לכלא, קיבלנו רמזים קלים של התקדמות הלאה, וגם כמה צעדים אחורה. כמו יצירתו של המלחין אריק סאטי, "Gnossienne No. 3" (שהתנגנה בסצינה של ג'נט וטדי), הבנויה על בסיס קצב איטי ומתעצמת לכמה שניות לפני שהיא חוזרת לזרום על מים שקטים, ככה גם היו בנויות הדמויות: כולם שמרו על מצב רוח טוב, או יחסית שמור, כשבפנים ידוע שמסתתר משהו שרוצה לפרוץ ולהתעצם החוצה אך לא מוצא לו את המקום.

דמותה של ג'נט הולדן בלטה מכל; האם שעד עכשיו ראינו את פעלתנותה, עברה למצב דומה לזה שדניאל לקה בו כשרק יצא מהכלא. היא עושה הרבה בלי שום מטרה בשביל למצוא דרך להתעלם מהרצון האמיתי שלה. היא רוצה לראות את בנה, דואגת לשלומו, אך שומרת הכל לעצמה עד למצב החצי-שבירה שלה מול טד האב. הביצים היו שם בתחילת הפרק ובסופו, בפעם הראשונה הם היו לה לקריאה לפעולה (לניקיון המקרר), בפעם השנייה הן היו דרך בשבילה לפרוק את הכעס על מה שטריי גרם לו כל השנים עם העדות השקרית שלו. היא שברה לטריי את הביצים, הלוואי ומישהו יזכה לעשות את זה בצורה לא מטאפורית במשך העונה הזו.

ישנם קווים מקבילים בין בית הולדן-טלבוט לבית משפחת דין. בובי הבן מוצא את זה קל יותר להמשיך הלאה ולחיות את חייו, בעוד האימא עדיין נאחזת בילדה שכבר עשרים שנה לא הייתה. אמנת'ה, טדי וג'ארד ממשיכים לחיות חיים פשוטים, בעיות קטנות, ואילו ג'נט נשארת עם דניאל, משאירה לו הודעות אפילו שהוא לא חוזר אליה, היא נאחזת בו למרות שהוא, כמו שטדי אמר יפה – מתחיל, זאת אומרת, מתחיל משהו חדש לגמרי. אימהות זה כוח שאין שני לו, לטוב או לרע.

אהבתי במיוחד את הרגעים הקטנים שבהם הדמויות דיברו על משהו אחד, והיה ברור שהם מתכוונים למשהו אחר. טדי המתבגר שדיבר עם טאוני על העבודה אך בעצם התכוון לדרך חזרה אליה – היא תתאפשר לא דרך מאמץ, אלא דרך הטבע. הוא עדיין הילד הקטן, מזמין לו המבורגר, צ'יפס וקולה, הוא מדבר דרך מילותיה של הפסיכולוגית של השניים, אבל הוא עושה צעדים רכים יותר לעתיד טוב יותר בשבילו. אמנת'ה אולי דיברה על ג'ארד, שיחזור מעצירת הקמפינג הלא קשורה שלו, אבל היא התכוונה באמת לדניאל, הוא יהיה בסדר, עם או בלי המשפחה שלו. סביר להניח שזה ייגמר עם.

הפרק עמד בסימן "אילו היו החיים כשדניאל לא היה פה". ההתנהגויות של כולם, אולי חוץ משל ג'ארד, לא הפתיעו אף אחד. החיבור של כל אחד לשני, לעומת זאת, הוויברציות בין כולם השתנו. היה כיף לראות את אמנת'ה וטד האב מסתחבקים, את טדי מתעצבן בחביבות על הזמן הרב מדי שהוא מבלה עם אביו, ואת ההצגה הצנועה של החיים הקטנים בדרום ארה"ב.

עכשיו מספיק עם פרקים נטולי דניאל הולדן, זה כאילו הסדרה עברה קיצור קיבה בפרק הזה, היא צריכה להשמין בחזרה.

בקטנה:

* מי זה הבילי הזה? אני תוהה מה תהיה תרומתו של הג'נטלמן הדרומי להמשך העניינים בפולי.
* מר קז, עוד יותר מסקרן איך הוא יחבר את טאוני לחייה.
* לפחות מישהו אחד חי את החיים הטובים, השריף השתזף ממש יפה!
* תודה לרותם שהשתמשה בשאזאם שלה כדי שאוכל לדעת איזו מנגינה מתנגנת בסצינה!

התיקון 4.01: בית חצוי

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 29/10/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

rectify-04x01-a-house-divided-01

מה אגיד לכם, החיים יכולים להיות כלא למשוחררים. החלק הראשון של הפרק התעמק בשיקומו של האסיר המשוחרר דרך עבודה, ביכולת של אדם להקים עצמו על הרגליים ולפרנס עצמו. למקום הזה מאוד קל לשקוע, אל תוך החוויה המשעממת של השגרה, אל הרשימות, אל הפוליטיקות הפנימיות והחיצוניות, אל המחסנים והברגים חסרי המשמעות. אבל יכול להיות גם משהו מעבר, משהו שדניאל הולדן סירב להכיר בו בתחילת הפרק, ובסצנה סופית ומרגשת מכל סוף סוף ירד האסימון.

"גיהינום הוא הזולת", הולדן ציטט מהמחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן-פול סארטר בפרק שהיה כולו הוא. כוונת המחזאי (בין השאר) היא לתאים בה אנחנו כולאים את עצמנו; קירות וסורגים שמורכבים מהמודעות שלנו לדרך שבה מסתכלים עלינו אנשים אחרים; אין "אני" בין אחרים, רק משחקי ריצוי וטעייה. מאז שחרורו של דניאל, הוא היה כלוא בתוך הרצונות של בני משפחתו ותושבי העיירה ובאינטרסים הפוליטיים של אנשים במעמד גבוה יותר. בתור "דן" בבית לשיקום אסירים, הוא כלוא בתוך חבורה שהוא לא בטוח שהוא שייך אליה, הוא גם לא בטוח שהוא רוצה להשתייך אליה. וזה יותר מפחד מאחרים – זו הבעיה של אחרים להתחבר עם אסירים לשעבר, והקושי של הסביבה בהטמעת אותם אנשים "משוחררים" חזרה אל תוך הנורמות של החברה.

הגיהינום הוא פסוק בהלכי הזולת, אבל יש משהו גרוע יותר ממנו. בין גן עדן לגיהינום יש את אזור הלימבו, מקום ריק וחסר תכלית בו לאדם אין לאן לשאוף, אין זיכרון או תקווה להושיט להם יד בכדי לקבל עזרה, יש רק את האדם, ושום דבר אחר. בסצנה המופלאה (מבין כמה בפרק הזה) בה יושב "דן" עם ראש הקבוצה, האסיר לשעבר מדבר על התקופה הבודדה שלו בכלא לאחר שקרווין הוצא להורג – "אני חושב משמע אני קיים – אני חושב יותר מדי משמע אני לא קיים – אני לא קיים משמע אני כלום – אני כלום משמע אני מת – ואם אני מת למה אני כל כך בודד?" הולדן המשיך לחיות/למות בתוך הלולאה הזו גם לאחר השחרור, ובצירוף הגיהינום שהוא נאלץ לעבור עם כל האנשים שהסתכלו עליו בעיניים מאשימות, איכשהו היה נראה שאין פתרון להולדן, אין לו מקום אפילו קרוב במקצת לגן עדן. החור אליו "דן" שקע היה שחור משחור.

אבל באותה סצנה מופלאה, נראה המוצא. מה דניאל לא עשה בשביל להרגיש שהוא טהור, נקי מכל אשמה – הוא הטביל את עצמו, עזר בשיפוץ המטבח, אבל שום דבר לא השתנה. הוא הסתמך על עיני האחרים יותר מאשר על עיניו שלו. הוא לא יודע אם רצח את האנה דין, אבל החברה גרמה לו להאמין שהוא כן עשה את זה, אנשי החוק והפוליטיקה אפילו הלכו רחוק עם זה ושיחדו אותו בשביל שיודה באשמה שהוא לא בטוח שהיא שלו. עכשיו מתחילה הדרך של דניאל הולדן לקתרזיס אמיתי, ליד שהוא יושיט לעצמו בתוך הלימבו, ותוציא אותו אל המקום הפחות גרוע – הזולת. החור היה כל כך שחור בתוך "דן" בפרק הזה, שהסוף שלו היכה בי חזק ונגע בעצב רגיש במיוחד. כשקולו של גרגורי אלן איזאקוב שר "אם לא היו הזדמנויות שניות, כולנו היינו לבד", דן הראה צעדים ראשונים של היטמעות בתוך החברה שלו, ולמד שגם אם הוא שונה לגמרי מאחרים, הם ימצאו את הדרך למשוך אותו אליהם. הכיסא היה פנוי, דניאל הולדן הוזמן לקחת אותו, והוא התחיל את הדרך שלו לקראת היד המנצחת.

דניאל הולדן הוא שם שמילא כותרות מזהירות, כתבי אישום ומסמכים פליליים, "דן" הוא שם של אדם שנולד מחדש – אדם שכבר לא מפקפק בחפותו, אלא לומד לאהוב את תמימותו. העולם התערבב לדניאל הולדן בתוך לולאת זמן שבה הוא לא יכול היה להבחין מה אמיתי ומה לא, "דן" ילמד לגלות כמה אמיתי העולם יכול להרגיש בעזרתם של חברים חדשים – האסירים לשעבר וגם האמנים, שאני מקווה שנראה עוד מהם גם בפרקים הבאים.

זה היה יופי של פרק, חזרה להרגלים האקזיסטנציאליסטיים של העונה הראשונה. אני טיפה'לה מתחרטת שנשוב לראות עוד מהדמויות האחרות; בעונה השלישית אמנת'ה, טאוני ושות' איכשהו לקחו את הבמה ועשו מהסדרה מיש-מאש של כלום צפוי ואיטי, דרוש תיקון ואני מקווה שהוא יגיע. מה שכן, כולי ציפייה לעונה שבה שאלת חפותו של דניאל הולדן היא כבר מאחור, ויהיה יותר מקום ל"דן", האדם המשתקם.

התיקון 3.03: זרוע מלח

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 26/07/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 3 פרק 3

אתחיל בהתנצלות קלה למי שכבר "זכה" להטביל עצמו בייסורי הבלשנות של דה-סוסייר, אבל ריי מקינון וקולמן הרברט (מי שכתב את הפרק) לא הותירו לי ברירה. ע"פ אותו חוקר (וזה בקצרה על מנת שלא תברחו) – המערכת הלשונית בנויה מיחידות שיש ביניהן קשר. המשמעות של כל משפט יכולה להשתנות בהתאם לשינויים פרדיגמטיים – החלפת מילה במילה אחרת יכולה ליצור משפט אחר לגמרי. הנה דוגמא: דניאל הולדן משתין לתוך כוס בשירותים בזמן ששריף דאגט מתחקר אותו לגבי התיק של ג'ורג'. דניאל, באיטיותו הסטנדרטית, רוצה להגיד שהוא לא יצר קשר עם ג'ורג' לפני שהוא "נהרג" אך בסוף הוא בוחר במילה "מת". הפועל הראשון רומז כי המוות של ג'ורג' נגרם ע"י מישהו אחר, השני משאיר את גורם המוות באפילה. אנחנו בתור צופים יודעים מה קרה לג'ורג', הוא הרי התאבד בסוף הפרק הראשון של הסדרה, אך נראה שהדיבור האניגמטי של הולדן יבוא בעוכריו. בסוף הפרק דניאל משתמש בפועל הבהיר ביותר, "נרצח", כשהוא מדבר על קרווין, ומקינון הראה ששלושה פעלים שונים יכולות לקבל משמעויות שונות לגמרי, כל הכבוד! (נאמר בציניות גמורה). המוות יכול להיות קליל כמו זה שדניאל חזה בו בחדר הכיסא החשמלי, הוא יכול להיות אכזרי כמו במקרה של האנה דין וקרווין, הוא יכול לרדוף אחר דניאל, ג'ורג' רדף את המוות וקיבל אותו, ובסופו של דבר האמת לא תימצא כשהפעלים הקשורים אליו טומנים בתוכם כל כך הרבה אפשרויות.

השנייה המשחקת ב"מה בפרדיגמה" היא גברת אמנת'ה. כשהיא יושבת עם הסוכן ווהן מ"זהות בדויה" (מייקל ורטן, איך ולמה נעלמת?), הוא אומר לה: "אני עסוק בלחיות חיים… לא את ה-חיים… אני חי חיים" ואמנת'ה בכלל מדברת על "החיים שלי". הזר שעמו אמנת'ה בוחרת לבלות את הלילה שלה הוא איש שכחלק מהעבודה שלו נוסע בין מקומות. הוא נייד בעוד אמנת'ה בילתה את מרב חייה באותו במקום. בעוד הוא מהרהר בקול על האם הוא חי את החיים בה' הידיעה או משהו אחר, יש רק סוג אחד של חיים שאמנת'ה מכירה, ואלו החיים שלה. בעיניה ההודאה של דניאל הפכה את חייה לכלום אחד גדול, ואילו ווהן (כן, אני יודעת שקראו לו פורסט אבל תנו לי) רואה את הרזומה המלחמתי שלה כמרשים ביותר. זו פעם ראשונה שאמנת'ה זכתה לראות כיצד נראים חייה מחוץ לעיירה שבה כולם מכירים אותה, ובנוסף לזה זכתה לדעת שיש גם צד חיובי לכל המאבקים שלה. הנה היא חזרה לשמלות הפרחוניות ומגפי הקאובוי, וכבר מצאה לה חבר ללילה.

צבעי הקליפסים על ראשה של אמנת'ה בסצנה שבה היא מספרת לקהל המתמודדים בכנס של "ת'ריפטי טאון" היו סממן משעשע לתקיעות שלה בסדרה. זה כבר פרק שלישי שהיא עדיין בוחשת בתוך ההודאה של דניאל, והיא תקועה בין התזוזה (ירוק בצד אחד) לבין העצירה (אדום בצד שני), אזור של לימבו שממנו אני מקווה שהמפגש עם פורסט יצליח להוציא אותה. הצבעים הזכירו לי את הסצנה בפרק השני כאשר טאוני יושבת במכונית ומסתכלת על הרמזורים בכביש שלפניה. שתי הנשים נמצאות בצומת דרכים: האחת צריכה ללמוד לשחרר מאחיה, השנייה מבעלה, ושום דבר כרגע לא זז.

הפרק היה חלש ביותר, למרות התחכומים הקלים ולמרות המתח המצטבר בין משפחות הולדן לטלבוט, הסדרה הזו הפכה מאיטית ללא מתקדמת בעליל. כולם נשארו באותו מצב, אפילו שטדי מדבר עם טאוני ומתקדם איתה לתקשורת בוגרת, הוא הולך שני צעדים אחורה עוד פעם ומתנתק ממנה בסוף הסצנה. טריי נשאר מעצבן עם הניסיונות שלו לעוות את האמת, הדיאלוגים האיטיים כבר מאבדים כל הקשר למציאות בסדרה שמנסה דווקא לחתור אליה. "התיקון" התחילה בתור סדרה שחוקרת את מבטו של אדם אל עבר החברה לאחר ניתוק ממושך ממנה והפכה לסדרת חקירות שאותי אישית ממש לא מעניינת.

אני מתגעגעת לרפרנסים הספרותיים, לדברים ברקע שאומרים הרבה יותר ממה שנאמר, להרפתקאות של דניאל הולדן בשדות זרים משונים, למשפטי מחץ מאירים, ומקווה לטוב להמשך. מי יודע, אולי הכל יתפתח לאיזה קליימקס מפתיע.

בקטנה:

* ג'ון בדרך לשבור שיא גינס באמירת השם "דניאל", אחרי הפרק הזה דרכו לתהילה מובטחת.

* "אתה יכול ללכת לכל מקום." – אמירה הזויה מצידו של ג'ון, שבתור עורך הדין של דניאל ידע שהסיפור לא בהכרח נגמר בכך שמצאו דגימת זרע שמנקה את שמו מאונס.

* טדי וטאוני – די.

* דניאל לשריף דאגט: "You’re searching for truth with a machete” – אפשר להגיד שזה תיאור כמעט מדויק של הסדרה עצמה.

התיקון 3.02: נסיעת ריגוש

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 18/07/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 3 פרק 2

בפרק הראשון של העונה עמד טדי קרוב אל דניאל בעודו מאיים עליו, והמצלמה תיעדה אותו מתרחק ממנו בקו ישר, כאילו האחים החורגים נמצאים בעיצומו של דו-קרב בסגנון המערבונים של פעם. אבל טדי לא הסתובב בפתאומיות ושלף את האקדח שלו, רק נעלם מחוץ לתמונה והשאיר את דניאל להביט בו מתרחק. לא היה צורך בכלי נשק, מאחר שבכל צעד כבד שלקח טדי הרחק מאחיו, הוא סחב ממנו גם חלק מהרעם. המלחמה בין השניים התחילה מהרגע שג'נט ביקשה מטדי שלא יקרא לה אמא ובכך יוותר על חלקו במשפחת הולדן, ומאז מספר האבידות של השניים רק גדל ובדו-קרב הזה נראה כי כולם מפסידים.

בצד הראשון של הזירה עומד טדי, הכוכב שממשיך לנסוק בסדרה מפלקט דרומי מובן מאליו לבלילת רגשות מורכבת. אומרים שהצעד הראשון להתמודד עם בעיה היא להודות בה, ונראה שטדי נמצא בדיוק בדרך הזו. טדי הוא גבר נואש לחיים נורמליים, לחבילות שלמות, אבל הן מתפרקות לו כאילו כלב חסר רסן קורע אותן מידיו. הוא איבד אמא שיוצרת קשר עם אביו רק בשביל כסף, הוא איבד עוד אימא לבן אובד, האבא חצוי בין שני בתים ואשתו ברחה מהבית שלו. בסיפור שהוא חשף בפני ג'ארד עליו ועל ג'ולי, מתברר שהאופי הזה התחיל הרבה לפני קו העלילה בסדרה. הוא התחנן בפני הבחורה המסכנה עד שנכנעה ולקחה ממנו את בתוליו, הוא לא מוכן לוותר על טאוני גם אם זה אומר לעקוב אחריה מרחוק, והוא נאחז בגבריות שלו כאילו אותם נערים מהתיכון שדחפו אותו לאבד את הבתולין עדיין יושבים לידו, מצביעים עליו ומגחכים על חשבונו. ככה הוא ראה את העולם מאז ומתמיד, ואפשר להבין סוף סוף מדוע הוא רואה גם את דניאל ככה. הרגע שבו הורה לאחיו לא להיות כמוהו הוא הרגע שבו טדי שינה גוון לגמרי. העונה השלישית מסתמנת כעונת טדי לכל דבר, תודות לשינוי שהדמות עוברת והשחקן קליין קרופורד שמעביר את המאבקים הפנימיים האלה בתוך כל סצנה בצורה שגורמת לי להימס (ולא בגלל שהוא בחור נאה). כמה גדול הוא ההבדל בין הצל הגדול של טדי שמעיב על טאוני לגבי כמה קטן הוא רואה את עצמו בעולם?

בצד השני ישנו דניאל, פעם דמות ראשית, עכשיו נאלץ לפזר את אור הזרקורים כמו שברי זכוכית על שאר המשפחה המתפוררת שלו. משני ככל שיהפוך להיות, הוא עדיין יוצא הדופן בין בני המשפחה. כל אחד מתנדנד על מטוטלת שמכה בין שחור לשחור, ודווקא דניאל הולדן השקט מוצא את הדברים החיוביים בכל דבר ומנסה לצחוק על הכל. המנגינה (סונטה לפסנתר מס' 16 בסולם סול מז'ור) שהתנגנה ברקע כשדניאל הכין ארוחת ערב לו ולאמנת'ה, הולחנה ע"י בטהובן ששאף לשבור את המוסכמות של הכתיבה הקלאסית ולכתוב יצירה הומוריסטית לשתי ידיים, כשהתווים מסתבכים וכל יד מתבלבלת עם השנייה. כזה הוא דניאל – שובר מוסכמות ומנסה לגעת בחיים דרך הומור. עם מלווין, המעסיק החדש שלו, זה הלך לטובתו. עם אמנת'ה האלימה והמדוכאת ממש לא.

האחות לבית הולדן התחילה את הסדרה עם שמלות חופשיות מהודרות, שיער פרוע וחופשי כמו הרוח, אבל הפכה להיות בלאגן שלם של חושך על פני תהום. השמלות הוחלפו בחולצות פלאנל שגדולות ממנה בכמה מידות, והפנים שידעו מלחמה וחיוכים, עכשיו מביעות את המרירות של אחת שאיבדה את כל חייה בשביל מטרה אחת. אמנת'ה קראה לפרידה שלה ושל ג'ון גירושים, ולא סתם, זה תהליך ארוך מאוד של פרידה מחיים שהיא הכירה פעם, אחריות שהיא מתה להיפטר ממנה, ואני מקווה שמכל הדאון שאליו היא נשאבת, היא תמצא מקום גם לחמלה כלפי דניאל המבולבל, ובמיוחד תקווה לגבי העתיד שלה.

כמו שחשבתי, הסדרה מאבדת את הכיוון שלה לגמרי. היא עברה מדיונים על נושאים גדולים שמשפיעים על האדם הקטן לדברים הקטנים שמשפיעים על משפחה שלמה. אני עדיין לא ממש סגורה לגבי בעד ונגד, מה שמשך אותי בעונה הראשונה מתנדף לו. הסדרה נהייתה יותר מוכוונת עלילה, והאיטיות הפכה להיות סטטיות מוחלטת. אם פעם הפוקוס התמקד בדניאל הולדן וההרפתקאות שלו בעולם הפתוח, עכשיו הוא סגור יותר, מוגבל, העכבות של החיים השגרתיים מתחילות לכבול אותו אל הקרקע ולגרום לו להיות די רגיל ומשעמם. העדשה איבדה את הכיוון שלה, ועכשיו מסתכלת סביב סביב וה'זום-אין' תר את כל הדמויות, אני לא אמהר לשפוט את התופעה עד הפרק האחרון של העונה.

בקטנה
* "אלמנטרי, קרווין ידידי" – רפרור חביב לסדרת שרלוק הולמס, קרווין חי כסיידקיק דמיוני איתו דניאל יכול לשוחח.

* הדמות של ג'ארד עבדה טוב בעונה הראשונה, כשהחזיר את דניאל לתקופה שהוא כן זכה ליהנות ממנה – גיל העשרה. בעונות השלישית הוא נהיה דמות איוולת עם משפטים סתומים, מה שגורם לי להגיב בסתימות גם כן: באסה.

* ג'נט מזמינה את ג'ון להיכנס איתה הביתה, טדי מעיר לגבי שכנות טובה, לזה אני קוראת ייצוג של דרום ארצות הברית! הנה כתבה מעניינת על הקשר בין "התיקון " לייצוג אמיתי של הדרום.

* השריף עדיין חוקר על המקרה של ג'ורג', ולמרות הקשר לגורלו של דניאל, זה נראה כמעט תלוש מהמציאות של הסדרה, מעניין כיצד זה יתחבר בהמשך.

* סוף סוף ג'ון מציע עזרה סוציאלית לדניאל, וג'נט לא מוותרת עליו גם אחרי שהיא שמעה שהוא התקיף את טדי. וכולם ביחד! AWWWWWWWWWWW.

התיקון 3.01: הידד

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 11/07/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 3 פרק 1, פתיחת העונה השלישית

ג'ון: "דניאל עדיין חייב לחיות את חייו".
אמנת'ה: "כך כולנו, הידד".

העונה השלישית של התיקון התחילה מהנקודה שבה הקודמת הסתיימה. דניאל הולדן הודה (פחות או יותר) שהוא היה זה שרצח את האנה דין לפני כמעט עשרים שנה, ומשפחת הולדן-טלבוט תצטרך להתמודד עכשיו עם הנסיבות של ההודאה. לפי הפרק הראשון של העונה, נראה כי זו תהיה נקודת ההתמקדות הגדולה כשמסביב גורמי החוק (השריף, הסנטור, התובעת) מתכננים להם עוד הפתעה מעבר לפינה.

הסדרה ממשיכה באיטיות שלה. לעומת סדרות אחרות שבהן הזמן שעובר בין עונה לעונה גם נכנס אל תוך העלילה, והדמויות משתנות בהתאם לו, בפולי הזמן נשאר אותו הדבר. הצופה חוזר אל בדיוק אותן דמויות, אין סיפור שיכול להתפתח בין לבין, רק מה שרואים על המסך, והדמויות עוברות את תהליך השינוי ממש מול העיניים.

טדי פתח את העונה עם סימנים רבים של חולשה. יד אחת עוד חבושה מהערב שבו הוא תקף את הלקוח שברח לו, ונראה שהאלימות הרגיעה אותו. כשהוא ניצב מול מכונת הממתקים ונאלץ להיאבק איתה כדי לקבל את חטיף הטוויקס שהוא רכש, הוא מכה בעדינות ביד הבריאה שלו, בלי התפרצויות מפתיעות של עצבים על כך שהוא לא מקבל את מנת השוקולד שלו.

הבדידות אפפה את טדי כל הפרק. היא הייתה שם כשהוא נכנס הביתה ודמיין את קולה של טאוני קורא לו, כשהוא נעמד לבד מול שולחן האוכל שעליו ישבו אביו, אמו ואחיו החורגים, כשהוא שיקר לטאוני בטלפון שיש לו לקוח בחנות, הילד נשאר לבד בבית וכל מה שנשאר זה להשתמש בטריקים שיש לו ביד בשביל להתעמת עם השודד (דניאל) באיומים. הוא שבר לי את הלב בסצינה עם ג'נט, שבה באה להביא לו אוכל והוא סיפר לה שלו ולטאוני יש בעיות. בעוד ג'נט נפתחה אליו, הוא היה חצוי בתוך הבושה שלו, הרצון שלו להתמודד עם דברים בצורה בוגרת והסתרת הכאב בכל זה.

Rectify - 03x01 - Hoorah 02

אמנת'ה: "ואתה לא יכול לעזור לאלה שלא עוזרים לעצמם".

טאוני נאלצת להתמודד לבד עם החיים לאחר הפלה, היא נאחזת בחברתה הנוצרית הטובה בת', שנותנת לה תקווה להציל את הנישואין שלה עם טדי דרך טיפול, אבל טדי תמיד שם בשביל להרוס את זה עם הגאווה שלו. הבדידות היכתה גם בטאוני כשבת' השאירה אותה לבד בביתה, האנחה שלה כשהביטה בבית הריק לפניה העידה על הפחד שלה מפני השינוי הגדול בחייה הרבה יותר מכל שאר הדיאלוגים שלה בפרק, וזה חלק מהקסם בסדרה – הפרטים הקטנים בין השורות. היא ישבה לבד בדיינר (אפשר גם?), שוחחה עם טדי בטלפון כשהיא לבד במכונית, והרחיקה את עצמה נפשית מהמשפחה שלו. פיזית, כך הסתבר בשיחה שלה עם טדי, היא לא התרחקה כל כך הרבה, ולבד הוא לאו דווקא תופעה פיזית. בסוף העונה הקודמת קיוויתי שלא נראה את הדמות שלה יותר, אבל הפרק הבהיר כמה היא חשובה לטדי, לג'נט ובכך היא גם חשובה לסדרה.

ג'נט חזרה לגומחתה המסוגרת, וכמו שטד מעיד, היא משתדלת להתמודד עם הכל בעזרת אוכל. היא מביאה לדניאל את מה שזכרה בתור האוכל האהוב עליו ביותר, ומסתבר שזה בעצם המאכל המועדף על טדי. הזיכרון מטעה אותה, כמו הזיכרון של דניאל מהערב עם האנה דין. המוח מזכיר לנו לאו דווקא את הדברים כפי שהם, אלא איך שאנחנו רוצים שהם יהיו כדי שיתאימו יותר להווה. כל מה שג'נט רוצה זה את כל ילדיה תחת גג אחד, ואולי האוכל הוא סוג של סם שמשכנע אותה שזה מה שהיא תקבל, שכל ילדיה הם באמת טובים. היא מביאה אוכל לטדי הביתה ודרך זה מתנצלת בפניו על כך שהזניחה אותו לאחר השחרור של דניאל. היא מתחילה להיפתח חזרה אל בנה החורג, ואם דניאל יעשה כדברי טד האב ויודה שהוא תקף את טדי, אולי זה אפילו יקרב אותה אליו יותר.

בדידות והסתגרות הם לא שמות המשחק של אמנת'ה הלוחמת. אצלה שוכנת האכזבה הגדולה על הסכין של דניאל שריטשה את עשרים שנות המאבק שלה להוכחת חפותו. שיחת ההפסד שלה עם ג'ון חשפה הרבה על השניים, והדגישה את הכאב שלה על החיים שהיא איבדה למען מטרה שהושחתה לגמרי ע"י עסקת הטיעון. נראה שאותה עסקה גם הרסה את הדבר הטוב היחיד שיצא לה מכל הסיפור – מערכת היחסים עם ג'ון, ואני מקווה שזו לא הפעם האחרונה שנראה אותו. הם הטילו ספק באהבה שלהם אחד כלפי השני, יש לקוות שזה ההפסד שדיבר מהפה שלהם.

אמנת'ה: "אני לא יכולה להיות השומרת שלך, דניאל".

לעומת אמנת'ה האוהבת והמבינה מהעונה הראשונה, כשהיא יושבת לדבר עם דניאל היא כבר לא מתנהגת באותה עדינות, הוא מוזמן לישון אצלה כי הוא אחיה, אך היא לא מתכוונת לשמור עליו. הבחירה במילה "שומרת" מרפררת לשאלתו הידועה לשמצה של קין: "השומר אחי אנוכי?". אמנת'ה משילה מעצמה את האחריות על גורלו של אחיה הגדול, יש לה את החיים שלה להילחם עליהם עכשיו. כשמנהלת הסופר אומרת לה שהיא יכולה להתחיל ללמוד בקולג' או לנהל משמרת, זו לא הצעה, זו פתיחת חלונות גדולה בפני אמנת'ה שיש לה שפע של הזדמנויות מונחות מולה כדי להתחיל בחיים נורמליים ככל האפשר. אם לא בסופר (אני באמת מקווה שלא), אז מחוץ לפולי, הרחק מהסיפור של דניאל.

ההתעמקות הדלה בדמותו של דניאל גרעה מהפרק. נראה שהסדרה סוטה יותר ויותר מהכיוון שלה בעונה הראשונה של אדם המתמודד עם החברה לאחר שהיה מנותק ממנה 20 שנה, ופונה יותר לסיפור הרצח והמסתורין מאחוריו. אני עדיין חוזרת ושואלת, אחרי 20 שנה, האם זה באמת כל כך משנה? האם דניאל הולדן הוא אותו בן אדם שהוא היה כשנכנס לכלא? אם הוא באמת רצח את האנה דין, האם 20 שנה בכלא לא מספיקות בשביל שיבין שזה היה מעשה נורא ושאין לחזור עליו? האם אי אפשר לשים את זה מאחור ולתת לבן אדם לנסות להתמודד עם החיים בחוץ?

בכל זאת הולדן\איידן יאנג סיפק רגעים חזקים מספיק בשביל להאמין שיש עוד לסדרה להציע מנקודת המבט המסקרנת שלו. כמה יפה הייתה ההשוואה בין דניאל היושב מול המוות בכיסא החשמלי בחדר האפור לבין הפארק בחוץ, כשהוא יושב וקורא מול הקרוסלה והפסל המוזר, בין צמחיה חיה ואוויר טבעי. השיחה של דניאל עם דניאל השני (המוות) שמכינים אותו על הכסא החשמלי באותו חדר אפור הייתה מבט נוקב אל תוך המחשבות שלו. המוות הוא קליל, הוא מלא בהומור, ודניאל נשאר שקט ורציני מעבר לשמשה, תוך כדי שהוא חושב על דרך החוצה מהכל. המוות כבר יודע מה הוא רוצה, אבל דניאל נשאר בהתנדנדות שלו. המעבר בין השיחה עם המוות לסצינה עם אמנת'ה מוכיחה שלדניאל עוד נשאר רצון לנהל שיחות עם החיים.

הסימנים כולם מראים שעדיף יהיה לדניאל מחוץ לפולי, מחוץ למדינה. כשהוא יושב בפארק הוא מרגיש צורך להסביר לאמא שהוא מנסה ליצור איתה שיחה ידידותית כי הוא רק מנסה לנהל שיחה ולא יותר, ובסוף מוצא את עצמו מחפש לו מקום אחר לרבוץ בו בראש מורכן. טד מבקש ממנו לעבור לגור במקום אחר, אמנת'ה כבר לא האחות שתעשה בשבילו הכל, ודניאל הולדן יצטרך לשפר את צעדי התינוק שלו ולצאת אל העולם הגדול.

אני מייחלת ליותר דניאל הולדן בפרק הבא, אחרת המהות של הסדרה תתמסמס ותתפספס.

בקטנה:

* הסנטור עבר סוג של התקף – הייתי שואלת למי איכפת? אבל בתור סצינה שסגרה את הפרק, אני מניחה שזה הולך להשפיע על המשך מהלך העניינים מאחורי הקלעים בעולם החוק.

* שריף דאגט חוקר את המוות של ג'ורג', ונראה שהוא בכיוון הנכון בחקירה.

* ג'ארד – דניאל הולך לעזוב "ואנחנו נישאר כאן לאכול חרא", הו אנגסט של בני עשרה.

התיקון 2.10: חסר בורג

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 26/08/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 2 פרק 10, סוף העונה השנייה

Rectify - 02x10 - Unhinged

המשך…

© עידו ישעיהו