Posts Tagged ‘Key and Peele’

הסדרות שהכי אהבתי ב-2014

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 26/12/2014 בקטגוריה ‏כללי

Broad City 02בשנה שעברה עשיתי סיכום שנה די מטורף שהלוואי שהייתי יכול לעשות דומה לו גם הפעם. הוא כלל סקרים, חלוקה לסוגות, לרגעים, לכל דבר אפשרי. לקראתו עברתי על כל השנה וליקטתי את מה שהיה בה, מה שלא היה לי אפילו שמץ של זמן לעשות גם הפעם, לכן הסתפקתי בסיכום הסדרות הטובות ביותר שפרסמתי בוואלה בשני חלקים (אלה 10-6, כאן 5-1). זה יצר קצת דיון כשחלקתי את זה בפייסבוק שלי (זה החלק הראשון, פה החלק השני), אבל אני ממש אשמח לשמוע מה אתם הכי אהבתם השנה. פינאלות, בריטיות, רגעים זכורים – מה שעולה לראש.

הנה גם כאן עשרת הגדולות שלי לשנת 2014, שלמעשה מורכבות מ-14 סדרות.

שנה טלוויזיונית נוספת מגיעה אל קצה. שנה של מלכים צהובים וחתונות סגולות, של ערבות מושלגות ושל המוני רגעים שומטי לסת כי פתאום כולם החליטו שכדאי להם להרוג דמות ראשית. שנה שבה סיימו את דרכן סדרות עתיקות יומין כ"איך פגשתי את אמא", "ילדי האנרכיה", "דם אמיתי" וגם "אימפריית הטיילת", שנה שבה התחזקה מגמת המעבר לשירותי טלוויזיה אינטרנטיים במקום מסורתיים, שנה שבה התווספו עוד ועוד פלטפורמות וערוצים והוסיפו תכנים מקוריים לצלחת העמוסה-מדי-גם-כך.

כך שיותר מאי פעם יש יותר תוכן מאשר זמן לצרוך אותו, יותר מאי פעם קל למצוא ולהתמסר לסדרות נישתיות, יותר מאי פעם האצבע על ההדק קלה כאשר סדרה מתחילה לשעמם או לקרטע (ביי "התיקון", היי שלום "הסקס של מאסטרס"). ועם הנתונים האלה בדעתנו, הנה עשרת הגדולים בטלוויזיה בשנת 2014.

10. "Veep"

לא יודע אם אפשר לטעון שאנסמבל הפארסה הפוליטית-סאטירית "Veep" הוא מושלם, בהמשך הרשימה יש כמה כאלה שעולות עליה בגזרה הזו. מצד שני, כל הרכב הכולל בו את מאט וולש (שמגלם את קצין העיתונות הדביל מייק), טימותי סימונס (שמגלם את ג'ונה), טוני הייל האדיר וכמובן ג'וליה לואי-דרייפוס המופלאה – נושא פוטנציאל להשאיר אבק לאחרים, והייחוד במקרה שלהם לעומת אחרים הוא שלעתים קשה לדעת אם הם יותר חביבים או יותר נתעבים. קצת בדומה לסדרה אחרת שג'וליה לואי-דרייפוס שיחקה בה.

חוסר היכולת והאונים של צוות סגנית הנשיא סלינה מאיירז, ושלה עצמה, מצייר תמונה אבסורדית ונלעגת של פוליטיקה, אבל גם כזו שלגמרי אפשר להאמין שכך היא פועלת. ארמנדו איאנוצ'י כבר יצר כמה סאטירות פוליטיות נחשבות במכורתו אנגליה ("בסוד העניינים" ו"במסדרונות השלטון"), אבל האופן שבו הוא מצליח לעשות זאת גם בארץ נוכריה כארה"ב מוכיח שהפוליטיקה היא פוליטיקה בכל מקום, ושפוליטיקאים הם אידיוטים בכל שפה ומבטא, כמו גם הערב-הרב שכל כך קל לשטות בו שייבחר בהם.

אבל ספק אם כל זה היה עובד לולא לואי-דרייפוס. היא פשוט מדהימה, והצפייה בה רצופה מלמול חוזר ונשנה – גאונה, פשוט גאונה. ראויה לכל אחד משלושת פרסי האמי שזכתה בהם, ולזה שוודאי תיקח בשנה הבאה.

המשך…

בואו נדבר על הקי והפיל בחדר

פורסם ע"י ‏יהונתן צוריה‏
בתאריך 16/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

Key and Peele s

תוכניות מערכונים זה ז'אנר קשה. קשה ליוצרים כי אתה עובד קשה על מערכונים מקוריים ומאתגרים בלי לדעת מה יעבוד ומה ייכשל, ומקווה שאם מערכון ייפול על הפנים הקהל ימשיך לדבוק בך. וקשה לצופים כי למה לך לצפות ב-20 דקות או יותר של מערכונים עם איכות לא ידועה, בלי לדעת למה לצפות כשאתה מתחיל את הצפייה. אז סדרות מערכונים מוצאות דרכים להשאיר את הצופים – "הפרלמנט" מצאה דמויות קבועות ונעה בטווח בין סיטקום למערכונים, "ארץ נהדרת" מדברת על אירועים עדכניים ומשתמשת בדמויות חוזרות, ו-SNL מנסה לפתות צופים עם סלבריטאים. אבל אם אין לך גימיק, קשה לגרום לאנשים לצפות בפרק של מערכונים כאשר אפשר פשוט ללכת ליו-טיוב ולצפות בקטעים הטובים ביותר. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאנסה לעשות עכשיו: צפו ב-"Key and Peele".

קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל, או בשם התוכנית שלהם "קי ופיל", הם זוג קומיקאים ממוצא מעורב שמתחילים בקרוב את עונתם הרביעית בקומדי סנטרל. לאט ובטוח הם עולים בשמי הקומדיה האמריקאית עם הופעות אורח בשלל סרטים וסדרות (המפורסמת בהם היא כנראה ההופעה המשותפת של שניהם בסדרה "פארגו"), והצליחו גם לזכות במועמדות לפרס האמי בקטגוריית הכתיבה (ולהפסיד לקולבר). הם בנו את מעמדם לאט ובטוח תוך התמדה לעשות את המערכונים שמצחיקים אותם, ותוך בניית מלאי של מערכונים אגדיים ואהודים. זה הגיע למצב שבו תוך שלוש עונות, הפרומו שלהם לעונה הרביעית הוא ג'יבריש גמור למי שלא צפה עד כה, ואפילו למי שכן – רוב המערכונים שהם מציינים הם מערכונים חד פעמיים. אפילו לצופים אדוקים יידרשו כמה צפיות כדי להבין למה מתכוונת כל שורה בשיר הקצר הזה.

וזה בדיוק מה שנהדר בקי ופיל – התחושה שהם עושים באמת רק מה שהם עושה להם טוב על הנשמה. אם יש להם מערכון סופר מוצלח עם דמות קליטה שהופכת לקאלט במהרה, הם לא יחזירו אותה סתם שבוע אחר שבוע עד שהיא תישחק, אלא יחכו לעונה הבאה ויראו איך אפשר להרחיב אותה בצורה הטובה ביותר. בין לבין הם ימלאו את החלל עם מה שהם אוהבים – בין אם זה מחוות בלתי צפויות לקלאסיקות ספרותיות או סרטים, פארודיות על סדרות, או מערכוני נונסנס שפשוט נהנים מהחדווה של השמות הביזאריים של שחקני פוטבול. בכל מערכון קי ופיל מביאים מאה אחוז מעצמם ותמיד יש את התחושה שהם עושים את הסדרה הזאת בעיקר בשביל עצמם. תחושה שמתגברת כאשר בין מערכון למערכון חוזרים לקטעים שהם מדברים מול הקהל ורואים כמה הם נהנים מהכל.

הקטעים שהם מדברים עם הקהל הם בקלות החלקים היותר חלשים של הסדרה, כאשר בעונות הראשונות היו כמעט בלתי נסבלים אך נראה שעם הזמן הם הצליחו למצוא את הקצב הנכון והצורה הנכונה להכניס אותם בין המערכונים. פרט לזה, נקודת הביקורת האחרת שנשמעת כלפי הסדרה היא שבתור קומיקאים שחורים עם תוכנית משלהם, הם לא עוסקים מספיק בנושאי גזע. הביקורת הזאת לא בדיוק נכונה (כמו שהמערכון הנהדר שלהם על זומבים מוכיח, או פארודיית פאוור ריינג'רס שלהם) אבל היא מתקשרת לנקודה שהעליתי קודם – קי ופיל אינם נביאי זעם שבאים לדבר על הגזענות באמריקה רק כי הם (חצי) שחורים. אם לדעתם יש להם משהו להגיד הם יגידו אותו, אבל העדיפות הראשונה שלהם היא לצחוק על הדברים שמצחיקים אותם. יותר משהם חצי-שחורים, הם חנונים. ולכן הם ינסו לרוב לשלב בין שני הדברים, כמו המערכון שצוחק על דעות קדומות לגבי שחורים בקולנוע אבל משלב בתוכו כל כך הרבה ביטויים קולנועיים שהוא כמעט באותה מידה פארודיה על סטודנטים לקולנוע.

אז אם אתם מחפשים סדרת מערכונים חדשה ונהדרת, צפו ב"קי ופיל" – המקום עם החיקוי הטוב ביותר של אובמה, ואפילו טוב מזה, המקום שבו מבינים סוף סוף למה בדיוק אובמה מתכוון. המקום בו אפשר לדבר בביטחון ולהתלהב מבאטמן. בו יודעים איך הוגים את השמות המסובכים של תלמידי תיכון באמריקה, שואלים שאלות חשובות על ערפדים, מציגים לכם משחקים חדשים לשחק עם חברים שלכם ומלמדים לא לצחוק על השיער של החברים שלך.

תגיות:
© עידו ישעיהו