Posts Tagged ‘ER’

עשרים שנה ל-ER

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 19/09/2014 בקטגוריה ‏כתבות

פורסם לראשונה בוואלה

אם מתישהו ייצא לכם לפגוש ברחוב את נואה וויילי, בקשו ממנו לדקלם עבורכם את המונולוג הרפואי שלו מהפיילוט שצילם לפני יותר מעשרים שנה לסדרה העוסקת בחדר מיון בלב אזור אורבני בשיקגו. העגה המקצועית הסבוכה הביאה את וויילי לחשוש שישכח את הטקסט, עד ששינן אותו באופן שנשאר צרוב במוחו עד היום, כפי שמעיד הקטע הזה מ-2013.

הז'רגון הרפואי בסצנה הזו הוא דוגמה מצוינת למהפכנות של "ER", השנייה בסקירה שלנו במסגרת פרויקט "סדרות מבית ארבע" החוזר אל הסדרות הגדולות של 1994 ו-2004. הטקסטים המקצועיים הפתלתלים עוברים מעל ראשי רוב של הצופים, אבל בשם האמינות חרתה "ER" על דגלה את הצגתם של דברים כפי שהיו עשויים להיראות בחדר מיון אמיתי. הבחירה הזו – או ליתר דיוק, ההצלחה הענקית שהסדרה זכתה לה – יצרה סטנדרט טלוויזיוני חדש שבמסגרתו אם סדרה רצתה לתאר עולם מסוים לאשורו, היא לא חששה לאתגר את הצופים עם מונחים מקצועיים. הגישה הזו נראית כמעט מובנת מאליה כיום, אבל לפני עשרים שנה היא סללה את הדרך לסדרות כמו "הבית הלבן" ואפילו "הסמויה", שלא הגישו לצופים את היצירה בכפית אלא סמכו על כך שיבינו את המשמעות מתוך ההקשר.

לראשונה בתולדות הז'אנר, רופאים לא היו אלים שהצליחו לפתור מדי פרק את הבעיות הרפואיות שעמדו לנגדם. אמנם היו להם אחוזי הצלחה גבוהים יותר מאשר במציאות, זה כן, אבל הם עשו טעויות, עבדו שעות ארוכות שהעיבו על שיקול דעתם, ומנגד הזניחו את חייהם האישיים ומשפחותיהם. אחד הפרקים הגדולים בתולדות העונה הראשונה בפרט ו-"ER" בכלל הוא "עמל אהבה לשווא", שזיכה אותה באסופת פרסי האמי הראשונה שלה – פרק מפורט עד כאב שבו התמודד ד"ר מארק גרין עם מקרה של אישה בהיריון הסובלת מסיבוכים בלידה שמאיימים על חייה ועל חיי העובר. הוא אבחן את מצבה לא נכון והתוצאות היו טרגיות. הפרק הזה היטיב להמחיש עד כמה שונה "ER" מכל סדרה רפואית שקדמה לה – מעולם לא נראתה המלאכה הרפואית כה כפויית טובה כשם שהיתה כאן.

ER 1

"עבורנו נדרשו כמה שנים כדי לקלוט עד כמה 'ER' חלחלה לתרבות", אמר המפיק ג'ון וולס, השואו-ראנר של הסדרה. "אני מהסס לומר ש-'ER' שינתה את האופן שבו דרמות נעשות, אבל אנשים אכן יצרו סדרות אחרות עם תפישה גדולה יותר של מציאות. מה שעשינו היה קרוב בהרבה לאופן שבו דברים באמת קורים בבתי חולים, מאשר סדרות קודמות לפנינו".

הפן הרפואי של "ER" נובע בראש ובראשונה מהיוצר שלה, מייקל קרייטון. הסופר המצליח היה ידוע בעיקר בזכות יצירות המד"ב שלו, שהפכו לשוברי קופות כמו "זרע אנדרומדה", "קונגו" וכן מותחן בידיוני שבוים על ידי סטיבן ספילברג, "פארק היורה", אף הוא ב-1994 שנה קודם לכן. אותו ספילברג הוא זה שהביא את "ER" לטלוויזיה – קרייטון היה רופא בהכשרתו, והפן המדעי תמיד היה נוכח מאוד ביצירות שלו. את התסריט ל-"ER" כתב בשנות השבעים כסרט, כאשר היה בעצמו רופא בחדר מיון הומה, ואחרי שעבד עם ספילברג על "פארק היורה" התפנו השניים לעבוד על "ER".

קרייטון כבר ניסה לעשות את זה בעבר. למעשה, הוא פנה לכל אחת מרשתות הטלוויזיה בארה"ב עם התסריט של "ER" ונדחה יותר מפעם אחת – כולן חששו מהנוכחות הכה מופגנת של ז'רגון רפואי. הפעם שבה פנו ל-NBC היתה השלישית. ספילברג העביר את התסריט למפיק עטור השבחים ג'ון וולס שעבד בחברת ההפקות שלו. וולס חיפש את הפרויקט המשמעותי הבא אחרי הסדרה המהוללת הקודמת שיצר, "צ'יינה ביץ'", שעסקה אף היא בצוות רפואי, במקרה שלה במסגרת מלחמת וייטנאם. הפעם NBC החליטה ללכת על זה, ודי מהר התמוגגה מהתוצאה.

"במשך כל השנים שלי בביזנס, אף פעם לא היה משהו כל כך בטוח כמוה. אלוהים היה יכול לעשות טוק שואו מול 'ER', זה לא היה משנה… רופאים צעירים ואידאליסטים בבית חולים מקרטע בלב העיר, מספר סיפורים המתרחשים בפיילוט במקביל. בחייכם, במה אנשים יצפו?" (פרסטון בקמן, מנהל השיבוץ של NBC בשנות השמונים והתשעים)

ימי חמישי ב-22:00 היו משבצת יוקרתית של רשת NBC. עד אז היא אוכלסה על ידי "פרקליטי אל איי" ולפני כן עם "בלוז לכחולי המדים", שתיהן סדרות עטורות פרסים ושבחים, כך של-"ER" היו נעליים גדולות להיכנס אליהן. אם זה לא הספיק, CBS שיבצה אף היא באותה משבצת סדרה רפואית חדשה המתרחשת בבית חולים בשיקגו – "שיקגו הופ". על הנייר היו ל"שיקגו" את כל הכלים לרמוס את "ER". בחזית שלה עמדו שני שחקנים גדולים ומבוססים, מנדי פטינקין ("ינטל", "הנסיכה הקסומה") ואדם ארקין ("חשיפה לצפון", "נוטס לנדינג"), ויצר אותה דיוויד אי קלי, ששמו נשא יותר משקל בטלוויזיה בשלב הזה של הקריירה שלו, מעט אחרי "פרקליטי אל איי" ו"דוגי האוזר", ובמקביל ל"סודות העיר".

ER Clooney

היי, מאיפה הוא מוכר לי

מנגד היתה "ER" מאוכלסת בעיקר בפרצופים של "היי, מאיפה הוא מוכר לי" – אנתוני אדוארדס (שעד אז היה מזוהה כגוס מ"אהבה בשחקים"), נואה וויילי, ג'וליאנה מרגוליס, שרי סטרינגפילד, אריק לה-סאל וכמובן, בחור שרמנטי בשם ג'ורג' קלוני, שהשתתף עד אז בתפקידי אורח ב"רוזאן" וב"אחיות", וחדי הזיכרון אולי זכרו אותו מסדרה נוספת בשם "E/R", סיטקום ששודר בדיוק עשור קודם לכן. קרייטון וספילברג, עם כל הכבוד לרזומה שלהם, אינם אנשי טלוויזיה.

אבל במלחמת הראש בראש "שיקגו הופ" הפסידה בענק. מלבד הקאסט הצעיר והאטרקטיבי של "ER" (בדומה לסדרה חדשה שהגיעה יחד איתה לימי חמישי – "חברים"), קשה היה לסדרה רפואית כלשהי לא להחוויר בהשוואה לבהילות והקצביות שהציג חדר המיון של "ER", שהתהדרה במספר כפול של עריכות ביחס לדרמות אחרות בטלוויזיה. במרכז הפיילוט היחסית-נינוח של "שיקגו הופ" עמד מקרה של הפרדת תאומות סיאמיות קטנות, ואילו פרק הפתיחה של "ER" תיאר את יומו הראשון הדחוס וחדור האדרנלין של הסטודנט לרפואה ג'ון קרטר בבית החולים קאונטי ג'נרל בלבה העירוני של שיקגו, שמיקומו הביא אליו תדיר שיכורים, מסוממים, חברי כנופיות וסתם פועלים קשי יום. כמה וכמה דברים התרחשו, דיממו והוקאו בזה אחר זה ובמקביל בפרק הפתיחה, ולקינוח אחת הדמויות הראשיות הגיעה בעצמה אל חדר המיון אחרי שניסתה להתאבד. התוצאה: "ER" היתה להיט מטורף מהרגע הראשון, ול-CBS לא היתה ברירה אלא להתקפל ולהעביר את "שיקגו הופ" אל משבצת חדשה בימי שני.

כבר מראשית חייה תורגמה ההצלחה העצומה של הסדרה והפכה לכלי שבמסגרתו הנחילה לצופים סוגיות חברתיות ורפואיות – החל מהצורך לחסן והסכנות באלכוהול, דרך הכשלים והיעדר המימון במערכת הבריאות, וכלה בחוסר היכולת של הרופאים והאחיות לטפל כשורה במטופלים שידם לא משגת ביטוח בריאות. מקרים שנדונו בסדרה, כמו קורלציה בין גנים למחלות מסוימות, הביאו לעלייה במספר המחפשים מידע רפואי נוסף באותו נושא. "הסדרה לא בקטע של להגיד לאנשים לאכול את הירקות שלהם", אמר וולס, "אבל אם אנחנו יכולים לעשות את זה במסגרת בידורית, אין טוב מזה".

הרצינות המקצועית של "ER" היא מייצג לשאפתנות הגדולה שלה. אחד מהדברים הבולטים בה, לפחות בתחילת דרכה, היו תנועות המצלמה הקדחתניות שלה. סצנות ארוכות ומפורטות בשוט אחד, שבהן המצלמה ליוותה את הצוות הרפואי מהרגע שנכנס אדם פגוע, מלווה אותו אל חדר הטראומה ולאורך כל התהליך הרפואי שבו הרופאים נאבקים על חייו. או לעיתים כמה מקרי טראומה מקבילים שהמצלמה מזגזגת בהם מחדר לחדר בתוך הסט העצום והמשתרע שלה. תחושת הדחיפות של חדר מיון, מרכיב קריטי שעשוי להתעמעם מבעד למסך הטלוויזיה, קיבלה משנה תוקף חדש ומסעיר באמצעות הטכניקה הזו.

הקטע הזה אמנם לקוח מפרק שביים מעריץ "ER" קוונטין טרנטינו בשיא תהילתו, רגע אחרי שזכה באוסקר על התסריט של "ספרות זולה", אבל כך נראו סצנות הטראומה של הסדרה: עשרות שחקנים נעים ממקום למקום במהירות, פועלים במקביל בשעה שהמצלמה עוברת מזירה אחת למשנתה. טעות קטנה אחת של אחד מהשחקנים הרבים, בין אם ראשי ובין אם משני או אפילו ניצב, היתה הורסת את כל התזמור המטורף הזה. ג'ורג' קלוני סיפר שהיה נוהג להדביק במקומות שונים על הסט פתקים עם הטקסטים שלו, כדי לצלוח את הטייקים הארוכים האלה בלי לחרב אותם.

חשובות לא פחות מכל אלה, והדבר שיצק בה משמעות ורגש – הדמויות. "ER" לא היתה סתם סדרת 'הקייסים השבועיים' שהקאסט היה צריך לשרת, אלא כזו שהתמקדה ונבעה מהדמויות שלה שהיו מהנפלאות בטלוויזיה לדורותיה. בין אם היו חביבות, יהירות או בלתי נסבלות, הן בראו עולם שלם, מפורט ואמין. היתה משמעות לדברים שקרו להן, הם הותירו בהן חותם מתמשך – לא פעם לאורך שנים – כפי שהיה קורה בעולם האמיתי, והן הגיבו לאירועים של חדר המיון או של חייהם בהתאם למה שחוו ולמי שהיו. וכשם שקורה בחיים, לא תמיד הסיפורים קיבלו סוף. זו היתה דרמה טלוויזיונית שאפתנית וסוחפת שניצלה עד תום את יתרונותיו ארוכי הנשימה של המדיום. אותו סטודנט לרפואה שהגיע אל בית החולים בפרק הראשון, עזב כעבור 11 שנה כרופא משופשף שכבר ראה הכל, ובמשך שנתיים גם ניהל את המחלקה.

גם כאשר הדמויות המקוריות עזבו בזו אחר זו ברבות השנים, רוב הזמן היו אחרות מוצלחות לתפוס את מקומן ולשמור על הגחלת. הקרדיט על כך הוא לג'ון וולס, שהפך מאז "ER" לאחד היוצרים המשפיעים בטלוויזיה – בין היתר היה שותף ליצירת "הבית הלבן", "משמרת שלישית", "סאות'לנד" ו"חסרי בושה" – ולכל אורך הקריירה שלו המחיש את כישרונו הגדול בבריאת דמויות בעלות גוונים של אפור.

כל המרכיבים האלה תרמו להפיכתה של "ER" לסדרה הנצפית ביותר של NBC למשך שנים רבות עם כשלושים מיליון איש שצפו בה מדי שבוע, במשך עשור היא גם היתה הסדרה הנצפית בעולם. ולאורך שנותיה גרפה 23 פרסי אמי ואת מספר המועמדויות הגדול ביותר לדרמה טלוויזיונית אי פעם, 124 סה"כ. "לעשות משהו שהותיר חותם תרבותי כמו 'ER' משמעו שלא טעית כשחשבת שתוכל להשיג משהו בחיים", אמר ג'ון וולס. "היה לך משהו להציע".

תגיות:

זינוק לאתמול: הפינאלה של ER

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 10/04/2014 בקטגוריה ‏כתבות

ER-2009-Cast-Photo--NBC-741936

הפוסט הזה הוא הראשון במסגרת מה שאני מקווה שיהפוך לעניין קבוע בימי חמישי – דליית פוסט מעברה של הקהילה שאולי (ואולי לא) יש לו רלוונטיות עכשווית. מעין Throwback Thursday של טקסטים. וזה הסיפתח: בתחילת אפריל של לפני חמש שנים הגיעה אל קצה אחת הסדרות המשמעותיות בתולדות הטלוויזיה האמריקנית ובתולדות הצפייה שלי אישית, "ER". אני משער שאתייחס אליה כמכלול בסתיו הקרוב, עת יחגוג העולם במסיבות ענק עשרים שנה לבכורה שלה, אבל כרגע הפוסט הזה יוקדש לסופה כפי שהתייחסנו אליו בלי גינונים מיותרים או שרשורי ענק בפורום שלנו באג'נדה ב-5 באפריל 2009. למרבה הבושה, העונה ה-15 והאחרונה מעולם לא שודרה בארץ, ולפיכך גם לא הפרק האחרון.

סטיבי: איך לעזאזל מסיימים סדרה שרצה כבר 15 שנה? סדרה פורצת דרך במובנים מסוימים, שהיתה משמעותית, ששרדה מגוון טלטלות, גם אם זוהרה עומעם בשנים האחרונות, הרייטינג שלה היה יציב אך לא משהו והמדיה כמעט התעלמה ממנה (לקראת הסוף כולם, כמובן, קפצו על העגלה, אבל לא בעונות הקודמות לסיום). ואני זוכרת כשהיא התחילה. בערך. בקיץ 94' הייתי בארה"ב וראיתי את הפרומואים ששודרו ללא הרף לסדרה החדשה הזאת שתתחיל בעונת הטלוויזיה הקרובה. כבר לא הייתי שם כדי לראות בזמן אמת, אבל מעניין זה בהחלט היה (זוכרים את "שיקגו הופ"?).

היה ידוע מראש שהעונה הזאת, ה-15, תהיה האחרונה. כולה הייתה מלאה התייחסויות לעבר, ביקורים מהעבר, זיכרונות, של הצוות, הדמויות והצופים. ולא רק זאת – מייקל קרייטון, יוצר הסדרה, כותב בולט ואחד ממפיקיה (הראשיים, יחד עם ג'ון וולס, שכתב את פרק הסיום), נפטר במהלך שידורה. פרק הפלאשבק בכיכובו של ד"ר מארק גרין האהוב (והחסר לכולנו) הוקדש לקרייטון בקטע מרגש מפי אריק לסאל, הידוע כד"ר בנטון, שביקר בסדרה בפרק מאוחר יותר (באותו פרק עם קלוני ומרגוליס, אבל לא בכך אנו עוסקים).

כבר מתחילת פרק הסיום (הכפול באורכו – כמו הפיילוט שפתח את הסדרה) ברור שכיוונו הפעם לתמה ספציפית: זקנים וילדים, גם אלה של חברי הצוות, ובעצם כדאי לדייק – הורים וילדים. קלישאת מעגל החיים, ההמשכיות, הסיפורים הלא-הכי-מקוריים, עם מיני-הפתעה אחת בהגעתה של רייצ'ל גרין, בתו של מארק, רגע יפה שסגר מעגל בכמה רמות). התחלה זה סוף וכו'. אבל… הרגישות והכנות האופייניות לפרקים הלא צעקניים של "ER" התבטאה כאן במלוא הדרה (ואתם יודעים כמה שנאתי את הקליף-האנגרים ושאר האירועים הנלוזים שקראתי להם ע"ש רומנו). לא היו דרמות גדולות, פיצוצים, רעשים. היה קצת רגשני, כצפוי, אבל לא נורא. הייתה פתיחה אמיתית, בצבעי הכחול המוכרים, עם השחקנים הראשיים הנוכחיים, שלרובם זו הופעה ראשונה ב"כחול" אחרי שבעונות האחרונות ויתרו על המנהג.

היו ביקורים מהעבר, אבל לא דחסו את כל מי שהיה אי פעם ונתנו לו קו עלילתי משלו. גם לא את כל מי שביקר כבר במהלך העונה. לפעמים סתם בקטנה. היו דמויות ראשיות שעזבו בעונה הזאת, המשיכו הלאה, כמו תמיד. והגיעו דמויות שהיו הופכות לראשיות אם זה לא היה הסוף. ב-"ER" תמיד התחלפו הדמויות, תמיד נתנו לקבועות להתפתח, להשתנות, לחלחל לצופים. ובזה היה כוחה – היא יותר מסך דמויותיה. היו דמויות חזקות יותר ופחות – ה-דוגמה לדמות חזקה מהחצי השני של הסדרה ("פוסט-גרין") היא כמובן ארצ'י, סקוט גריימס המעולה, שעם כל הכבוד לנילה ולפראט, היה גולת הכותרת של ההנאה מהעונות המאוחרות יותר. ומהחצי הראשון – גם אלה שנטשו מזמן את הסדרה זוכרים. היו סגירות מעגל, אבל לא חתמו לנו הכל. מילת המפתח הייתה המשכיות. לכולם החיים ממשיכים מחוץ לסדרה, מאז שעזבו (מתי שזה לא היה), גם אם כבר לא ראינו את זה. וכך גם יהיה הלאה.

"ER", כידוע, די נעלמה ממסכי ישראל. עונות 12 ו-13 – שכבר אינן חדשות – שודרו רק לאחרונה בערוץ הולמרק, בשידור יומי לא נוח ובגרסאות מצונזרות באכזריות בולטת. בעונות האחרונות של הסדרה צפיתי במרתונים שיצרתי לעצמי. זו דרך צפייה שמעוותת את תחושת הזמן (הדפוקה גם כך אצלי). ובכל זאת, ההרגשה ש-"ER" שם כבר הרבה זמן, והזמן שעבר שם עבר באמת, היא אמיתית. 15 שנה, לכל הרוחות. כמה זמן עבר. היה מוטיב מספרי בעונה האחרונה – לא רק המבקרים אלא גם הקבועים הזכירו כמה זמן עבר מאז ככה או ככה. בני כמה הילדים. בני כמה החדשים לעומת ניסיון הוותיקים. בפרק הסיום יש רגע שבו החברים הוותיקים נפגשים להתעדכנות בפאב. קרטר (תודה לאל על נואה וויילי. ברצינות) יושב, מתבונן בשקט על כולם מדברים, כאילו לרגע לא משתתף אבל מקשיב, נזכר, מרגיש. זה קורה לי הרבה, רגעים כאלה, והרגשתי גם אני כאילו אני שם.

"So… that's it?", שואלת אחת הדמויות דקות לפני הסיום. כן, ככה נגמר. לא סביר להניח שעוד כמה שבועות פתאום אתעצב כשאשים לב שאין יותר פרקים. לא תהיה הרגשה שונה. נראה לי שזה יהיה כמו חבר ותיק, שכבר לא נמצאים איתו בקשר אך מדי פעם מבליח זיכרון או געגוע.

וסצנת סיום הסיום. יש מקרה חירום גדול. הצוות כולו מתאסף בחניון האמבולנסים, ואלה מתחילים להגיע, עם ניידות, עם צלצולים. אבל לא ממש שומעים את זה. יש קצת קלוז-אפים, לא משהו מוגזם. ושומעים את מוזיקת הפתיחה המוכרת, והמצלמה מתרחקת. רואים את המבנה עצמו (לראשונה?) מקדימה, עם המוני החלונות המוארים, שלט שם בית החולים, הרכבת שעוברת בסמוך לו. לא היה עצוב, לא נוסטלגי, לא קיטשי, פשוט החיים ממשיכים, כמו תמיד. פרק סיום שייזכר בשל היותו סיום של סדרה מפוארת, לא בשל אירוע כזה או אחר שהתרחש בו. פשוט סוף.

yaddo: אני חושב שזו אכן הייתה הפעם הראשונה שבה ראינו את מבנה בית החולים במלוא הדרו, והמוזר הוא שמעולם לא שמתי לב שאף פעם לא ראיתי אותו.

סיכמת יפה את המחזוריות שג'ון וולס היטיב לבטא בפרק הסיום ואת תחושת החיים הממשיכים – לא היה לי ספק שזו תהיה תימת הסיום – אבל כמה נקודות הכרחיות נוספות: כאמור כמו הפיילוט גם פרק הפינאלה היה כפול, ואת שניהם ביים רוד הולקומב. כמו הפיילוט גם הפינאלה התרכזה ב-24 שעות בחדר המיון, כמוהו גם הוא נפתח באחות שמעירה את הרופא. אז זה היה מארק, עכשיו מוריס. לרגע גם הביאו אל החצר סל (של כדורסל) כהומאז' למגרשון שבו דאג ומארק היו כל הזמן משחקים בימים ההם. אף פעם לא הבנתי לאן נעלם המגרשון הזה. האופן שבו הסביר קרטר לסטודנטית איך מכניסים עירוי הוא האופן שבו בנטון הסביר לו עצמו בפיילוט. ומשהו בקטנה: הנערה עם הרעלת האלכוהול מבוססת על אחייניתו של ג'ון וולס, שמתה מהרעלת אלכוהול.

כמו כן: הפרצופים מהעבר עשו את הפרק עבורי. איזה כיף היה לראות פתאום את לידיה, רגע מפתיע שזרק אותי לתחילת ימיה של הסדרה. אבל כמובן, גיחתה של רייצ'ל גרין, ועצם השימוש באותה שחקנית כמובן, ריגשו אותי עמוקות. למעשה, בכל פעם שראיתי אותה התרגשתי. הרעיון להביא אותה היה מקסים וחכם להפליא. אפילו עכשיו אני מתרגש שוב. גם את בנו של פיטר גילם אותו שחקן. היה מוזר לראות אותו גדול.

אהבתי לראות את האינטראקציה בין הדמויות הוותיקות, איך הרבה מהם הגיעו לפתיחת המוסד החדש של קרטר, ונראה שיש סיכוי שחלקם אפילו ישמור על קשר, במיוחד בנטון וקרטר. אבל רק לי היה מוזר שלא היה לוקה? את אבי לפחות ראינו לפני כמה פרקים (לא שהיא חסרה לי), אבל אותו לא ראינו מאז הפרק השלישי לעונה, ודווקא הגיוני שהוא ורעייתו יכבדו את קרטר ואת הפינאלה בנוכחותם.

הטון של הפרק היה חיובי יחסית, אז טוב עשו שלא הראו לנו איך קרטר וקם משקמים את יחסיהם. אולי הם עשו את זה אחרי כן ואולי לא, אולי הם נפגשו לצהריים כפי שהפציר קרטר (אני מאמין שכן), אבל אם זה היה קורה לנגד עינינו זה היה מקנה תחושה חפוזה מדי.

העונה הזו הייתה נחמדה. אמנם דמותה של אנג'לה באסט הייתה לא קשורה ומעצבנת להפליא, אבל העונה ככלל היוותה סיומת סבירה לסדרה. אלא מאי? העונה ה-11 המדהימה, שבה קרטר עזב מלכתחילה, הייתה נקודה אף היא לכל אורכה בנגיעות נוסטלגיות ומחזוריות וכל זה, והיא הייתה טובה בהרבה ובסופו של דבר אחת מהגדולות בתולדות ER. אם היו מכניסים את כל הופעות האורח לעונה הזו, או אפילו לעונה העוקבת, היא הייתה יכולה לצאת בשיא יצירתי אמיתי. אני קצת מצר על כך שזה לא קרה.

עדכוני גן עדן

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 04/08/2013 בקטגוריה ‏וידאו, חדשות

The Paradiseטריילר שרלוק, פרסי המבקרים, פיליבאסטר מאויר, קרנסטון אצל קולבר, גן עדן לנשים, הבית שבו אני גר, הקומיקאים ועוד חדשות, קטעי וידאו (שחלקם פורסם לאחרונה בפייסבוק וטוויטר של הבלוג) וכמה דברים שקורים בימים הקרובים בטלוויזיה.

לפני הכל, הדוקטור החדש הוא…

יום ראשון

בכבלים,
בערוץ 8 ב-18:25, ההיסטוריה של הוליווד.
שידור נוסף יומי לסדרת התעודה המרתקת. ארבעה פרקים.

בחם 3 ב-20:45, עקרות בית נואשות.
לראשונה בחם, שידור יומי לדרמה הקומית.

בערוץ 8 ב-22:00, הקוביה ההונגרית.
למלחין אנדרה היידו, חתן פרס ישראל למוזיקה, פנים רבות ומגוונות ואישיות חידתית ומתעתעת. אנדרה הוא איש אקדמיה ואיש משפחה דתי מחד, ויוצר אוונגרדי נועז וחסר פשרות מאידך שמצליח לברוח בדרכו החריפה מכל סטריאוטיפ, הוא מגדיר את עצמו כאיש הקרוע השמח בחלקו. לאורך כל חייו מתייצב אנדרה היידו בעמדת האאוטסיידר ומשתמש בסתירות השונות שמקיפות אותו כמנוע לצמיחה וכמקור להשראה וליצירה. הוא נשוי לרות, גיורת ממוצא קתולי, ואב לשישה בנים. למרות שאיש מבניו לא המשיך את דרכו האמנותית והיצירתית באופן ישיר, מצליח כל אחד מהם לייצג פן אחר ומפתיע באישיותו ובזהותו של אביהם.

בלוויין,
בכן תעו ב-22:00, השדים של רנה.
הבמאי ג'ונתן קואט יוצא למסע בדרכים עם אמו הסכיזופרנית רֶנֶה, שתועדה גם בסרטו הקודם ועטור השבחים Tarnation. כשהם נתקלים במכשולים בדרך בהווה, אנו חוזרים לרגעים מהעבר, רגעים של יחסים יוצאי-דופן בין אם לבנה. באמצעות מונטאז'ים מוזיקליים, סיקוונסים פסיכדליים ונסיבות המציאות – הסרט מעלה שאלות על אהבה, הקרבה, ועל המציאות בה אנו חיים.

סרטים

כמה אפשרויות מעולות הערב בלוויין,
בכן 2 ב-22:00, קיץ מסחרר.
דרמה קומית נהדרת עם ג'סי אייזנברג.

בכן 3 ב-22:00, איש הגשם.
סרטים שחייבים לראות.

בכן 4 ב-22:00, 3:10 ליומה.
מערבון מעולה על פי ספרו של אלמור לנארד ("צדק פרטי"), עם ראסל קרואו, כריסטין בייל.

יום שני

בערוץ 1 ב-22:00, ג'ון לנון בהופעה חיה בניו יורק.
תיעוד היסטורי של הופעה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ב-30 באוגוסט 1973. זו הופעתו הגדולה היחידה בארה"ב של ג'ון לנון מאז מסע ההופעות של הביטלס ב-1966 ועד מותו של לנון ב-1980. בליווי פלסטיק אונו בנד הוא מגיש את יצירותיו הקלאסיות.

בכבלים,
בקומדי סנטרל חם ב-20:20, חיות לילה.
ירון ברלד ודודו ארז מגיעים לקומדי סנטרל, ישובים ברכב ורוד מקרטע, על מנת להגיש את הלייט-נייט הנייד החדש שלהם: תוכנית אירוח לילית חסרת רסן (בשעה 20:20). בכל פרק יארח הצמד ברכב ומחוצה לו שלל ידוענים, טיפוסים צבעוניים ויצורים ליליים, כאשר כל פרק מתרחש משקיעה ועד זריחה. במהלך הנסיעה יפגשו השניים מגוון אורחים ידועים לראיונות נוקבים, שיחות נפש, הפעלות והפגנת כישורים מיוחדים. בין השאר יקחו חלק בתכנית כוכבים אורחים: דלית זריהן, תמיר ורדי, קארין כהן ורוסלנה רודינה, ג'ולייטה, עופר לוי, פנינה רוזנבלום, טום קשתי, שימי תבורי, סקאזי, ליהיא גרינר, הפרוייקט של רביבו, עזאם עזאם, אלי זולתא, עינת שרוף ואתי לוי. השחקן המוערך ניקו ניתאי משתתף באופן קבוע בכל פרק בתפקיד מפתיע, והזמרת דניאלה מילוא (The Voice) מגלמת את המלצרית המסתורית בה מתאהב ברלד.

בערוץ 8 ב-21:00, תרופות לכל.
מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, פסטיבל טרייבקה 2012. הבחירה הרשמית, פסטיבל שפילד 2012. הבחירה הרשמית, הוטדוקס 2012. מסע רפואי ברחבי אמריקה הבוחן את השכיחות של שימוש בתרופות דרך חייהם של שמונה דמויות ייחודיות, המתמודדות עם מצבים רפואיים שונים. חובש צבאי בן 22 המשרת בכלא אבו גרייב נאבק עם רשויות הצבא כדי למצוא טיפול הולם להתמודדות עם פוסט טראומה. אישה הנאבקת ליישום רפורמה בשוק התרופות לאחר שבנה התאבד בעקבות השתתפות במחקר על תרופות נגד דיכאון. זוג נוודים המשלמים על החתונה שלהם באמצעות השתתפות בניסויים תרופתיים תמורת כסף. אלה הם רק חלק מהסיפורים המופיעים בסרט, ומספקים מבט טרגי-קומי על החיים באזור הדמדומים של צריכת סמים תרופות.

בכן תעו ב-22:00, המצוד: לתפוס את בן לאדן.
סאנדנס 2013. רבות כבר נכתב ונאמר על המצוד אחרי הטרוריסט המפורסם בעולם, אוסמה בין לאדן, אך הסרט שלפנינו מביא הצצה נדירה וחד פעמית לסיפור לכידתו דרך עיניהם של אותם אנשי ה-CIA, ובעיקר צוות נשות ה-CIA שהוקם במיוחד כדי למצוא אותו. הם היו אלה שבפועל חיפשו אחריו יותר משני עשורים ובסופו של דבר הביאו ללכידתו. הסרט עוקב אחרי סיפור המצוד הרבה לפני שהשם "אל קעידה" הפך לשגור בכל בית בעולם, ומביא ראיונות ועדויות ממקור ראשון שעדיין לא נשמעו.

יום שלישי

בערוץ 1 ב-22:00, גן עדן לנשים.
על רקע הפאר הוויקטוריאני של הכלבו הראשון בבריטניה, "גן עדן לנשים" היא סיפור סינדרלה של נערה צעירה הנשבית בקסמיו המשכרים של העולם המודרני. דניז, המנסה למצוא את דרכה כזבנית זוטרה, חייבת לנווט דרך מאבקי כוח, אינטריגות ופרשיות אהבים. כשבעליו יפה התואר והפוחז של הכלבו, ג'ון מוריי, מבחין בכישרונותיה, היא יודעת שתוכל לנצל את ההזדמנות הזו לעלות לגדולה. מהסדרה, שמבוססת על ספר של אמיל זולא, הוזמנה עונה שנייה. פרק 1: בתקופה הוויקטוריאנית, נערת הכפר דניז לאבט מגיעה לעיר הומה כדי לעבוד בחנות הבדים של דודה, אך החנות במצב כלכלי קשה בשל פתיחת כלבו בסמוך אליה. כדי להתפרנס היא נאלצת להתקבל לעבודה בכלבו ועד מהרה מתאהבת במקום וגם בבעליו, ג'ון מוריי השאפתן.

בלוויין,
בכן תעו ב-23:00, הקומיקאים.
סדרה חדשה של רשת Showtime. הסטנדאפיסט והבמאי דייויד סטיינברג ("תרגיע"), נפגש עם הקומיקאים הבולטים ביותר כיום בעולם לשיחות אחד על אחד. הוא מדבר איתם על מהות הסטנד-אפ, על מה מצחיק ועל הקריירות שלהם. בכל פרק מתארחים בד"כ שני קומיקאים, ומובאים קטעי ארכיון בולטים מהקריירות הענפות שלהם. בפרק הראשון: ג'רי סיינפלד ודון ריקלס.

בכבלים,
בערוץ 8 ב-23:00, הבית שבו אני גר.
הרשימה הקצרה לאוסקר 2013. זוכה פרס חבר השופטים, פסטיבל סאנדנס 2012. הבחירה הרשמית, פסטיבל שפילד 2012. פסטיבל הסרטים ירושלים 2012. מסוחר הסמים ועד לשוטרים של מחלק הסמים הקשים, מאסירי העולם הכלואים בעוון סחר בסמים ועד לשופטים הפדרליים – הסרט מציע מבט חוקר וחודר אל תוך מערכת המשפט הפלילי האמריקנית ומגלה את השלכותיה האנושיות העמוקות של מדיניות הסמים במדינה על זכויות האדם ומגלה מיהו האויב מספר אחת של אמריקה. במשך יותר מארבעה עשורים, מדיניות "המלחמה בסמים" של אמריקה הובילה ליותר מ- 45 מיליון מעצרים והפכה את המדינה לסוהר הגדול ביותר בעולם, תוך גרימת נזק רב לקהילות עניות בבית ומחוץ. למרות כל זאת, הסמים היום באמריקה זולים יותר, טהורים יותר, וזמינים יותר מאי פעם. הסרט צולם ביותר מעשרים מדינות בארה"ב, ומביא סיפורים של אנשים שחייהם השתנו בעקבות המלחמה בסמים של אמריקה, מכל הזוויות השונות שלה – סוחר סמים, אם אבלה, שוטר מחלק הסמים, סנטור, אסיר ושופט פדרלי. יחד, הסיפורים האלה מציגים שאלות חשובות: מה הוביל למלחמה בסמים? מה מנציח אותה? ומה ניתן לעשות כדי לעצור אותה?

סרטים

בלוויין,
בכן 3 ב-22:00, אווה.
בכורה, פסטיבל הקולנוע של כן. דרמה ספרדית שהייתה מועמדת ל-12 פרסי גויה וזכתה בשלושה. הסרט כיכב בפסטיבלי קולנוע שונים (בין השאר ונציה, סיג'ז וגם פסטיבל המד"ב והפנטזיה בארץ) וזכה לביקורות משבחות. מהנדס רובוטים גאון חוזר לעיר בה גדל ולמד לטובת פרויקט ייחודי – עליו לתכנן את האישיות של רובוט משוכלל ואנושי במיוחד. הוא בוחר לבסס את אופיו של הרובוט על אופיה של ילדה שובבה ופקחית בה נתקל במקרה, אווה שמה. אולם במהרה מתברר לו שאווה היא בתם של אהובתו מהעבר, אותה נטש לפני שנים, ושל אחיו. העבודה עם הילדה התוססת מציפה אצל המהנדס המסוגר זיכרונות ורגשות שהודחקו מזמן.

יום רביעי

בכבלים,
בערוץ 8 ב-21:10, הצד האפל של השוקולד.
שוקולד הוא אולי אחד הדברים המשמחים ביותר בעולם. אבל לפני שאתם נוגסים בחטיף שוקולד או לוקחים לגימה של שוקו חם, האם אתם באמת יודעים מאיפה ואיך הוא מגיע? יוצר הסרט יצא למסע לתיעוד תנאי ההעסקה של יצרני השוקולד הגדולים במדינות מערב אפריקה, ומגלה כי למרות שחברות השוקולד הגדולות בעולם חתמו על התחייבות להפסיק להעסיק ילדים בתעשיית הקקאו במערב אפריקה לפני כעשר שנים, מעט מאוד נעשה בפועל כדי למגר את התופעה. הוא יוצא להתעמת ולדרוש תשובות ממנהלי חברות השוקולד הגדולות ונתקל באטימות וקשיים גדולים בדרך.

בחם 3 ב-22:15, פצועים בראש.
פרק אחרון לעונה.

בלוויין,
בכן תעו ב-23:25, 10% – מה הופך אדם לגיבור?
פסטיבל ירושלים 2013 – התחרות הרשמית. במסע חובק עולם מלא אירוניה עצמית והומור פוגש הבמאי יואב שמיר גיבורים, קופים ואפילו חייזרים בניסיון לענות על השאלה הקיומית – מהו גיבור? הבמאי, שבא משושלת משפחתית של גיבורים, מנסה להבין אם הוא עצמו יכול להיות גיבור ואם הוא בכלל רוצה להיות כזה, בהנחה שיבין קודם כל מה זה בכלל גיבור. סרט מסע ברוח הקוסם מארץ עוץ בעקבות השאלה מה הופך אדם לגיבור.

המשך…

הטובות לטייסים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 11/10/2011 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

לעוף עליהן

רק בפרק השלישי של "פן אם" קלטתי שהיוצר שלה הוא ג'ק אורמן, שהיה כוח מניע גדול ב-"ER" לאורך שנים רבות. בתוך כך שמתי לב בקרדיטים גם לשמה של לידיה וודוורד, שהייתה אף היא מפיקה בכירה ב-"ER", במקרה שלה בעונות הראשונות. אל שמו של תומס שלאמי, במאי ומפיק בכיר של "הבית הלבן", שמתי לב כבר בפרק הפתיחה. ואכן "פן אם" אוחזת באיכויות של סדרת נטוורק משובחת, מהסוג שנשען על דמויותיו ולא על נוסחות מעצבנות. לא שאלה נחסכות מ"פן אם" בשלושת פרקיה הראשונים, הייתי מוותר בכיף על הקפיצות המיותרות בזמן, אבל הן יחסית שוליות למארג הכללי.

"פן אם" הייתה אחת משתי סדרות נטוורק שעלילתן מתרחשת בשנות השישים ועלו העונה בארה"ב. האחת כבר בוטלה אחרי שני פרקים, "מועדון פלייבוי", וכעת נותרה היא לבדה. כסדרה המתרחשת בסיקסטיז, אי אפשר כמובן להימנע מהשוואות ל"מד מן" – אפילו השמות שלהן דומים – אבל "פן אם" מצליחה לבסס באופן מעורר הערכה זהות מובחנת משל עצמה כבר מההתחלה. אני מניח שהסיבה העיקרית לכך היא התקציב – הזוהר הנוסטלגי נמצא שם במלוא הדרו ועומק כיסו, משהו ש"מד מן" מאז ומתמיד נאבקת עמו. אם יצירת המופת של AMC נראית לא אחת כמחזה מצולם (באופן מסוגנן ויפהפה אמנם, אבל עדיין), שבירת הגבולות המתבקשת מעצם הווייתה התיורית של "פן אם", מצליחה לגרום לתמונה השלמה להיראות מושקעת ומרהיבה. בפרק הראשון, למשל, לא סתם משתמשים ברכבי וינטאג', אלא אחד מהם חוטף כמה מכות לא נעימות למראה.

המשך…

תגיות:
© עידו ישעיהו